פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בואו, נעבור אליי הביתה": הגיבורים האלמונים של הסכם השלום עם מצרים

      צילום: GettyImages

      המהלך המדיני שעיצב יותר מכל את דמותה של ישראל חסך לה נטל ביטחוני בלתי נסבל והרג שלוש ציפורים אויבות במכה אחת, אך הדרך אליו הייתה רצופה מכשולים שרק סייענים מסורים יכולים היו לפרק

      במונחון הדיפלומטי הם מכונים "שֶׁרְפָּה" - העוזרים המסורים של מטפסי ההרים, שבלעדיהם לא היו המנהיגים מגיעים לפסגות. אדמונד הילרי זכה ברחבי תבל בתהילת כיבוש האוורסט, גם בזכות טנזינג נורגיי המקומי. מאז היו הפקידים והקצינים האמונים על הניתוח, התכנון ועבודת המטה לשחקני המשנה המאפשרים לנשיאים ולראשי ממשלות להשלים משאים-ומתנים ולקצור שבחים, אך גם לשאת באחריות ולשלם מחירים פוליטיים ואישיים.



      בשלבים המכריעים של תהליך השלום עם מצרים לא היה שרפה משמעותי יותר מהאלוף אברהם (אברשה) טמיר, ראש אגף התכנון המשותף למטכ"ל ולמשרד הביטחון. בין שני גופים אלה לא שררה אחווה. שר הביטחון עזר ויצמן היה מתומכיו המובהקים של מיקוח נדיב עם אנואר סאדאת. הרמטכ"ל - מוטה גור ולאחריו רפאל (רפול) איתן, שהתמנה למרות אזהרת גור שאופקיו מוגבלים מדי לתפקיד המחייב ראייה אסטרטגית - נשאר ספקן ובעל כושר מיקוש. טמיר ריכז את פעילותו המדינית של ויצמן ועם חתימת הסכם השלום נפרד מאג"ת, לאחר חמש שנים וחצי והקים יחידה לביטחון לאומי בכפיפות לויצמן לבדו.

      טמיר היה מקציני המטה הפוריים ביותר בצה"ל בכל שנותיו והרשים בתפוקתו ממונים שונים, שאפתנים ותחרותיים כיצחק רבין, משה דיין, חיים בר-לב, דוד אלעזר, ישראל טל, שמעון פרס, מנחם בגין ואריאל שרון. הם ניצלו את יכולותיו ומיעטו, או לפחות איחרו, לתגמל אותו. כשהתאזרח, דירבן את ויצמן להעדיף את פרס על יצחק שמיר והתמנה ליועץ לביטחון לאומי בממשלתם, מבוא רחוק להקמת המטה לביטחון לאומי שחסר לקראת המלחמות עם מצרים והשלום איתה כאחת.

      לא לשימוש כתבת אמיר אורן 40 שנה הסכם שלום עם מצרים צבי אפרת (אתר רשמי)
      השלום בהישג יד. דיוני הסכם השלום

      לעומת מרכזיותו הידועה של טמיר בהכנת החומר למשלחת בראשות בגין לוועידת "מחנה דוד", כשמו המגוייר של קמפ דיוויד, הוצנע חלקו של שרפה נוסף, עו"ד צבי אפרת, ראש ענף הדין הבינלאומי במפקדת הפרקליט הצבאי הראשי. בגלל שיטת עבודתו של בגין ונטייתו לסמוך על מקצוענים מעטים ולמדר פוליטיקאים העלולים להפריע לו בהדלפה או בהתקפה, נמצא אפרת בעמדת השפעה נדירה לסגן-אלוף צעיר.



      בתמונה שצולמה בבית הלבן בעת פגישת בגין עם הנשיא קרטר, בדצמבר 1977, מתועדים שני הצדדים - סגן הנשיא מונדייל, שר החוץ ואנס וסגנו כריסטופר, היועץ לביטחון לאומי בז'ז'ינסקי, השגריר בתל אביב סמואל לואיס ועוד עוזרים (סונדרס, קוואנדט); היועץ המשפטי אהרן ברק, השגרירים בוושינגטון ובאו"ם שמחה דיניץ וחיים הרצוג, השר לשעבר חיים לנדאו - כשאפרת, רזה וגבוה ונבוך, מצטנף בקצה השולחן בכסא שגרר לשם כשהתברר ששכחו להושיב אותו. בתמליל הרשמי של השיחה, בתעודות משרד החוץ האמריקני, הוא מוגדר כ"עוזר היועץ המשפטי".

      התואר היה נכון, אם כי לא רשמי. אפרת, שהקים עוד כרב-סרן את ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית וכתב את הערך "דיני מלחמה" באנציקלופדיה העברית, התגלגל בתוך עשור למומחה העיקרי של מערכות הביטחון והמשפט להקשר המורכב של שלום, שטחים וצבא. זה היה תחום חלוצי, שנות אור ממצבו העכשווי.



      צביקה פורטוש היה סטודנט למשפטים בעתודה האקדמית כשנקרא לראיון אצל אלוף-משנה קפדן וסמכותי, הפרקליט הצבאי הראשי מאיר שמגר. לפורטוש נותרה שנת לימודים אחרונה באוניברסיטה העברית והוא נערך, לנוחותו, להמיר אותה בלימודים בתל אביב. שמגר, מפקדו המיועד, התכעס. הוא האמין באיכות הירושלמית. צביקה חופשי לעבור, הזהיר הפצ"ר, וצה"ל ישמח למצוא לו מקום בשורותיו גם אז - אבל לא בפרקליטות הצבאית. פורטוש קיפל את תוכניותיו וחזר לירושלים. כשגוייס, למפקדת הפצ"ר ששכנה ליד גלי צה"ל ביפו, הוצב מול הר משמים וצומח תמידית של פסקי דין משמעתיים שחייבו ביקורת. שמגר חילץ אותו משם והטיל עליו משימות יצירתיות.



      במהרה באה מלחמת ששת הימים, שלקראתה הכין שמגר, בתערובת של נבואה שימושית ועבודת מטה, תשתית מישפטית למימשל צבאי בשטחים כבושים. פורטוש, כבר אפרת, היה במוקד העשייה, צולל לתוך החקיקה הירדנית והמצרית וסמכויות מושלים וענייני מטבע ומעמד האזרחים הישראלים במקום ועשרות נושאים בסיסיים ויומיומיים שנגזרו מהמציאות הפתאומית. כממונה על הייעוץ המשפטי בשטחים, כולל בסיני ובמרחב שלמה, נדהם לשמוע את אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, מכריז בדיון קצינים על הזדהותו עם אזרחים שפלשו למבנים נטושים בעיירה א-טור, על חוף מפרץ סואץ, ומתכוונים להתנגד בכוח הנשק לחיילי צה"ל שיבואו לפנותם.

      יצחק רבין הנרי קיסינג'ר וושינגטון 1975 כתבת 40 שנה הסכם שלום עם מצרים (GettyImages)
      מדוד. ספקני. קמצני. רבין וקיסינג'ר, 1975 (תצלום: Getty Images)

      בממשלת יצחק רבין, לאחר מלחמת יום הכיפורים, נפתחה הצעידה ההדרגתית לשלום עם מצרים. ממשלת גולדה מאיר רשמה את הצעד האחרון במלחמה - אף שהדברים טרם נראו כך באותה עת - בהסכם הפרדת הכוחות בינואר 1974, שהסיג את צה"ל מאפריקה. הצעד הבא, הראשון לשלום, נרשם בממשלת רבין בהסכם ההפרדה השני, בספטמבר 1975. התהליך היה מדוד, ספקני, קמצני, בניתורים קטנים ולא בקפיצה משולשת. הנרי קיסינג'ר, שתימרן בין קהיר לירושלים לדמשק למוסקבה, חשש שמהלך שאפתני מדי לשלום כולל ימסור את השליטה לקיצוניים וינפץ את התבנית העדינה. בהיעדר מגעים ישירים עם מצרים, החמיצו בישראל את הסיכוי להשיג שלום עם סאדאת עוד בתקופת רבין, לפני מנחם בגין ובלעדיו.

      גרמה לכך גם חולשתו הפוליטית היחסית של רבין במפלגתו, בממשלתו ובעמו הלום השבר של מלחמת 1973, שהתמשכה בגולן עד אביב 1974. לא עת ויתורים גדולים הייתה זו. רבין ויתר על שותפותה של שולמית אלוני המתונה לטובת מפד"ל המקצינה, הנעה לכיוון גוש אמונים שצמח מהנוער שלה וחוסמת נתיב פשרה עם חוסיין מלך ירדן, שהתמרמר על שהימנעותו מפתיחת חזית שלישית במלחמה זיכתה אותו באפס הישגים, בעוד מצרים וסוריה זוקפות לזכותן נסיגות בסיני ובגולן. כך, באדיבות המתנחלים, התחזק אש"ף.

      שמגר, היועץ המשפטי לממשלה עד 1975, היה יחד עם האלוף טמיר חבר מרכזי בצוות הכנת המשא ומתן של רבין. עד שהגיע ההסכם השני עם מצרים התמנה שמגר לשופט בעליון. ליועמ"ש התמנה משפטן בן 39 שאפרת היה בין עשרות ומאות תלמידיו בארבע השנים שהפכו אותו מ"מר ברק" ל"דוקטור ברק" ל"פרופסור ברק"; לידידיו היה, פשוט, אהרן. רס"ן אפרת, מתוקף מומחיותו בקרקע הבתולה של הדין הבינלאומי, היה ליועצו של היועץ. במשרדי הפרקליטות הצבאית, שהיגרו בין המלחמות לדרום הקרייה, מול ספריית המטכ"ל וחדר האוכל של קציניו, הופתעו ואחר כך התרגלו לחזות בבלוריתו של ברק הפולשת לחדרו מרופד הספרים של אפרת כדי ללבן איתו סוגיות שהעסיקו את רבין.

      לא לשימוש כתבת אמיר אורן 40 שנה הסכם שלום עם מצרים צבי אפרת (אתר רשמי)
      חסד גדול. דיוני הסכם השלום

      חשובה לא פחות מהניירת היתה ההתנסות במפגש עם נציגים מצריים, במושב ועידת ז'נבה בשלהי קיץ 1975. ישראלים, מצרים ומשגיחי או"ם נועדו לליטוש, ניסוח ואישור של ההסכם שחילץ קיסינג'ר מסאדאת ומרבין. לאפרת התברר שאנשי הצבא, הדיפלומטיה והמשפט במשלחת המצרית, כגון נביל אל-ערבי, לימים שר החוץ ומזכ"ל הליגה הערבית, ענייניים ואף חביבים כלפי הישראלים, הרחק מדימוי איבת-הנצח שדבק בהם. אפרת חזר מז'נבה בתחושה חדשה, זרה לרוב הישראלים, שהשלום עם מצרים בהישג יד.

      לפני כן נותרו לסידור עניינים צבאיים. בז'נבה התברר שהצוותים שתרגמו לטיוטות את הבנות קיסינג'ר-רבין שמטו איכשהו סעיף חשוב מאין כמוהו - איסור קידום טילי קרקע-אוויר. לא ברור איך זה קרה, לאחר שסעיף זה העיב על הפסקת האש במלחמת ההתשה, באוגוסט 1970, ולנוכח ההתממשות המדאיגה של החשש מהטילים ביום כיפור; אך משימתו של אפרת הייתה להגניב את הסעיף מבעד לחרירי המסננת של משרדי החוץ והמלחמה בקהיר, שפיקחו על שליחיהם בשוייץ. הפתרון המחוכם שמצא אפרת היה להשחיל את הסעיף לפרק נידח שעסק במטלות משקיפי האו"ם. המצרים התעוררו לכך רק לאחר שחתמו.

      בשובו מז'נבה, טעון רשמים, יזם אפרת שתי פעולות. ראשית, קציני ענף הדין הבינלאומי, בשירות סדיר ובמילואים, ביניהם משפטנים בולטים בתחומם אז או אחר כך, התבקשו לאגור, למיין ולפרק לרכיבים את כל הסכמי השלום במאה ה-20, כבסיס נתונים לעתיד. בעצם, אפרת עשה לשלום מה ששמגר עשה למלחמה עשור לפני כן: בניית תשתית ליום פקודה. שנית, כתב מסגרת להסכם שלום ישראלי-מצרי, כרשימת ראשי פרקים ונושאים שיידונו בהכרח וכמובן בלא למלא את החסר בפשרות שיידרשו. החוברת הירוקה הופצה לבעלי תפקידים מרכזיים בצבא ובממשלה.

      אפרת היה זוטר ומבודד בתחושותיו. הוא לא ידע שהאלוף יצחק (חקה) חופי, ראש המוסד, מגשש באמצעות קשריו בחצר המלוכה במרוקו אחר הידברות - ישירה או לפחות עקיפה - של רבין עם סאדאת. להסכם הביניים עם מצרים נקבע תאריך תפוגה, ספטמבר 1978, די זמן לעכל את המתרחש, לעבור בחירות אמריקניות וישראליות ולטפל באתגרים ביטחוניים אחרים, מלבנון ועד אפריקה.

      נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, במסיבת עיתונאים, סיאול, דרום קוריאה, 28 באפריל 2011 (רויטרס)
      איבחן נכון. קרטר (תצלום: רויטרס)

      שעה-שעתיים לאחר חצות, אור ל-4 ביולי 1976, הוקפץ אפרת ממיטתו בטלפון משר המשפטים, חיים צדוק. "כרגע נמצא בעיצומו מבצע אנטבה", בישר צדוק לאפרת, שלא ידע על ההכנות לפעולה בשדה התעופה באוגנדה. בשעת השיחה כבר נמצאו ה"קרנפים" בדרכם הביתה. "המשימה שלך: להכין עד שמונה בבוקר הצדקה משפטית להפרת הריבונות האוגנדית", לסיכול הצבעה עוינת במועצת הביטחון. אפרת התלבט בין תקדימים ישימים והסתמך על הפעולה האמריקנית נגד קמבודיה לחילוץ הספינה "מאיאגואס" על צוותה, במאי 1975 - פעולה יקרה (41 הרוגים ו-50 פצועים מכוח החילוץ) ומיותרת (המלחים עמדו להשתחרר, בלי שבוושינגטון עודכנו בכך), שהוצדקה בהקשר הצר של הדין הבינלאומי.



      עם עליית בגין לשלטון הואץ התהליך שהביא לאחר כשנתיים לחתימת ההסכם עם סאדאת, בשושבינותו הפעילה של ג'ימי קרטר. בלעדיו לא היה מושג ההסכם. בניגוד לדימוי השלילי שהודבק לקרטר בידי מתנגדי השלום, וליתר דיוק מתנגדי מחירו של השלום, שהרי איש לא סירב לכניעה ללא-תנאי של היריב, קרטר איבחן נכון את צרכיה של ישראל ואת התועלת שתצמח לה מפשרה גדולה.



      המגע המהותי הראשון של נציגי בגין וסאדאת, שר החוץ משה דיין וסגן ראש הממשלה חסן תוהאמי, התנהל מחוץ לציר הראשי של המדיניות האמריקנית, שהדגישה תיאום עם הסובייטים וכינוס מחודש של ועידת ז'נבה. רק לאחר ביקור סאדאת בירושלים התחברו שני האפיקים, הדו-צדדי והמשולש. בגלל המשברים בקשרי בגין עם סאדאת, בחודשים שבין נובמבר 1977 לבין אוגוסט 1978 ובהמשך בין ועידת קמפ דייוויד למרס 1979, המוקד הפך לחיזור הדדי של ראשי מצרים וישראל אחר אהדתו של הנשיא האמריקני. בזכות הקונגרס והיהודים, נהנתה ישראל מיתרון הביתיות, אך היה עליה להיזהר שלא לשבור את הכלים ולהסתכן בהתייצבות נגד קרטר, שהאינטרס המעצמתי חייב להתחשב במדינות ערביות מתונות, בהשפעה הסובייטית ובנפט.



      בגין הגיע לראשות הממשלה עם ניסיון פוליטי עשיר, של כמעט 30 שנות כנסת, ואפס ניסיון כאחראי על משרד ממשלתי. בשלוש שנותיו בממשלות אשכול וגולדה היה שר ללא תיק, מעין משקיף בכיר עם זכות הצבעה. מעולם, מאז צאתו מהמחתרת, לא ניהל צוות מדיני-ביטחוני. הוא נשען על מערכות נפרדות, שהחפיפה ביניהן היתה מיזערית.



      המערכת היחידה שהייתה שותפה למגעים עם מצרים לפני ביקור סאדאת הייתה כפופה לו במישרין - המוסד, באמצעות ראשו חופי, אגף קשרי החוץ "תבל" והנציג במרוקו יוסף פורת. במשרד החוץ הוגבלה המעורבות לדיין ולעוזריו. שר הביטחון עזר ויצמן היה ממודר מהמגעים וכך גם הרמטכ"ל מוטה גור, ראש אג"ת טמיר וראש אמ"ן שלמה גזית. הם התעוררו, התערבו והשפיעו מרגע הודעת סאדאת על ביקורו. אז הפעיל בגין ציר נוסף, המשפטי - היועץ ברק, משנהו מישאל חשין וסא"ל אפרת.

      עובדה זו, על רגישויותיה, התבררה לאפרת כשהתבקש לנהוג ללא דיחוי וללא דיווח למשרדו של ברק בירושלים. בבואו לשם התכנסה התייעצות משולשת. מעת לעת פלש לפתח השכן מהמסדרון, שר המשפטים שמואל תמיר, יריב ותיק של בגין שנכפה עליו כנציג ד"ש בממשלה, כמעין מהדורה מוקדמת של איילת שקד. תמיר ניסה לרחרח, מה עושים ברק, חשין ואפרת. ברק לא נמשך בלשונו. בגבור ההפרעה הציע חשין, "בואו, נעבור אלי הביתה," וכך היה.

      מנחם בגין (AP)
      אשלייה ידועה מראש. בגין (תצלום: AP)

      שלוש משוכות גבוהות עמדו בדרכן של טיוטות השלום - מהות ההסכם עם מצרים, ובמיוחד עומק נסיגת צה"ל ומצב ההתנחלויות בסיני; ההתייחסות לגזרות הערביות הנוספות, סוריה וירדן-פלסטין; והזיקה ביניהן, משמע עוצמת סירובו של סאדאת לשלום נפרד.



      מפרט היסוד שהביא ברק מבגין נכתב על מפית נייר. נימנו בו הנקודות שבגין ביקש לכלול בתוכנית המינהל העצמי בגדה המערבית. אפרת, כהוגה החוברת הירוקה, הציע שמקור הסמכות של מועצת המינהל העצמי יהיה הממשל הצבאי, כביכול - אם רוצים להעלים עין ולחתום הסכם - ישות עצמאית, תלויה באוויר ותלושה מהממשלה שהמפקד באזור סר למרותה. כך יוכל המושל לאסור על המועצה, שתהיה כעין עיריית-גג לטיפול בנושאים אזרחיים, להכריז על מדינה פלסטינית ריבונית. זאת היתה אשלייה ידועה מראש, בקריצה. המדינה הפלסטינית נזרעה שם.



      כשצורף למסע לוושינגטון, כדי לסייע לברק, גילה אפרת שלא הוקצה לו מושב בקומת המשלחת במעלה הבואינג 747. בצר לו, פשוטו כמשמעו, התיישב על מדף. באמצע הטיסה בא אליו ברק וביקש להתחלף: היועץ המשפטי, שהתעייף מהשיחה עם בגין והתאווה למנוחה בטרם נחיתה, עבר לדרגש, ואילו קצין הדבל"א התמקם לצד ראש הממשלה לדיון בקושיות האוטונומיה, כשבגין מתעופף בגובה 30,000 רגל.

      המדינאי שבבגין נפרד באותו מסע, ולו גם ארעית, מהפוליטיקאי. כדי לשווק לקרטר - ולראש ממשלת בריטניה ג'יימס קלהאן, בחניית-ביניים בלונדון בדרכו ארצה - תוכנית קבילה, שאותה יביא לסאדאת בתמיכה אמריקנית ובריטית, היה עליו להינתק מחבריו לרעיון. תריסר שנים לפני כן הוכיח בגין שהוא מוכן לוותר על עקרונות למען צבירת כוח וסיכוי להגיע אי-פעם לשלטון: כדי להקים את גוש חירות-ליברלים נטש את חלום "שתי גדות לירדן" והשאיר את הגדה המזרחית לממלכה ההאשמית. כך לפני מלחמת ששת הימים, כאשר שתי הגדות לא נמצאו בשליטת ישראל. עשור לאחר נפילת הגדה המערבית לידי צה"ל, חצי שנה לאחר שהרכיב ממשלה, חודש לאחר ביקור סאדאת, התחיל בגין את תהליך הוויתור על הגדה המערבית.



      הוא התכחש לכך. ותיקי חבריו לא השתכנעו. יועץ ההסברה שלו, שמואל כץ, לא הצליח להסביר לעצמו את התפנית בעמדת בגין, פרש ופעל לאגף אותו מימין ("התחייה"). היעד ההמום הבא: חיים לנדאו, שותפו של בגין בהנהגת אצ"ל ובממשלות 1967-70. וגם, אבא של עוזי. בגין (מנחם ובני), לנדאו, ברעם (משה ועוזי) ושמיר (יצחק ויאיר) הם הצמדים היחידים של אב-ובן שהיו שרים בממשלות ישראל.


      כשהסבו לדיון מקדים בניו יורק, במלון וולדורף אסטוריה, כמעט בלי אפרת - המאבטחים האמריקנים הנוקשים פיקפקו בחברותו במשלחת והדפו אותו לפארק אבניו הקר והגשום; הוא פוצה במחצית מערכת חדרים שניאות לחלוק עם האורחת היחידה שהורשתה להישאר בקומה המסוננת, אליזבט טיילור - נאלץ בגין לטפל בחזית הפנימית, המתלקחת. "קרא בבקשה לאברהם", אמר לאפרת.



      צביקה יצא למסדרון. "אברהם?" שאל/קרא. איש לא ענה. הוא נכנס לחדר המשלחת והתבונן סביבו. לא היה שם שום אברהם. לפני שנואש, תהה בקול, "מכירים כאן איזה אברהם?"



      לנדאו, "גונדר אברהם" מהאצ"ל בשנות ה-40', הזדקף. "זה אני", אמר. הוא לא אהב מה ששמע מבגין, אך נמנע מהסתערות עליו. לא כך כץ.

      בפגישה הראשונה עם קרטר הודיע בגין, "ישראל תיסוג בסופו של דבר לגבול הבינלאומי. סיני יעבור לריבונות מצרית. לשלוש עד חמש שנים אנו מעוניינים במוצבים בקו האמצע ובמתקני איסוף מודיעין והתרעה בג'בל ליבני ועל הר נוסף. כמו כן, בבסיסי האוויר ליד אל עריש ואילת. יש לנו בעיה בצפון, באזור שבין רפיח ואל עריש. אנחנו מציעים שההתנחלויות תישארנה שם גם לאחר החזרת הריבונות המצרית. יהודים יחיו במצרים כמו שערבים חיים בישראל. נבקש אבטחה מכוח האו"ם ויהיו גם כוחות קטנים של צה"ל בנקודות מוגדרות כדי להגן על אנשינו. בשום פנים זה לא יפגע, לדעתנו, במה שדרוש לסאדאת".



      בגין העדיף לפרש כהסכמה את שאלות ההבהרה של קרטר ואת תגובותיו האדיבות אך המסוייגות ("לדעתי, אין בהצעותיך משהו שסאדאת לא יוכל לקבל. הן נראות מאד הגיוניות. אולי תוכל להאיץ את לוח הזמנים. יתכן שעדיין לא ירדתי לעומק כל הפרטים"). כשעבר לדבר על תוכנית האוטונומיה, מנה את כל 21 סעיפיה. גבול הביטחון של ישראל יהיה נהר הירדן והריבונות הישראלית תיעצר בקו הירוק, אמר. "התושבים יוכלו לבחור בין אזרחות ישראלית וירדנית. במזרח ירושלים יהיו התושבים ירדנים. בירת האוטונומיה תהיה בית-לחם, רק בית-לחם, לחילופין אולי רמאללה, לא ירושלים וגם לא שכם. צה"ל יישאר בשטח במחנות סגורים, כדי להגן על אנשינו". בגין, שבקיאותו הצבאית לא הדביקה את להט נאומיו ("היו להם מכונות ירייה?" בבופור, יוני 1982), טען ש"אם יוצבו על הקו הירוק תותחים ערבים, כל האזרחים שלנו יימצאו בסכנת חיים. אם יהיו תותחים רבים, כצפוי במדינה פלסטינית, אזרחינו כולם יימצאו בטווח ארטילריה וכולם עלולים ליהרג בן-רגע". קושיות מדיניות ומשפטיות, האם המפקד הצבאי יוכל לפזר את המועצה ואם כך מהי משמעות שליטתה בענייני היום-יום, נענו בתשובות כנות. התמוגגות בגין, כאילו קרטר ושות' "גמרו עליה את ההלל", הייתה הגזמה קיצונית.

      מנחם בגין אנוואר סאדאת הסכם שלום עם מצרים נתב"ג נובמבר 1977 (GettyImages)
      הותש ואיבד את סבלנותו. סאדאת ובגין, 1977 (תצלום: Getty Images)

      בנוסף לפגישות עם קרטר וצוותו (שהגיע חמוש בשאלונים מפורטים, מעמיקים בהרבה מהתשובות שהכינו הישראלים) השתתף אפרת גם בשיחות עם המשלחת המצרית לוועידת איסמעיליה. שם בלטו ניגודי האישיות בין בגין לסאדאת. בגין, המשפטן, הצטייד בכתבי גדול המומחים לדין הבינלאומי, לאסה פרנסיס אופנהיים הגרמני-אנגלי-יהודי, בנו של סוחר סוסים. סאדאת, האסטרטג, חתר לעסקה גדולה ולא לסחר סוסים. בגין הילאה את הנוכחים המיוזעים במובאות ארכניות, כדי כך שעזר ויצמן ציטט את עצמו, בשובו לתל אביב, כפולט הערת ביניים, "אופנהיים, אופנהיים - open the window".

      סגנונית, בגין נהג בטרחנות מעיקה, אך כוונתו הייתה חיובית - להוכיח שבהצעתו להסכם שלום עם מצרים הוא דבק בחוק הבינלאומי, כדי להשעין על אותו בסיס טיעון את המתכונת המוגבלת של נוסחת האוטונומיה. סאדאת הותש ואיבד את סבלנותו. גם במשלחת הישראלית התלהטו הרוחות. דיין לא נרדם במיטתו הרעועה ובתאורה האכזרית. הערה בוטה של אלוף פיקוד הדרום הרצל שפיר, שייצג את צה"ל כי הרמטכ"ל גור סמך עליו יותר מאשר על ראש אג"ם רפאל (רפול) איתן, עלתה לשפיר במינוי לרמטכ"ל. ויצמן, חם מזג ונקמני, נהג לפרוע חשבונות, בכוחו לחסום מינויים, לאחר שנים או שבועות. הוא נטר גם למי שהעליב אותו בדחיית בקשותיו בצבא. לימים התחרט. רפול הצטרף לבגין ולשרון בייזום מלחמת לבנון ובקיעקוע התהליך המדיני. בגין לא שלט בשני ותיקי הצנחנים, שר הביטחון והרמטכ"ל.

      אחרי כחמש שנים כמייסדו וראשו של ענף הדין הבינלאומי הוזמן אלוף-משנה במילואים אפרת לכהן בתפקיד בכיר במחלקה המשפטית של האו"ם, צומת מידע והשפעה ותכסיסי ריגול וביטחון. הוא הגיע לניו יורק קצת לפני ועידת קמפ דייוויד. כמועסק באו"ם, נמנע ממנו מלהשתתף במשלחת בגין-דיין-ויצמן-ברק לוועידה. הוא תרם את חלקו כשברק טס להתייעץ במלון ריג'נסי איתו ועם בני בגין, בהפוגה מלימודיו כדי לסייע לאביו.

      לא לשימוש כתבת אמיר אורן 40 שנה הסכם שלום עם מצרים צבי אפרת (אתר רשמי)
      הלחמה של שתי ועידות. אפרת וסאדאת

      ועידת קמפ דייוויד הצליחה למרות אופיים השונה של בגין וסאדאת. זאת לא הייתה ועידה משולשת, אלא הלחמה של שתי ועידות נפרדות, קרטר וצוותו עם בגין ומשלחתו ועם סאדאת ועוזריו, כשמגעי רוחב התנהלו בדרג דיין-ויצמן-ברק עם מקביליהם המצרים והאמריקנים. קרטר, בזכרונותיו, נהנה במיוחד לספר איך בעזרת אנשי המפתח בקבוצה הישראלית נעקפה בעיה נטולת פתרון - הודעת בגין שלא יוכל לפנות את יישובי סיני, כי נדר לאלוהיו שיימנע מכך. הרעיון הגואל: לא בגין יהיה העוקר. תקבע הצבעת הכנסת. אם יושג בה רוב - בזכות תמיכת מפלגת העבודה - יקבל בגין את דין הדמוקרטיה.

      יחסו השונה של קרטר לשני שותפיו לשלום התבטא לימים, בעודו כועס על תמיכת בגין ביריבו בבחירות 1980, רונלד רייגן, שעצר את תנופת התהליך. קרטר שיבח את סאדאת כגדול המדינאים שהכיר. רצח סאדאת, הוסיף, העציב אותו יותר מכל אירוע בחייו למעט מות אביו.



      40 שנה לאחר חתימת ההסכם, ברור שזהו המהלך המדיני שעיצב יותר מכל את דמותה של ישראל. הוצאת מצרים ממעגל הלוחמה חסכה לישראל נטל ביטחוני בלתי נסבל ופירקה גם את החזית המזרחית, כי לסוריה לא היה סיכוי בלי השותפת מדרום-מערב. היא אפשרה גם לירדן לצאת מהמחתרת; וכדי להמתיק את הנסיגה הושק המנהג הנאה של הענקת סיוע שנתי אמריקני לישראל, כשלושה מיליארד דולר. חסד גדול עשה סאדאת עם ישראל כשחילץ אותה מסיני.



      אילו פרש בגין לאחר ארבע שנים בראשות הממשלה, היה מאזנו חיובי, בלי לבנון ו"איני יכול עוד". אפרת ראה את טלטלת מצב רוחו, ממרומים לתחתיות ובחזרה, עוד בחודשים הראשונים של המשא ומתן עם מצרים. לא אחת, בדיוני השרים והמומחים, היה ראשו נשמט על חזהו בעיצומם של חילופי הדברים. הנוכחים הנבוכים הביטו סביבם בראש הממשלה שנרדם. דיין החליק בטבעיות לתפקיד מנהל הדיון ולקראת סיכום התעורר בגין והינהן. בדברי הימים, בתמלילי הדיונים הנוקבים בשמות המשתתפים ומתעדים את אמירותיהם, אין לכך זכר. קוראי המסמכים, לאחר ארבעה עשורים, אינם יכולים לדעת מתי בגין שתק לאות הסכמה ומתי נימנם.