גאווה ואינטרסים: הסנקציות על איראן הוחרפו ובעולם מחשבים צעדים

ההצהרה האמריקנית לא יכולה להיות ברורה יותר: ההקלות הזמניות שניתנו למדינות המייבאות נפט מאיראן מסתיימות. מעתה כל מדינה בעולם, כך לפחות לפי ההצהרה של וושינגטון, תיאלץ לבחור - איראן או ארצות הברית. או שתייבא נפט מאיראן, ובכך תיחשף לסנקציות האמריקניות המשניות על כל מדינה או גוף הסוחרים עם משטר האייתוללות, או שתייבא ממקורות אחרים, ובכך תשמר יחסים טובים עם ארצות הברית.

המטרה ברורה - להוריד את איראן על ברכיה. למוטט את כלכלתה הרעועה, המסתמכת על ייצוא נפט, שנותר משמעותי למרות הסנקציות הקודמות, או כמו שאומרים מנהיגי איראן בצדק - ארצות הברית לא רוצה להחזיר את איראן לשולחן המשא ומתן, לתקן את הסכם הגרעין או להפסיק את מעורבותה במדינות אחרות במזרח התיכון. המטרה היא חילופי משטר - להביא לכך שהרפובליקה האיסלאמית תחדל מלהתקיים. תוחלף במשטר פרו-מערבי, נניח.

עוד בנושא:
מגבירה את הלחץ: ארה"ב הודיעה על ביטול הפטור לייבא נפט מאיראן
"למחוק את המשטר הציוני": זהו מפקד משמרות המהפכה החדש

ארצות הברית, המעצמה הגדולה בעולם והכוח הכלכלי הגדול ביותר, מניפה כלי נשק אימתני. זהו האיום הכבד ביותר כמעט שיש בידיה, חוץ ממלחמה. לכאורה אין בכלל שאלה - הרי כל מדינה, ולו מפחד, תציית לאולטימטום הזה. אולם, לא בטוח שזהו המצב.

מרבית המדינות שקיבלו את הנחת הסלב הזו נמצאות באסיה. עם יפן, טייוואן ודרום קוריאה אין בעיה, משלל נימוקים, ובראש ובראשונה מטריית ההגנה האמריקנית עליהן מאז תום מלחמת העולם השנייה. הן יאלצו לציית, גם אם כלכלתן עצמה תיפגע - בתי הזיקוק הקוריאנים למשל מותאמים לנפט האיראני. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לא יזיל דמעות אם כלכלותיהן ייפגעו. מבחינתו מדובר בבונוס.

הודו כנראה גם היא תלך בתלם האמריקני. היא נמצאת במערכת בחירות, לא זמן טוב להעלאת מחירים או איום חיצוני. בנוסף לכך, את ההחלטות על יבוא נפט מקבלות לא רק ממשלות, אלא בתי זיקוק ויבואנים - מי שלדברי היבואנים ההודים התכוננו זה חודשים להחלטה הצפויה.

טורקיה הודיעה שלא תציית. שר החוץ הטורקי מכריז שלארצו יש שלל אינטרסים אזוריים והיא לא מוכנה לתכתיב הזה. יש לטורקיה חישובים שונים - החל בגאווה לאומית, המשך ביוקרתו האישית של הנשיא רג'פ טייפ ארדואן, שנאת המערב המחריפה אצלו מדי יום, הברית או לפחות הקרבה המתהדקת עם פוטין. כל אלה מביאים לכך שטורקיה, רשמית לפחות, אינה מוכנה להיראות כמי שמצייתת מתוך חולשה להגמוניה המערבית.

המדינה היחידה שנותרה, והקריטית, היא סין. לכאורה, ארצות הברית לא נתנה הנחה לשום מדינה. אם סין תמשיך לרכוש נפט מאיראן, גם היא תסבול מסנקציות אמריקניות.

סין אמנם לא מעוניינת בסנקציות אמריקניות, אך לא ברור עד כמה ארצות הברית מעוניינת, כלכלית, להטיל עליה סנקציות ולהתחיל מחדש את מלחמת הסחר, שנראה שמתייצבת לקראת הסדר, שאולי יושג בפסגה קרובה בין טראמפ לבין הנשיא שי ג'ינפינג. לא זה הזמן להחריף את המתחים.

לסין יש שיקולים גלובליים נוספים - כמעצמה הכלכלית השנייה בעולם, ככוח גלובלי - באסיה, אבל לא רק בה. סין לא יכולה להיראות כווסאל צייתן של וושינגטון. זהו העם שהמציא את המושג "אבדן פנים", כמטאפורה לאבדן כבוד ולהשפלה. סין, הזוכרת היטב את ההיסטוריה המפוארת - המצאות המצפן, הנייר, הדפוס, אבק השריפה מצד אחד - ואת המעורבות המזלזלת והיהירה של המערב בענייניה מאז מלחמת האופיום מצד שני - לא מוכנה יותר להיות מושפלת בידי המערב. היא התקרבה מחדש לרוסיה, יש לה יומרות להוביל את העולם בפרויקט החגורה והדרך. בהגדרה, מעצמה לא מצייתת לתכתיבים חיצוניים.

סין יכולה להתעלם, להניד ראש בנימוס, לסרב לתכתיב בפומבי - או שתשמור את הנושא כנשק נוסף לשיחות עם ארצות הברית. בכל מקרה יש להניח שסין תפעל מהראש, לא הבטן.

מדינה נוספת שתושפע היא עיראק. כזכור, עיראק היא פרויקט אמריקני מאז הפלישה ב-2003. ארצות הברית ובנות בריתה השקיעו בעיראק אלפי חיי אדם וטריליוני דולרים. המדינה הגובלת באיראן נמצאת בתקופה רגישה - כל תקופה רגישה בעיראק, מסתמכת על ייבוא מאיראן ולא יכולה להרשות לעצמה להיות אויבת של איראן. היא בונה מחדש מערכת פוליטית, טלאי על טלאי, שורת סיבוכים - עם המיעוט הסוני, המיעוט הכורדי, האמריקנים, טורקיה, איראן, סוריה - שלל שכנות, כל אחת ומטען הצרות שהיא מביאה לפתחה של בגדאד. ארצות הברית נתנה לעיראק אורכה מיוחדת, אבל גם היא תסתיים בקיץ, ולא ברור מה יהיה לאחר מכן.

התגובה הצפויה והרשמית של איראן מדברת על חוסר החוקיות שבצעד האמריקני. איראן מפריחה שוב את האיום של סגירת מיצרי הורמוז - בבחינת אם נפט איראני לא ייוצא, שום נפט לא ייוצא. ארצות הברית הודיעה שערב הסעודית ושאר בנות בריתה באזור יגדילו את התפוקה כדי לעמוד בביקוש שיגבר עם הוצאתה של איראן משוק הנפט הבינלאומי. מישהו חייב לספק לסין, הודו וכל השאר את שני מיליון חביות הנפט הנוספות, כמעט, שייגרעו מהשוק.

סגירת מיצרי הורמוז תביא לעימות צבאי, אך יש הטוענים שזה בדיוק מה שרוצה ארצות הברית, או ליתר דיוק האגף הניצי במדיניות החוץ האמריקנית: לדחוף את איראן עד הקצה כדי לתת לארצות הברית עילה להפיל את המשטר. קשה להאמין שטראמפ, אדם שהתנגד למלחמת עיראק השנייה, ירצה לצאת למלחמה. זו תהיה מלחמה שלישית תוך עשרים שנה נגד מדינה מוסלמית, על כל הסיבוכים הקשים מאד - איראן חזקה בהרבה מאפגניסטאן או עיראק, ועדיין יש תקוות בממשל לנפילת המשטר.

לא סביר שאיראן תיכנע. היא מתמודדת עם סנקציות שונות זה עשורים, ופיתחה שיטות להבריח כל דבר - מנפט החוצה ועד חלקים לתכנית הגרעין פנימה. איראן לא יכולה מבחינת המשטר להתכופף בפני "השטן הגדול", מה גם שהשטן הקטן - ישראל - מתייצבת בשמחה לצד טראמפ.

באשר לתקווה שהעם האיראני הסובל ייצא לרחובות להפיל את המשטר. הפגנות נגד המשטר יש, אבל מי שייצא בקריאה להיכנע לסנקציות יסומן מיד כבוגד. ייתכן מצב שבו שלל המחאות - הכלכליות, הפוליטיות, הבדלניות - יתלכדו נגד המשטר, אבל זה עדיין לא נראה באופק והמשטר עדיין רב עוצמה.

התגובה הראשונה לצעד האמריקני הייתה עוד עלייה במחיר הנפט. מחיר הנפט מטפס כבר חודשים, אך עדיין אין זינוק נוסח משבר הנפט של 1973 או 1979. עם זאת, בהנחה שהנפט האיראני כמעט ולא יסופק עוד מחוץ לאיראן, ועם המשברים הפנימיים הקשים בוונצואלה ובלוב, ייתכן שגם הגדלת האספקה מצד ערב הסעודית או כוויית לא תספיק להרגיע את החששות. תרחיש זה ישמח מאד את שאר מפיקות הנפט הגדולות, שבאורח מעט פרדוקסלי יכללו את רוסיה וארצות הברית. מגזרי הנפט בשתי המדינות, משענות ותיקות של שני הנשיאים בהתאמה, פוטין וטראמפ, אולי יהיו בין המרוויחים הגדולים מהסנקציות.

ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, מעריך כי החלטת ארצות הברית תחריף עוד יותר את מצבה הכלכלי המעורער ממילא של איראן. לדבריו, כ-35% מהתקציב האיראני לשנה הנוכחית מבוסס על הכנסות מנפט, והתלות האיראנית בנפט גדולה הרבה יותר ביחס למטבע חוץ. צימט מציין כי גם אם יעלו מחירי הנפט בעקבות צמצום היצוא האיראני, תידרש איראן לפצות על אובדן ההכנסות על מנת לעמוד ביעדי התקציב. הדבר עלול לאלץ את ממשלת איראן להעלות מיסים או לצמצם באופן משמעותי את הקצבאות הניתנות לאזרחים, מה שעלול להזין עוד יותר את המחאה הציבורית על רקע המשבר הכלכלי.

עם זאת, ד"ר צימט מזהיר מהערכת יתר של השפעת הסנקציות ביחס לקריסת כלכלתה של הרפובליקה האסלאמית. לדבריו, יש עדיין באיראן יתרות מט"ח שאמורות להספיק לפחות לשנה וחצי הקרובות (פרק זמן המאפשר לה מרחב נשימה עד הבחירות בארצות הברית ב-2020, שבהן כבר הצהירו מועמדים דמוקרטים מובילים שאם ינצחו, יחזירו את וושינגטון להסכם הגרעין עם איראן, ואם יושג הסכם ממילא יבוטלו הסנקציות. א.נ.).

כמו כן, לפי הערכות שונות, איראן מצליחה כבר כיום להבריח בין 300 ל-400 אלף חביות נפט ביום. בהנחה שייצוא הנפט החוקי לחלק מהיבואניות האיראניות לא ייפסק באופן מוחלט, איראן עשויה להצליח להמשיך לייצא נפט בכמויות שבין 500 ל-800 אלף חביות נפט ביום. גם אם אין בכך כדי לפצות את איראן על ההפסד, הדבר עשוי לסייע לה לעמוד ביעד הפוליטי הנוכחי שלה: משיכת זמן והכלת הסנקציות לפחות עד הבחירות בארצות הברית.

ד"ר צימט מדגיש כי יעד הסנקציות הוא פוליטי והן נועדו, לכל הפחות, להביא לשינוי משמעותי במדיניות איראן. לפיכך, את יעילותן יש לבחון לאורך זמן לא רק במישור הכלכלי אלא בעיקר במישור הפוליטי, ונכון לעכשיו אין כל עדות לכוונה מצד המשטר האיראני להסכים לוויתורים משמעותיים או אפילו להסכים לחידוש המו"מ עם ארה"ב. להערכתו, ספק רב אם איראן תהיה מוכנה, גם במחיר לחץ כלכלי כבד, להסכים לוויתורים מפליגים בסוגיות הנתפסות בעיני המשטר בטהראן כנכסים אסטרטגיים חיוניים לעצם שרידותו, כדוגמת תכנית הטילים או האופציה הגרעינית הצבאית.

הסנקציות עדיין לא נכנסו לתוקף. בינתיים, אנו בשלב ההצהרות - או השתיקה הרועמת. אבל מאחורי הקלעים, מטהראן עד וושינגטון, מבייג'ינג דרך דלהי עד ריאד ומוסקבה, כולם מנסים לחשב מה הולך לקרות - ובעיקר מי ירוויח, מי יפסיד ומה המדיניות הנכונה לנקוט.