את גודלה של הודו קשה לתפוס, בכל מובן, אבל בעיקר במובן של גודל האוכלוסייה שלה. היא תהיה בקרוב המדינה המאוכלסת ביותר בעולם כשכל אדם שמיני בעולם הוא הודי בוגר בעל זכות בחירה.
נניח שמחר מדינת אוטר פראדש, המדינה המאוכלסת ביותר בהודו, פורשת ממנה, היא הופכת להיות מידית אחת מעשר המדינות המאוכלסות ביותר עולם כשהודו נשארת המדינה השנייה במספר תושביה. גם ללא ביהאר, שתהיה אחת מ-15 המדינות המאוכלסות ביותר בעולם, עדיין הודו במקום השני במספר תושביה וגדולה כמעט פי שלושה במספר תושביה מהמדינה שבמקום השלישי, ארצות הברית.
כך אפשר להבין מעט טוב יותר את האתגרים הבלתי נתפסים שיש להודו בכלל ולעריכת הבחירות בה. הן מתפרסות על פני חודש וחצי ושבעה אזורים שונים לא כי כך קובעת המסורת, אלא כי פשוט אין מספיק שוטרים לפקח על כל הקלפיות. אין ארגון שיכול לעמוד במעמסה הזו וזאת מבלי להזכיר את הביורוקרטיה ההודית הידועה לשמצה.
לקריאה נוספת בנושא:
עם סירות ופילים: איך מארגנים בחירות במדינה עם 1.3 מיליארד איש
אין כמו משבר ביטחוני לפני הבחירות: החשש מעימות גרעיני מחזק את מודי
ראש הממשלה נרנדרה מודי שם לו למטרה ראשונה במעלה להיטיב את מצבה של הודו, בעיקר כלכלית, אבל המשמעות היא בין השאר שהכלכלה ההודית צריכה לייצר מיליון משרות חדשות מדי חודש כדי לשפר את המצב. זה לא קורה בהודו, אבל כן בסין השכנה. היא אמנם דיקטטורה, אבל מצבה הכלכלי טוב יותר מזה של הודו.
סין היא נקודת ייחוס אחת של הודו. מעצמה שכנה, גם אם רחוקה למדי. רכס ההימלאיה מפריד ביניהן, פרט לקשמיר שם הן נפגשות, וכשמדברים מומחי ביטחון על גבולות טבעיים זה האולטימטיבי. ואולם, במאבק על אסיה ועל נקודות שליטה והשפעה מהאוקיינוס ההודי עד ים סין, ממזרח אסיה ועד קרן אפריקה - סין היא השכנה הגדולה בעלת המשקל.
השכנה הלא נוחה של הודו
נקודת התייחסות אחרת היא שכנתה הבלתי נוחה של הודו בתת-היבשת ההודית, פקיסטן, שהתפצלה לאחר מלחמת אזרחים לפקיסטן ובנגלדש, שבה תמכה ניו דלהי כדי להחליש ולפצל את יריבתה, והצליחה בכך. שתי המדינות הן יריבות, מתחככות בקשמיר, הפצע הפתוח מאז עצמאות תת היבשת ההודית משלטון בריטניה, עם נשק גרעיני. הודו גדולה, עשירה וחזקה, אבל לפקיסטן יש קלפים משלה. תמיכת העולם האסלאמי וטרור.
הבחירות בהודו מפגישות מצד אחד ראש ממשלה פופולרי, יש שיאמרו פופוליסטי, המוביל קו תקיף ולאומני, המצטייר כמר ביטחון ומר כלכלה. יש אופוזיציה מפולגת, יש את המפלגה שייסדה את הודו, מפלגה סוציאליסטית המנסה לחבק את המיעוטים, אבל האשמות בשחיתות ובכך שהיא רכה מדי מול האויבים דרדרו את מעמדה. קצת מזכיר את ישראל.
מודי קיבל את האירוע שאולי יכריע את הבחירות לטובתו לפני הבחירות עצמן. ב-14 בפברואר נהג מחבל מתאבד מכונית עמוסה בחומרי נפץ לתוך שיירה צבאית באוטוסטרדה מאובטחת מרחק של כעשרים קילומטרים מסרינגר, בירת חבל קשמיר. הוא נצמד לאחד האוטובוסים והפעיל את המטען. 46 שוטרים צבאיים נהרגו, בפיגוע החמור ביותר בקשמיר זה 30 שנה. ארגון ה טרורג'ייש א-מוחמד קיבל את האחריות.
ההלוויות התקיימו בהודו כולה כשזעם, תסכול, אבל ורגשות נקמה הציפו את האזרחים, את הצבא - שיש לו מקום מרכזי בהודו כמגן האומה - ואת ההנהגה. הודו יצאה למתקפת נגד אווירית שפגעה בבסיס הארגון שנתמך על ידי פקיסטן. הודו טענה לעשרות אבדות בקרב הטרוריסטים, טענה שהתקבלה בפקפוק בכל מקום, פרט להודו. למחרת הופל מטוס הודי בקשמיר, אך מנהיג פקיסטן, כוכב הקריקט לשעבר אמראן חאן, הפגין תבונה מדינית והשיב מיד את הטייס שנפל בשבי.
הפיגוע וההסלמה אפשרו למודי להעביר את מערכת הבחירות מהכלכלה - תחום שאחרי הכל בגללו נבחר לראשות הממשלה ב-2014 - לביטחון וללאומיות. מפלגת התחייה ההינדית שלו מסתמכת על ההינדואיזם - בהודו 80% מהתושבים הינדים, השאר מוסלמים, בודהיסטים, סיקים, נוצרים ואחרים - והוא מסתמך בעיקר על גברים הינדים. הודו של מודי נמצאת במעבר, לא בלתי הפיך, מפטריוטיזם גאה ומלאומיות ללאומנות, מבית ומחוץ.
מול מודי, הכריזמטי, אלוף הרשתות החברתיות, אדם שלא נתן בקדנציה האחרונה שלו אפילו לא מסיבת עיתונאים אחת, עומדת אופוזיציה מפולגת, כיאות לדמוקרטיה הפרלמנטרית הגדולה בעולם. באופן מפתיע נראה שהזומבי של הפוליטיקה ההודית, מפלגת הקונגרס קמה לתחייה, זמנית לפחות: המפלגה שייסדה את הודו לפתע נראית כמתמודדת ראויה, במיוחד לאחר שהצליחה להעביר אליה שלוש מדינות בבחירות המקומיות האחרונות.
מנהיג האופוזיציה הוא רהול גנדי, בן של ראש ממשלה, נכד של ראשת ממשלה, נין של ראש ממשלה, אבל הוא מותקף בידי מודי כנצר מפונק של שושלת הסבורה שהשלטון מגיע לה רק בגלל שם המשפחה המיתולוגי. עם זאת, בולטת יותר אחותו, פריאנקה הכריזמטית, המזכירה את סבתה אינדירה.
יש נשים נוספות המתבלטות במערכת הבחירות, ואולי הן יצליחו בכוחות משותפים לעשות מהפך וליצור ברית בפרלמנט שתדיח את מודי, שהסקרים ניבאו לו ניצחון, גם אם ברוב קטן יותר בהשוואה לבחירות הקודמות ב-2014.
בכל מקרה, בעולם שבו האוטוריטריות גוברת, מרגש לראות את התורים בכפרים, בערים, שבהם אנשים מגיעים ברגל, בסירות, וקלפיות מוצבות על פני תת-יבשת כדי לוודא שיותר ממיליארד בני אדם יוכלו להטיל את הפתק ולבחור את מנהיגם הבא.
