בחלקה מתוחמת ומוקפדת בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, שהוכשרה בן לילה לטקס, מאות ליוו אמש (חמישי) את רב-סמל זכריה באומל בדרכו האחרונה. הוא החלל האחרון שמובא למנוחות בבית העלמין הזה בו טמון אבשלום פיינברג, מי שהוכר כחלל הראשון של מערכת הביטחון ושנעדר מיום נפילתו ב-1917, שהובא לכאן 50 שנה לאחר מכן.
השריונרים, שאף פעם לא ממש מפנקים אותם, המתינו בחוץ עם עוד מאות, אולי אלפים, עד שהטקס ייגמר. המתינו לרגע בו הם יוכלו להתקרב לגל התחוח שם נקבר חברם ולהיווכח במו עיניהם בבלתי יאומן. זכריה שב. פה נקבר חייל בן 22, החברים אוטוטו חוגגים 60. ככה זה כשאתה חוזר הביתה אחרי כל כך הרבה זמן.
"אל תדאגו, הכול בסדר, אך נראה שלא אבוא הביתה בקרוב", ציטט הנשיא ראובן ריבלין ממכתבו של באומל להוריו כמה ימים לפני הקרב בסולטאן יעקוב, ממנו שב רק עכשיו.
37 שנה חלפו. החברים עוד זוכרים אותו כמו שהיה אז. ילד עם מספר אישי שמתחיל בספרות 312, שמי שהיה שם אז יודע מיד שזה מחזור אוגוסט 78'. צעיר. "הוא היה ילד כזה טוב, צנוע, טוב לב", סיפר שוקי פרידמן מטנק 1א, שלמד איתו בשילה. הוא וחברו לצוות גדי אוחנה מבני דקלים, המתינו בסבלנות להיכנס לחלקה. "היינו איתו בגדוד 362. נתקענו באיזה מטע דובדבנים והסתבר בדיעבד שזה היה המזל שלנו".
לקריאה נוספת בנושא
הגופות הנוספות - והחיפושים: פרטים חדשים על מבצע "זמר נוגה"
רוסיה ממשיכה לחפש אחר נעדרים נוספים מקרב סולטאן יעקוב
פוטין לנתניהו: צבא רוסיה בשיתוף סוריה איתרו את הקבר של באומל
"לא האמנתי. אמרתי סתם ספקולציה זה מעלה לי הרבה זיכרונות ומחזיר אותי אחורה 37 שנים", העיד בני שרמי, מפקד טנק 3א בן 61 מראש העין. הרבה טפיחות על השכם ומפגשים ספונטניים היו שם אמש. רבים מהם נפגשים מדי שנה בכ' בסיוון, תאריך הקרב, אבל יש גם כאלה שלא התראו שנים. כולם פה מציגים את עצמם לפי מספר הטנק שלהם.
יוסף יגודה ממעלות, דיין בית הדין הרבני בחיפה, נרגש מאד מאז ששמע אמש על איתור שרידיו של זכריה באומל והשבתם לישראל. לא בגלל איזה עניין הלכתי, אלא בגלל שבקרב הארור ההוא בסולטאן יעקוב הוא אומר שהיה בטנק ג', של מ"פ הפלוגה, כשזכריה היה בטנק ב3. "חביב, חייכן, תמיד עדין נפש, אבל יודע מה הוא רוצה", סיפר על באומל, אותו הכיר עוד מהישיבה התיכונית בה למדו שניהם בפרדס חנה. בצבא נפגשו בשירות המילואים באימון הקמה לגדוד החדש. "קצת אחרי זה קראו לנו למילואים, למלחמה".
הרבה כיפות היו שם אמש. הרבה מאוד. בעיקר סרוגות, אבל לא רק. בני ישיבות ההסדר, מהמחזורים הראשונים שהתגייסו לשריון. חלק מהנוכחים באו לטקס עם דגלים. מזג האוויר חס על המלווים את באומל בדרכו האחרונה. ערב ירושלמי קריר, לא יותר, עם שמים בהירים. מכל הארץ באו.
"סך הכול אני בן אדם חזק, אבל מאתמול אני רק בוכה ובוכה. לא יודע אפילו להסביר למה הדמעות", אמר אליהו בירנבוים, בן 60, שהגיע מהיישוב אפרת ודווקא זכה להיכנס פנימה למתחם הטקס. היום הוא "חוקר שבטים אבודים ושורשים יהודיים אחרים", אבל אז, באותו לילה הוא היה מ"מ בפלוגה שלחמה ליד. "ראיתי באינטרנט. היה לי ברור שאגיע. כולם יגיעו".
כולם כאן נרגשים. לא מפסיקים לדבר על עד כמה. כולם מלאי גאווה. כולם אסירי תודה, לצה"ל, למוסד, למדינה. "נקודה מוסרית חזקה מאד של המדינה", אמר פרידמן, "שהיא לא שוכחת גם אחרי 37 שנה". כולם מלאי הערכה לרוסיה ומסכימים שהמבצע הזה נוגע בערך העליון של צה"ל - הרעות.
כשהחזן הראשי לצה"ל שי אברמסון שר "אל מלא רחמים" מתייפחים כאן סביב. אולם האחות אסנה מודה, "עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת". היא הסבירה לנוכחים כי "היום כאן היא בעיקר דומעת, אבל היום אנחנו זוכים לחזרה. כל התפילות שהתפללנו במשך 37 שנה נכנסו למקום אחד ואנחנו פה".
"המשימה לא הושלמה", הכריז הרמטכ"ל רב-אלוף אביב כוכבי בהתייחס לנעדרים שעוד לא הושבו והזכיר כי לא שוכחים גם אותם.
(עדכון ראשון 23:18, 4.4)
