השבת גופת זכריה באומל

המבצע שכשל - ומאבק האב: סולטאן יעקוב, הקרב שהפך לסמל

יונה באומל היה משוכנע כי בנו ושני חבריו נותרו בחיים והפך לדמות המזוהה ביותר עם מאבק ההורים להשבת הבנים לישראל. הקרב ליווה את החברה הישראלית עוד שנים רבות, כשכל מידע חדש הצית מחדש את התקווה. לאחר 37 שנים גופתו של זכריה הושבה, אך האב כבר לא זכה לקבל תשובה

צילום: דובר צה"ל, רוני כנפו, עריכה: איתי עמרם

בבוקר יום שישי, 11 ביוני 1982, קיבלו מרים ויונה באומל גלויה מבנם זכריה, "זקי" כפי שכינו אותו משפחתו וחבריו. בגלויה ששלח מהחזית הוא ביקש מהוריו שישלחו לו ספרים, משחת שיניים וכסף. לא יותר מדי כסף, כתב להוריו. רק מאה שקל.

ההורים הכינו את החבילה ושלחו בדואר, בדרכם לסוף שבוע בבית חברים בקריית ביאליק. באותן שעות בנם כבר היה נעדר עם עוד שניים מחבריו, בתום הקרב הקשה בבקעת הלבנון. לילה לפני כן נכנס גדוד שריון לבקאע המזרחי בסולטאן יעקוב כדי להציב חסימות על צירים, אך הוא נקלע לנחיתות גיאוגרפית מול כוחות סוריים וארגונים פלסטיניים.

בין הגדוד לאויב החלו חילופי אש. סמוך לשעה 9:00 החל כוח השריון לעזוב את המקום, אולם בשל המצב בשטח נאלץ להותיר אחריו שמונה טנקים, שנלקחו שלל על ידי צבא סוריה וארגוני טרור פלסטיניים. 20 חיילי צה"ל נהרגו באותו קרב, 31 נפצעו ושניים נוספים נלקחו בשבי. סולטאן יעקוב נחשב לאחד הכישלונות הקשים של צה"ל במלחמת לבנון הראשונה.

לקריאה נוספת בנושא
"התרגשות גדולה, לצד כאב עצום": משפחות נעדרים על השבת באומל
נתניהו על השבת באומל: מהרגעים המרגשים בכל שנותיי כראש הממשלה
אחרי 37 שנים: הושבה גופתו של זכריה באומל מנעדרי קרב סולטאן יעקוב

(תוכן מקודם)

לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה
ביקש ספרים, משחת שיניים וכסף. באומל (צילום: דובר צה"ל)

בצהרי אותו יום שישי נכנסה לתוקפה הפסקת אש, שעות בודדות אחרי שניתק הקשר עם הנעדרים. יום קודם לכן עוד בישרו כותרות העיתונים שצה"ל חותר להגיע לכביש ביירות-דמשק. אכן זה היה הרצון הישראלי: להגיע להפסקת האש עם הישג רב משמעות, כשצה"ל שולט על אותו ציר ראשי. אולם התכנית השתבשה, המטרה לא התממשה ואחרי חמישה ימים שצה"ל הסתער קדימה, התקדם צפונה וכבש עוד ועוד שטחים, הוא מצא לפתע עצמו חבול בגזרה המזרחית.

אותו קרב קשה ליווה את החברה הישראלית עוד שנים רבות. נפילתם בשבי של שני חיילים והיעדרם של שלושה לא נתנו מנוח. האנדרלמוסיה ששררה בשדה הקרב ומעורבותם של ארגונים פלסטיניים לצד צבא סוריה בקרב סולטאן יעקוב, הביאו לבליל של גרסאות ועדויות על גורלם של הנעדרים זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.

ליווה את החברה הישראלית עוד שנים רבות. חלקה הדרומי של הפתחה בה התנהל הקרב (צילום: ויקיפדיה)

יונה באומל הפך לדמות המזוהה ביותר עם מאבק ההורים להשבת הבנים לישראל. מטרה זו הפכה למרכז חייו. הוא הסתובב ברחבי העולם ונפגש עם מי שיכול היה לשמש קצה חוט כדי לסייע ולחשוף מה עלה בגורל בנו ושני הנעדרים הנוספים.

משפחת באומל עלתה לישראל בשנת 1970 מברוקלין, ניו יורק. זוג הורים ושלושה ילדים. זכריה, "זקי", הצעיר ביניהם, היה אז בן תשע. נער צנוע, עם הומור וחיבה לצילום, כתיבה וכדורסל. הדריך במתנ"ס בני נוער משכבות מצוקה. הוא התגייס לחיל השריון במסגרת שירות הסדר של תלמידים בני ישיבות. באומל כבר היה קרוב לסיום השירות והיה אמור להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית לאחר השחרור.

אביו של זכריה באומל, יונה (צילום: איל ורשבסקי, הארץ)
בינואר 1987, נפגש יונה במדינה כלשהי במזרח התיכון עם מקור ממדינה ערבית, בנוכחות נציג ממדינה ניטראלית

אלא שאז הגיע אותו קרב בו נעלמו עקבותיו. רק כעבור יומיים, ביום ראשון, הגיעו לבשר להוריו כי בנם נעדר. מאז אותו יום ההורים לא ידעו מנוח ויונה לא נח לרגע. לאורך כל השנים הוא היה משוכנע כי זכריה ושני חבריו נותרו בחיים. לא אחת גם הגיע לידיו מידע שחיזק בו את האמונה בכך; מהדורת החדשות בשפה העברית בטלוויזיה הירדנית בישרה בחודש יולי 1985 כי באומל מצוי בשבי של אחד מארגוני המחבלים.

בינואר 1986 הגיע מידע חדש למשפחות הנעדרים, ושוב ניצתה התקווה. גם מידע זה דיבר על כך שאחד הנעדרים נמצא בין החיים. הפעם המידע דיבר על יהודה כץ שבקרב היה בטנק אחר מזה שבו היו באומל ופלדמן.

באומל האב ניצל כל סדק שנפתח בפניו ושנה אחר כך, בינואר 1987, נפגש במדינה כלשהי במזרח התיכון עם מקור ממדינה ערבית, בנוכחות נציג ממדינה ניטראלית. בפגישה נאמר לו על ידי אותו מקור כי שישה חודשים אחרי הקרב זכריה היה אסור במקום סודי בסוריה וכי בידיו גם מידע בדוק שבמאי 1985 בנו נראה חי במקום השבי. תקוות נוספות התעוררו אחרי שבחודש דצמבר 1988 הסתערו גולים איראנים זועמים על שגרירות ארצם בז'נבה. באחד המסמכים שלקחו מהמקום היה כתוב ששבויי צה"ל נמצאים בידי "הכוחות המהפכניים בלבנון".

חצי הדיסקית שהפכה לקצה חוט

האמונה כי אחד הנעדרים או שלושתם נותרו בחיים התבססה בעיקר נוכח מידע בטנק ישראלי שהוצג לראווה ברחובות דמשק ובו נראו חיילים ישראלים. יונה באומל אף הציג עדות של כתב אמריקני שהיה עד למחזה. "על הטנק רואים פגיעות קרב", העיד העיתונאי. "בתוכו הבחנתי בשלושה לוחמים ישראלים עייפים ועצובים... על פניהם ניכרו סימנים ברורים של עייפות קרב... אם זה היה משחק, היה זה משחק מעולה ביותר... הם נראו מבוהלים כשההמון עט עליהם, כמתכוון לפגוע בהם".

אלא שהיה גם תיאור נוסף של מסע ראווה שערך ארגון ע-צעיקה עם טנק שלל ישראלי. על פיו אנשי הארגון הובילו את הטנק הישראלי במחנה הפליטים אל-ירמוכ שבפאתי דמשק והשליכו ממנו גופה.

פריצת דרך מודיעינית באשר למקום קבורתם של שלושת הנעדרים נרשמה בתהליך המשא ומתן בין ישראל לאש"פ ב-1993. בנובמבר אותה שנה נמסרה חצי דיסקית של באומל מידי יאסר ערפאת לשליחו של ראש הממשלה יצחק רבין. ממצא זה היווה, לצד מידע חלקי שמסר ערפאת, קצה חוט ממשי וראשוני להתקדמות ביחס לאיתור מקום קבורתם של הנעדרים.

"אם זה היה משחק, הוא היה מעולה". מגח 3 שהשתתף בקרב והוחזר לישראל ב-2016 (צילום: ויקיפדיה)

תהליך זה הגיע לכדי הבשלה במחצית השנייה של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, בעבודת צוות מאומצת ומשותפת של צוות חקירה מיוחד שהוקם בענף אית"ן (באגף כוח האדם), מחלקת שבויים ונעדרים באגף המודיעין, שב"כ והמוסד. מאמצים אלו הביאו להשגת מידע מהימן ועדכני שאפשר להתקדם בגיבוש הערכת המודיעין ביחס למקום הימצאותו של באומל.

מי יודע, אולי דברים שנאמרו לפני שנה על ידי בכיר בארגון הטרור "החזית העממית" הם שמסייעים להבין כיצד הצליחה ישראל לאתר את שרידי הגופה. בריאיון שנערך ברשת "אל-מיאדין" של חיזבאללה טען אותו דובר כי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, המורדים הסורים חפרו קברים במחנה הפליטים אל-ירמוכ בניסיון לאתר את נעדרי קרב סולטאן יעקוב. הדבר התגלה לדברי אותו דובר אחרי שצבא אסד כבש מחדש את מחנה הפליטים.

לפני עשר שנים הלך לעולמו יונה באומל, אחרי 27 שנים שהקדיש כדי לגלות מה עלה בגורל בנו ובגורל פלדמן וכץ. הוא לא זכה לקבל תשובה. היום הושבו עצמות בנו לישראל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully