כשדליה מזרחי שומעת בכלי התקשורת את הורי החיילים אורון שאול והדר גולדין, היא פורצת בבכי. "אני חושבת על המשפחות ומרגישה אותן בלב שלי", היא אומרת. "אני מבינה מה עובר עליהן ומתפללת עבורן שהבנים יובאו לקבר ישראל".
בחודש מאי 1948 דליה מזרחי היתה בת 11 חודשים כשאביה, דויד, יצא למשימת מודיעין חשאית בעזה שממנה לא שב. אמה, מרים, גידלה אותה לבד, עד שנישאה שוב כעבור שמונה שנים. הן חיו בדלות והאלמנה הצעירה פירנסה בדוחק את התא המשפחתי הקטן. "לא הכרתי את אבי, אפילו תמונה איתו אין לי", אמרה מזרחי. "אני חיה עם חסרונו כל חיי. ילדותי, נעורי וחיי הבוגרים היו ללא אבא. אלו חיים בתחושה שמשהו חסר וזה כאב שלא ניתן להרגיע".
הטקס השנתי לזכר חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע נערך היום (חמישי) בתאריך ז' באדר משום שלפי המסורת זהו יום מותו של משה רבנו שמקום קבורתו לא ידוע. כמדי שנה בשנה, מזרחי נוסעת לירושלים ועולה לחלקת גן הנעדרים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. את הטקס עורך אגף משפחות שכולות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון שמלווה את המשפחות השכולות בכאבם ועוזר להם בהתמודדות עם השכול.
עוד בוואלה! NEWS:
טראמפ: ארצות הברית תשבית את מטוסי הבואינג מהדגם שהתרסק
רצח הצעירה בלוד: המשטרה עצרה ארבעה חשודים במעורבות במעשה
פרשת נוה: שקד, כחלון ונשיאת העליון לשעבר מסרו עדות במשטרה
לכאב התמידי על חיים ללא אב, נוספת העובדה כי מקום קבורתו של אביה נותר בגדר תעלומה ועצמותיו לא הובאו לקבר ישראל. "העובדה שלאבי אין קבר קשה מאד. אני מגיעה להר הרצל ומרגישה מפורקת. אין לי אפילו קבר שאפשר לשבת לידו, לדבר, לספר חוויות, להגיד: 'אבא, אני גדלתי, יש לי ילדים ויש לי נכדים. לו אבא היה חי, היה זוכה לראות את הנכדים והנינים שלו'".
חידה בת 72 שנה
לפעולה אליה יצא מזרחי, נשלח גם חברו ליחידה - עזרא חורין (עפגין). יחד עם מזרחי הוא נתפס בידי הצבא המצרי והוצא איתו להורג שלושה חודשים אחרי שנתפסו. מאז, במשך 72 שנה, לא נמצאה תשובה לשאלה היכן נקברו השניים.
מזרחי וחורין נמנו על אחת היחידות המובחרות בפלמ"ח. מדובר ביחידת מסתערבים המוכרת בשמות "המחלקה הערבית" או "מחלקת השחר". לוחמיה נשלחו למשימות מודיעין בישובים ערבים. היחידה הוקמה בסוף שנת 1943 והחלה לפעול בראשית 1944. היא הורכבה בעיקר מיוצאי מדינות ערב שעברו תהליכי סינון ולאחר מכן אימונים והכשרות שהכינו אותם לביצוע המשימות אליהם נשלחו.
בשנים שקדמו למלחמה פעלו לוחמי היחידה בעיקר בארץ ישראל, בערים מעורבות ובכפרים ערבים. באביב 1948, כשהחלו להיווצר קווי חזית מוגדרים, החלה משימת החדרת הסוכנים להיות קשה יותר. עם תחילת הקרבות מול צבאות ערב, תפקיד לוחמי היחידה היה לפעול מאחורי קווי האויב, ולאסוף מודיעין על הצבאות שהקיפו את גבולות ישראל שזה עתה קמה. ב-22 במאי 1948, שבוע אחרי הכרזת העצמאות, נשלחו חורין ומזרחי לאסוף מודיעין על צבא מצרים שישב ברצועת עזה.
מזרחי, בן 24, יליד ירושלים ותושב רחובות, היה נשוי טרי למרים שהגיעה עם משפחתה מסוריה. לזוג הטרי נולדה תינוקת כמה חודשים קודם. לדברי דליה, "אמא לא ידעה דבר ממה שאבא עשה. היא סיפרה שהוא היה נעלם לעתים בלי להגיד לאן. לא מספר לה מה הוא עושה ולאן הוא הולך. הכל היה סודי. מדובר בתקופה אחרת, לא היתה תמיכה כלכלית במשפחות של לוחמים מסוגו. כשהיה נעלם לתקופה ממושכת, היא היתה נשארת בלי כלום. לא היתה כמעט הכנסה כספית".
עזרא חורין היה בן 23 כשנשלח עם מזרחי למשימה. הוא נולד באסמארה שבאריתראה, אליה הגיעו הוריו מתימן. כשהיה בן שנתיים עלתה המשפחה לארץ ישראל. כעבור זמן קצר אמו מתה והילד נשלח לכפר הנוער "שפיה" שליד זכרון יעקב.
כשסיים את לימודיו עבר עם חבריו להכשרה בקיבוץ אפיקים ושם הוא מצא את ביתו. הוא נקלט בענף הצאן ועבד כרועה. כמו רבים שעבדו במרעה, מצא ביטוי למשיכה לאמנות ולא אחת ישב בטבע וניגן בחליל. הוא גם אהב לפסל ולצייר. שותפו לעבודה במרעה היה הצייר לאו רוט.
ב-1942 התגייס לפלמ"ח, לאחר מכן שב לאפיקים ועם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות שב לשירות. בארכיון קיבוץ אפיקים נשמר מכתב שכתבה ידידה מהקיבוץ שפגשה אותו בחיפה בזמן הקרבות בעיר. נוכח דאגתה ממצב כח המגן היהודי, ענה לה: "כשיהיה מותר לספר, לא תאמיני. איש לא יאמין, אבל זו אמת. ואת יודעת, מותר לנו לא ללכת, זו רק התנדבות. אין מחייבים אותי ללכת - והיה כמהרהר - אבל אני אלך. אנחנו מעטים מאד, מעטים ומתמעטים. אני עד עתה ניצלתי, אבל בעבודה שלנו לא נשארים בחיים".
זמן קצר אחרי שנכנסו לרצועת עזה, נעצרו חורין ומזרחי בידי חיילים מצרים שחשדו בהם. על פי עדויות מאוחרות יותר, השניים עברו עינויים קשים וחורין הצטווה לכתוב כי נשלחו כדי להרעיל בארות מים.
במשפט בזק שנמשך שעתיים ושנערך להם בבית דין צבאי, נגזר עליהם עונש מוות וב-22 באוגוסט 1948 הם הוצאו למוות בפני כיתת יורים. "כתת חיילים בת שנים עשר איש כיוונה את נשקה אל מזרחי וחורין שעמדו שלווים, מול הרובים בעיניים פקוחות", כתב בספר שהוציא כעבור עשרים שנה, ירוחם כהן, מקים היחידה.
לאחר שישראל כבשה את רצועת עזה במלחמת קדש בשנת 1956, נעשו נסיונות לאתר את קבריהם של חורין ומזרחי, ללא הצלחה. כך היה גם כעבור 11 שנה, כשישראל כבשה שוב את עזה, במלחמת ששת הימים. בשלב זה היה נדמה כי הושג מידע אמין, אולם התברר כי באותו מקום כבר נבנה בית ספר גדול וישראל החליטה שלא להרוס אותו.
"אין דבר כזה שאין סיכויים לאתר אותם"
חיים ג'יבלי, כחבריו לאית"ן (ענף איתור נעדרים), משרת שירות מילואים בהתנדבות ביחידה זו. מטרתם היא איתור חללים שמקום קבורתם לא נודע. ג'יבלי מופקד על חקירת המקרה של חורין ומזרחי.
בעבר היה שותף לתחקיר שסייע באיתור שני לוחמים נוספים מ"מחלקת השחר" שנהרגו ב-1948 והוגדרו כנעדרים. היו אלה דוד שמש וגדעון בן דוד שגופותיהם נמצאו בתל גיבורים בתל אביב. "כחוקר אית"ן אני אומר שאין דבר כזה שאין סיכויים", הבהיר ג'יבלי.
הוא אמון על תיק זה כבר משנות התשעים ובמסגרת זו גם פגש בעבר אנשים ששירתו במחלקת השחר. בפגישה עם יעקובה כהן, מהבולטים שבלוחמי היחידה, ולאחר קום המדינה איש בולט בזרועות המודיעין של ישראל, "יעקובה התחיל לבכות. הוא אמר לי כמה חשוב לו שנמצא אותם", סיפר. הוא זוכר גם פגישה מרגשת עם שמעון סומך, המכונה "סמעאן". סומך היה האחראי על הכשרת לוחמי היחידה וגם הוא דיבר בהתרגשות כמה חשוב לו להביא את גופותיהם של חבריו לקבר ישראל.
"המשימה של חברי ושלי היא להוריד כמה שיותר שמות מהקיר עליו כתובים שמות החללים שמקום קבורתם לא נודע", הבהיר ג'יבלי.