להתחקות אחר המניע: סימני השאלה בשב"כ בדרך לאיתור חשודים ברצח

הפעולה המהירה של משטרת ישראל והשב"כ בחקירת הרצח המזוויע של אורי אנסבכר, בת ה-19 שגופתה אותרה ביער עין יעל בירושלים, מצביעה על היכולות המיוחדות שיש לכוחות הביטחון למעצר חשודים בפיגועים. זאת, אף שלעיתים חסרים פרטי מידע חשובים וגם כאשר לא ברור האם מדובר בפעולת טרור, באירוע פלילי אלים ורצחני - או בשילוב של שניהם. מסיבה זו, הוטל צו איסור פרסום על פרטי החקירה על מנת למצות את חקר האמת ולהביא לדין את כל המעורבים ברצח.

הצורך בסיווג המקרה כטרור או כאירוע פלילי קשורה בפעמים רבות להחלטה מיהו הגוף המוביל את החקירה בשטח וכן בהמשך הטיפול, בסוג היכולות ובכלים המופעלים לאיתור החשודים. לכך מצטרפת השאלה האם האירוע קשור לתשתית טרור, האם מדובר במפגע בודד או שמדובר בפשיעה אלימה ובעבריינות לשמה. במקרים רבים, קשה לקבוע מהו המניע המדויק, במיוחד כאשר אי אפשר לקבל על כך תשובה מהחקירה המתבצעת בשטח, וכן על זהות האדם שעומד מאחוריו.

לקריאה נוספת בנושא:
ההודעה שהגיעה במהלך השבת למשפחה: נתפס החשוד ברצח אורי
הותר לפרסום: החשוד ברצח הצעירה בירושלים נעצר באזור רמאללה
מצוד שהסתיים במעצר במסגד: כך נתפס החשוד ברצח בירושלים

בכל שנותיי במניעת טרור, בחקירת פיגועים, בפיקוד וניהול מבצעי מעצר ובפעולות סיכול בכל רחבי יהודה ושומרון וירושלים, הסוגיות הללו היו חשובות. אולם, הן לא היו רלוונטיות ככל שמדובר במהירות הפעילות המתבצעת ובשיתוף הפעולה הבין-ארגוני עם צה"ל ועם משטרת ישראל כדי לאתר את החשודים במעשה ולהביא אותם למעצר. איסוף ועיבוד המידע, ביצוע אינטגרציה מהירה באמצעות מערכות המידע המתוחכמות של השב"כ, ובעיקר איכות העובדות והעובדים העוסקים במודיעין ובתכנון ובביצוע המבצעים בשטח, הם הגורמים המרכזיים לתפיסתו המהירה של החשוד ברצח אורי אנסבכר.

כשמערכת הביטחון מזהה שהחשוד או החשודים באירוע הם פלסטינים, וכשבמסגרת חקירת השטח של מז"פ, המשטרה והשב"כ בזירת האירוע (ה"אינסבטיגציה"), הממצאים מלמדים על רמת אלימות גבוהה ואף חריגה באכזריותה, על הרס סביבתי (לדוגמה ההבדל בין פריצה לבית כנסת לשם גניבת ספרי קודש לבין העלתו באש) - בכל אלה מתקיים תיאום ושיתוף פעולה מלא בין משטרת ישראל לבין השב"כ. בפעמים הרבות, החקירה ומבצעי המעצר מובלים על ידי גופים אלה ועל ידי היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור.

במקרה שמדובר בפעילות טרור, קיימת חשיבות רבה להגעה למבצעים מהר ככל שניתן, בעיקר על מנת למנוע הישנות של המקרים. מחבלים נרדפים שמבינים שכוחות הביטחון עושים כל מאמץ לאתרם עלולים לבצע פיגועים נוספים ואף חמורים יותר.

לעומת זאת, בכל הנוגע למקרים פליליים אנו מזהים תופעה מעט שונה: בפעמים רבות אותם אנשים ינסו "להוריד פרופיל", לנסות לברוח מתא השטח שבו הם חיים ולהשמיד ראיות. אותם עבריינים חוששים יותר לחייהם, ובמקרים רבים גם אינם מחוברים לתשתית אנושית שמסייעת להם להימלט ולהסתתר באזור מגוריהם.

המסוכנים בקבוצה הזאת הם אלה שביצעו פעולה אלימה ואף רצחנית כתוצאה מ"ניצול הזדמנות" כשפגשו קורבן תמים באזור מסוים והחליטו לגנוב, לשדוד או לאנוס בהחלטה של רגע. אחרים פרצו לבתים פרטיים או למבנים שבהם נתקלו בבעלי המקום. במקרים מסוימים, במהלך שוד רכבים באחד מכבישי יהודה ושומרון, אירועים הסתיימו בפציעתם הקשה ואף במותם של אזרחים ישראלים. אותם עבריינים חוברים לעיתים לתשתיות טרור, הופכים במידה רבה מ"עבריין" ל"מפגע" וזוכים לחסותם של ארגוני טרור כמו חמאס, הג'יהאד האלסאמי וקבוצות שונות בפתח.

בחקירות רבות של אותם העצורים עולה כי עבריינים שמגיעים משטחי יהודה ושומרון, ולעיתים משכונות מסוימות באזור ירושלים, פועלים מתוך שנאה יוקדת לישראלים וליהודים. בפעמים רבות הם אינם "מסתפקים" רק בביצוע העבירה, אלא מתנהגים באופן קיצוני שלא היה קורה ככל הנראה אם אותו האירוע היה מתרחש בשכונה בג'נין או באחת מעיירות דרום הר חברון.

הרשות הפלסטינית ומשטרתה מבצעות פעולות רבות למניעת עבריינות בשטחה, ולכן הצורך למצב את הרשות כגוף חזק, ואת שטחיה כמקומות מסודרים בעלי רמת ביטחון אישי גבוהה, היא אינטרס פלסטיני מובהק. גם ארגוני הטרור סולדים משודדים ומאנסים, ועוד יותר כשהם אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי, במיוחד מאחר שהדבר אסור על פי הלכות האסלאם. עם זאת, כשמדובר בישראלים וביהודים הדברים שונים כמובן.

קל יותר לעבריין פלסטיני "להסביר" כי פגע בישראלי וגנב את כספו מאשר אם היה עושה זאת לבני עירו. גם ארגוני הטרור יחבקו אותו בכלא ואת משפחתו, ולאחר שחרורו יסייעו לו ככל כלוא ביטחוני משום שפגע בישראלים. נכון הוא שבמקרים חריגים, בהם העבריין ברח לשטחי הרשות, הוא אינו מקבל סיוע במחבוא או בתשתית מגורמים רשמיים או מחלקים באוכלוסייה. אולם, מעטים הם עוד יותר המקרים שבהם הוסגרו עבריינים פלסטינים לידי משטרת ישראל.

כפי שעשתה בעבר המדינה במקרים רבים, בוודאי במקרים שבהם קופחו חיים של נשים וגברים ישראלים תמימים, צעירים ומבוגרים, קיימת חשיבות בהכרה במשפחות הנרצחים כנפגעי פעולות טרור. עליהם לזכות בהכרה חשובה זאת על ידי המדינה, גם אם במסגרת ההליך המשפטי לא הוכח באופן חד משמעי "היסוד הנפשי" - דהיינו שהמניע לביצוע הפעולה היה אכן טרור ולא נסיבות אחרות.

הכותב היה מפקד מרחב ירושלים ואיו"ש בשב"כ