פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מבעלת ברית לאויבת: כשארה"ב הפכה ל"שטן הגדול" של איראן

      ארבעה עשורים אחרי המפץ שממשיך לזעזע את האזור, יש מי שסבורים שארה"ב הייתה יכולה למנוע את הפלת השאה - בעוד שאחרים טוענים שהיא הייתה בלתי נמנעת . 40 שנה למהפכה, כתבה שלישית בסדרה

      מבעלת ברית לאויבת: כשארה"ב הפכה ל"שטן הגדול" של איראן
      צילום: רויטרס, עריכה: שניר דבוש

      40 שנה חלפו מאז המהפכה האסלאמית, וכבר קשה לזכור שפעם המזרח התיכון לא היה כה דתי, לכל הפחות הנהגותיו. תפיסות השלטון היו בדרך כלל של קולונלים וגנרלים. מפלגת הבעת', שתפסה את השלטון בסוריה ועיראק, הייתה חילונית. השליטים, חאפז אסד וסדאם חוסיין, היו אנשי צבא אכזריים. רודנים הוחלפו וגם מלכים הודחו, אבל לטובת קציני צבא.

      בפרס, בסוף שנות ה-70, התרחש מפץ שממשיך לזעזע את המזרח התיכון ואת העולם. יש שסבורים כי ארצות הברית ונשיאה דאז ג'ימי קרטר היו יכולים למנוע את נפילת השאה-הפרו מערבי ולשנות את כיוון ההיסטוריה, ואילו אחרים טוענים כי היו אלו זרמים פנימיים בלתי-נמנעים.

      "יכולתה של מעצמה זרה למנוע לחלוטין תהליכי שינוי פנימיים מוגבלת למדי", אמר ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי ומאוניברסיטת תל-אביב. "קיימת טענה שאלמלא ממשל קרטר היה מונע מהשאה להשתמש באמצעי דיכוי יותר יעילים ויותר חריפים כלפי האופוזיציה ומעודד אותו לפתוח בתהליכי ליברליזציה במחצית השנייה של שנות ה-70, הדבר היה מונע את המהפכה האסלאמית".

      לקריאה נוספת:
      איש המערות התקפל: טראמפ אכל את דייסת המשבר שבישל 35 ימים
      טראמפ פתח את שערי סוריה לארדואן רק כדי לאיים לנעול אותו בפנים

      המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, במהלך נאום בעיר קום 9 בינואר 2019 (רויטרס)
      המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, במהלך נאום בעיר קום (צילום רויטרס)

      עוד הסביר ד"ר צימט כי לדעתו "תהליכי העומק בחברה האיראנית, הפערים הכלכליים והחברתיים והניכור החריף בין משטר השאה לחלקים נרחבים מהציבור האיראני היו כה משמעותיים, שדיכוי לבדו יכול לכל היותר היה לעכב את ההתפרצות אבל ספק אם היה בידם למנוע אותה לאורך זמן". לדבריו, גם מצבו הבריאותי הקשה של השאה ערב המהפכה השפיע אף הוא על יכולתו להתמודד בהצלחה עם התנועה המהפכנית.

      ארצות הברית תמכה במשטר השאה. היא השיבה אותו לשלטון כשהפילה את ראש הממשלה מוחמד מוסאדק בשנת 1953, במבצע משולב של הביון האמריקני והבריטי. השאה היה האיש של המערב, אוטוקרט במסורת אטאטורק המבקש להפוך את ארצו בבת אחת למעצמה אזורית-מערבית. מולו היו כוחות נגד: שמרנים דתיים, קומוניסטים, ליברלים ושוחרי חופש שהמשטר האוטוקרטי היה להם לצנינים.

      ואולם, הזמנים השתנו. הדי מלחמת וייטנאם לא נמוגו כשקרטר, אדם דתי, תומך זכויות האזרח ומתנגד למעורבות האמריקנית הכוחנית בעולם היה לנשיא בשנת 1976. הוא התבונן ברודנים שארצות הברית תומכת בהם ברחבי העולם ולא אהב את מה שראה. הוא רצה לצאת לדרך חדשה ולהסיר את התמיכה האמריקנית האוטומטית בשליטים האלה. ראוי להערכה, אך לא ריאל-פוליטיק.

      קרטר: החמאס הסכים להעביר מכתב משליט להוריו (נטע גרנות , רויטרס)
      נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר (צילום: רויטרס)

      כששלטון השאה מתחיל להתערער קמעא, קרטר היה זה שהפעיל לחץ על השאה לא לפתוח באש. ההפגנות הלכו והתעצמו, עד שהצטברה מאסה קריטית ואז היה כבר מאוחר מדי. "מדיניות קרטר כלפי השאה וחומייני הייתה השגיאה החמורה ביותר במדיניות החוץ שלו ואחת השגיאות החמורות ביותר במדיניות החוץ של ארצות הברית, לפחות במחצית השנייה של המאה ה-20", אמר לוואלה! NEWS פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר אילן.

      "אמנם השאה היה חולה סופני, אבל אפשר לשער שמדיניות אחרת של קרטר הייתה יכולה לתרום להצלת משטרו או לפחות למנוע את המהפכה האסלאמית", הוסיף פרופ' גלבוע. "קרטר אימץ תפיסה של מדיניות חוץ המבוססת על זכויות אדם, דמוקרטיה ופיתוח בעולם השלישי. הוא טעה לחשוב שחומייני הגולה בפריז יתרום להשגת היעדים הללו. הוא ניהל עמו משא ומתן, ואנשיו של חומייני, המעורים בתרבות המערב ובתפיסת קרטר, הונו אותו לחשוב שאחרי הדחת השאה המשטר החדש יהיה דמוקרטי וידידותי לארצות הברית. במקום זאת, משטר האייתולות הנהיג משטר הרבה יותר אוטוריטרי ומפר זכויות אדם מאשר משטר השאה". לדבריו, "גם אם קרטר הניח שמשטר השאה יתמוטט, הוא היה צריך לסייע לגורמי האפוזיציה הליברלים והלאומיים ולהתנגד לאנשי חומייני. הוא עשה ההיפך".

      מהלך בלתי נמנע

      שלטון השאה כנראה היה נופל בכל מקרה. היו גורמים רבים מדי שפעלו נגדו, ולא הייתה לו תמיכה ממשית מעבר לשירותי הביטחון והצבא, וכשאלו הסירו את תמיכתם הכול היה גמור. בדומה למהפכה הרוסית, גם איראן עברה שני שלבים - הדחת מונרך (הצאר/השאה), הקמת ממשלות מעבר ליברליות יחסית - ואז השתלטות מהירה של בעלי הכוח האמתי - הבולשביקים ברוסיה, החומייניסטים באיראן.

      ההיסטוריה חוזרת פעמיים, כתב קרל מרקס. פעם ראשונה כטרגדיה, פעם שנייה כפארסה. הוא כתב על נפוליון הראשון ונפוליון השלישי, אבל יש עוד אפשרות - שההיסטוריה, אם היא חוזרת על עצמה, חוזרת פעם ראשונה כטרגדיה, ופעם שנייה כטרגדיה.

      קרטר, נשיא תומך זכויות אדם בעל כוונות טובות שרצה לאתחל את המדיניות האמריקנית במקומות שבהם היא שנואה, התחלף לימים עם ברק אובמה, נשיא תומך זכויות אדם בעל כוונות טובות הרוצה לאתחל את המדיניות האמריקנית במקומות שבהם היא שנואה.

      ראש ממשלת איראן מוחמד מוסאדק בבית החולים בניו יורק, 1951 (AP)
      קרטר זנח אותו. ראש ממשלת איראן בבית החולים בניו יורק, 1951 (צילום: אי-פי)

      במקום השאה, עריץ חילוני שהמונים מתקהלים בכיכר המרכזית של בירתו וקוראים להפלתו, חוסני מובארק במצרים - עריץ חילוני שהמונים מתקהלים בכיכר המרכזית של בירתו וקוראים להפלתו. ההשוואה לא מסתיימת בכך: הצעירים הליברלים שירצו דמוקרטיה באיראן יקבלו את חומייני האסלאמיסט, הצעירים הליברלים שירצו דמוקרטיה במצרים יקבלו את מורסי האסלאמיסט.

      "קרטר זנח את השאה בשלב הכי קשה שלו במאבק האישי נגד מחלתו והציבורי נגד חומייני. אובמה חזר על אותו כיוון מול מובארק שהיה בשלב דומה, אישי וציבורי", אמר פרופ' גלבוע. "בשני המקרים זמן קצר לפני הנטישה שניהם ביקרו בשתי הבירות והכריזו שכל אחד הוא הציר הכי חשוב של ארצות הברית במזרח התיכון. שניהם העדיפו בפועל מוסלמים רדיקלים - גם אם זו לא היתה הכוונה של שני הנשיאים, כך חשו המנהיגים ודעת הקהל בכל האזור".

      עד היום רואים באיראן את הפלתו של ראש הממשלה מוסאדק ב-1953 כהוכחה לצביעות האמריקנית והמערבית, וייתכן שההצלחה ההיא זרעה את זרעי הכישלון דור אחד אחר כך, בסיטואציה דומה."אין ספק שהפלת מוסאדק היא שהעלתה מחדש את השאה על כידוני האמריקנים, תרמה להתחזקותו ולהפיכתו למשטר מדכא המזוהה באופן מיוחד עם ארצות הברית, מה שפגע במידה מסוימת גם בלגיטימציה שלו", אמר ד"ר צימט.

      חוסני מובארק 15.07.2002 (ראובן קסטרו)
      עוד עריץ חילוני שההמונים קראו להפלתו - ובמקומו הגיע אסלאמיסט. חוסני מובארק (צילום: ראובן קסטרו)

      "עם זאת, היכולת לקבוע שמוסאדק, שאכן שיקף מגמות אותנטיות בציבור האיראני, היה מקדם דמוקרטיה ליברלית, היא לא יותר מהשערה שקשה לבסס אותה". לדבריו, "יש הבדל משמעותי בין הפלת מוסאדק, שהיה אירוע נקודתי יחסית, לבין מניעת המהפכה האסלאמית, שהייתה תוצר של תהליכים עמוקים וממושכים הרבה יותר ונשענה על קואליציה רחבה מאוד של מגזרים וקבוצות חברתיות".

      לפי פרופ' גלבוע, הפלת מוסאדק הייתה תופעה הפוכה: "היא הייתה חשאית, נעשתה בידי סוכנות הביון המרכזית והמטרה היתה לשמר את משטר השאה", הסביר. "ההתערבות הזו יצרה טראומה בקרב חלקים גדולים בציבור, בעיקר אצל האינטלקטואלים. הלקח היה שארצות הברית לא צריכה להמליך או לחסל מנהיגים, לקח שהשפיע גם על מדיניות קרטר. מוסאדק היה לאומן וייתכן שהיה עדיף לתת לו להדיח את השאה ולהקים ממשל שיהיה פחות אוהד לארצות הברית, אבל עוין לברית המועצות, והרי זה מה שהיה אז הכי חשוב לארצות הברית".

      למרות הנובל, ומעמדו בדרום אמריקה - נשיאותו של קרטר לא התאוששה

      נשיאותו של קרטר לא התאוששה. הוא אמנם זכה בפרס נובל על תיווכו בהסכם קמפ דיוויד בין ישראל למצרים, והיה נערץ בדרום אמריקה בקרב מתנגדי החונטות הצבאיות על שיצא נגדן, אבל נפילת השאה הייתה אסון, שהיה לקטסטרופה עם הסתערות סטודנטים איראנים על שגרירות ארצות הברית ולקיחת עשרות דיפלומטים אמריקנים בני ערובה.

      יותר משנה היו הדיפלומטים שבויים בידי ההמון, והשלטון הרודני דתי שעלה לשלטון בטהראן. מבצע צבאי לשחרורם הסתיים באסון שלומיאלי, והם שוחררו בסופו של דבר דקות לאחר השבעתו של רונלד רייגן לנשיא, במקום קרטר שנוצח במערכת הבחירות. "קרטר המשיך את המשא ומתן עם אנשי חומייני עד הרגע האחרון והם אישרו לבסוף את ההסכם בעיקר בגלל שפחדו מפני אולטימטום של רייגן ושימוש בכוח", שלל גלבוע את התיאוריה שלפיה רייגן סיכם עם חומייני שלא ישחרר את בני הערובה אלא אחרי ניצחונו. "זה מה שהוא אמר במערכת הבחירות שיעשה יום לאחר שיכנס לבית הלבן".

      רונלד רייגן (אתר רשמי)
      נשיא ארצות הברית לשעבר, רונלד רייגן (צילום: אתר רשמי)

      עם זאת, יחסי רייגן עם איראן היו מורכבים יותר ושימוש בכוח לא היה. אדרבא - רייגן סיפק לאיראן טילים, דרך ישראל, והתמורה הכספית תשמש לסיוע למורדי הקונטראס בניקרגואה, מה שנודע כעסקת איראן-קונטראס. ואולם, הסיוע הישראלי-אמריקני למשטר חומייני בזמן המלחמה עם עיראק לא עזר. ישראל נותרה עד היום "השטן הקטן", וארצות הברית "השטן הגדול", גם בזמן השיחות על הסכם הגרעין שהובילה וושינגטון. ואין שום סימן שזה עומד להשתנות בקרוב.

      "חומייני ויורשיו רואים בסגנון החיים הדמוקרטי המערבי והליברלי איום על המערכת הדתית, הפוליטית והחברתית של המהפכה האסלאמית", אמר פרופ' גלבוע. "חלקים גדולים בציבור האיראני מעריצים את החופש המערבי. ארצות הברית נתפסת כמי שמאיימת על שרידות המהפכה. לכן, גם אילולא תמכה בשאה, העימות הזה היה בלתי נמנע".

      האייתולה רוהולה חומייני (AP)
      בדרכו בחזרה מהגלות. האייתוללה חומייני (צילום: אי-פי)

      ד"ר צימט הסכים. "תמיכת ארצות הברית בשאה וההתערבות באיראן היו מניעים חשובים בהתגבשות התפיסה האיראנית", אמר. "אבל לכך צריך להוסיף גם את הניגוד האידיאולוגי וחילוקי הדעות האסטרטגיים, ובכלל זה התנגדות הממסד הדתי האיראני לתרבות המערב, התנגדות איראן לסטטוס-קוו האזורי והבינלאומי שנוצר בהובלת המערב לאחר מלחמת העולם השנייה, קריאת תיגר נגד הרצון האמריקני לבסס השפעה באזור בכלל, התמיכה האמריקנית בישראל וביריביה האזוריים של איראן, ובראשם ערב הסעודית. כל אלה יצרו את העימות הן ברמה האידיאולוגית והן במישור המעשי. למורשת ההיסטורית הייתה כמובן השפעה והיא נתפסה כהוכחה לכוונותיה הזדוניות של ארצות הברית באזור בכלל ובאיראן בפרט, אבל ברקע יש גורמים מהותיים יותר".

      40 שנים אחרי, הסיסמאות לא השתנו. דגלי ארצות הברית עדיין נקרעים לגזרים ונשרפים בהפגנות המשטר האיראני, ארצות הברית מאיימת על איראן ואיראנים גולים בלונדון, בלוס אנג'לס חולמים על היום שבו יופל המשטר הדתי המדכא. בני משפחת השאה רואים בעצמם בית מלוכה גולה, יש רבים כאלה בעולם, אבל כמעט אף אחד בהיסטוריה לא חזר לארצו כמנצח, והם כנראה ימשיכו לפנטז ממרחק. המהפכה האסלאמית הכתה שורשים, אבל הפופולריות שלה דועכת, וגם היא, כמו משטר השאה, נשענת על הכוח הברוטלי של המשטרה החשאית. גלגל ההיסטוריה ממשיך להסתובב, המשטר האיראני עוד יתחלף.