ח"כ דוד אמסלם כבר הספיק להתנצל. זרק שטות מהבטן לחלל האוויר ומיד התנצל. מה זה כבר משנה? כולם יזכרו שגנץ אוטיסט. אדם גבוה, חכם ורגיש. בעל יכולות יוצאות דופן לחדד את החושים ולקלוט זוויות ומצבים שלי, כאבא של בת אוטיסטית, אין שום יכולת להבין בכלל.
ולא שלא ניסיתי. השתמשתי בכל כשרוני, שכלי ויכולותיי ה"רגילות", אבל לשווא. אין לי המבט החכם הזה, הפנימיות המורכבת השווה הזו, הרגישות האיכותית לסביבה, היכולת לנתח במוחי רעיונות מכיוונים אחרים. אין לי את הלב הבלתי נגמר הזה לפרגן לאנשים. להבין מה זאת אהבה נקייה וחפה מכל חסם, לא להכיר את הסרקזם או את בת דודתו הציניות, שהפכו לבני בית קבועים בחיינו האנושיים המודרניים. להיות אדם תמים, חשוף, אמיתי וחף ממניירות.
מילה שלי - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
רוצה להיות סופרת: אתם חושבים שהחיים התאכזרו אלי, אבל אני שמחה
דיבור הוא לא חזות הכול: הקול הכי אמיתי שלי הוא מי שאני
נצלו את כל מה שיש לעולם הזה להציע: אל תוותרו על חופש
אמסלם כבר הספיק להתנצל על כך שטעה והחמיא לגנץ. שמהבטן בא לקלל ויצא מברך. חברי סיעתו עוד יסקלו אותו על כך בפריימריז. הוא הרי יודע כמה חבריו הפוליטיקאים ארסיים ואגוצנטריים. הוא הרי מודע לכך שבכלל, ובתקופה הזו בפרט, אנשים כמוהו הופכים לחתולי רחוב אגרסיביים, שאוגרים בקרבם ופולטים החוצה את כל הרע על האחר. אז איך טעה וסבר שגנץ הוא כזה טוב ואיכותי?
ח"כ דוד אמסלם התנצל. לבי לו ולאנשים כמותו. יש להם דרך ארוכה לעשות עד שיהפכו לבני אדם ראויים שמצליחים להשתלט על הגסות הפנימית הנמוכה הזו.
יורי גיא-רון
לי גיא-רון: "אני אוטיסטית - ואנחנו לא סוג ב'"
אני מבקשת להתייחס לאמירה הפוגענית של ח"כ אמסלם. אני אוטיסטית ופגעת בי. בי, בחבריי האוטיסטים, בכל מי שחי את האוטיזם כל יום. העובדה שבחרת בכינוי הזה כעלבון היא דבר נורא. משהו לא בסדר איתי, בי?
אולי אפילו יותר מההתנצלות. אני כועסת. אנחנו לא סוג ב'. אנחנו אומנם שונים, אבל שונות איננה תכונה שלילית. מעצבן אותי שכך מתייחסים לקהילה שלי, לקהילה שלמה של אנשים בקרב האוכלוסייה.
אוטיסט איננו חצי בן אדם. הוא אדם כמוך, עם אותן זכויות ואותו מעמד חברתי. אולי אני יכולה לצחוק קצת על עצמי, מבלי לפגוע באחרים, אם בא לי, אבל אתה לא. לא כאדם "רגיל", וודאי שלא כנבחר ציבור.
להיות אוטיסט זה להיות אדם טוב, חבר אכפתי. אנחנו הכי מקבלים והכי אוהבים באש ובמים, ככל יכולתנו. לחיות במשפחה עם אוטיזם, זה לגדול עם ילדים שמקבלים את האחר, את השונה. זה לצחוק על הקשיים כשאפשר, להבין שאפשר להתמודד כמעט עם כל קושי וללמוד לאהוב את החיים, גם כשהם נראים מורכבים ולא פשוטים.
לי גיא-רון
לי ויורי: "אנחנו שווים, תרתי משמע"
אנחנו יודעים שטוב לנו האחד עם השנייה, שטוב לנו עם מי שאנחנו. אנחנו יודעים שהכי חשובים הם הבריאות והאהבה ושטוב לנו בעולם הרגיל או בעולם הקצת שונה. אבל בעיקר טוב לנו ואיננו מתיימרים לדעת איפה טוב יותר.
שונה ואחר, לא רק בהתייחס לאוטיזם, שהוא כבר מזמן מושג "רגיל". קבלת האחר בחברה האנושית הופכת אנשים לטובים יותר, את העולם לטוב יותר. מי שיש לו מגבלה שמנתקת אותו, חלק מהזמן או כל הזמן, ממה שנחשב רגיל, איננו אדם מוזר, רע או תמיד מסכן נורא. לפעמים כן, לפעמים פחות.
אושר איננו מושג מוחלט ואיננו יודעים בוודאות שלנו טוב מאחרים. אבל טוב לנו ביחד, בעולם של לי, בעולם של יורי, בעולם שלנו. אנחנו אוהבים מאוד ושמחים מאוד בחלקנו. עם מה שפחות טוב - מתמודדים. אבל, נמאס לנו לשמוע את עצמנו כמסכנים, כמושאים לרחמים, להעלבות או לשנאות. אנחנו, כיחידים או כמשפחה, איננו מושא לקללה. לא יומיומית ואפילו לא בתקופה של פריימריז. אנחנו שווים, תרתי משמע.
