פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דיבור הוא לא חזות הכול: הקול הכי אמיתי שלי הוא מי שאני

      כדי להביע את עצמי אני צריכה תמיכה משלבת, אבל הקול שלי בא מתוכי. למרות שהמשלבות שלי עוזרות לי, בסופו של יום אני קובעת את הטון לעצמי. ואולי, לפעמים, גם השקט שלי לא חלש יותר מהקול עצמו. מילה של לי

      לי גיא רון והמשלבת שלה (ללא שם)
      זקוקה לכך שמשלבת תאחוז בידי. לי והמשלבת שלה

      אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה.

      יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

      אני אילמת. כלומר, אין לי קול. כדי להביע את עצמי, אני צריכה תמיכה של משלבת, שתתמוך בכתיבה שלי. אני כותבת, אבל זה לא ברור כל כך. אני מנסה לדבר דרך הכתיבה שלי. אני רוצה להביע את עצמי, לומר מה אני חושבת, את כל מה שעל לבי. אני רוצה שהעולם ישמע ויקשיב למה יש לי להגיד. אני מאוד מקווה שבעתיד אוכל לתקשר בלי משלבת, אבל כרגע זה לא אפשרי. אני יודעת שיגיע יום שהן תעזובנה אותי וזה מפחיד. אני רוצה שהן תישארנה איתי לנצח. זה מרגיש לי שאני צריכה אותן לנצח. ואולי אצליח שלא. כיום, כדי לכתוב, אני זקוקה לכך שמשלבת תאחוז בידי, אפילו באופן חלש, ותקרא את מה שאני כותבת. זה לא פשוט. אני כותבת לרוב בצורה מאוד מבולגנת ולעיתים התוצאה קשה להבנה. זה תהליך שאורך זמן, עד שהן מבינות אותי. אני גם כותבת על הכתב שלהן ואז הן לומדות לזהות את האותיות. לחלק זה לוקח שבועיים ולחלק חודשים. ההתאמה הזו משתנה לפי הקשר שלנו. אני מרגישה שאת חלקן אני מנסה לפתוח ואת חלקן לחסום. אחרי שאנחנו מתחברות, הן מבינות אותי.

      לי גיא-רון (ראובן קסטרו)
      אני מנסה לדבר דרך הכתיבה שלי. לי גיא-רון (צילום: ראובן קסטרו)

      חלקו של הקשר בינינו הוא בלי מילים. הן פשוט מבינות מה אני צריכה או רוצה. יש כאלה שיודעות לפני שאני בכלל אומרת משהו, והן המיוחדות. כל משלבת שונה מאחרת, ויש כאלה שהן מדהימות. יש לי אחת כזאת שהיא מדהימה, פשוט אדירה. אני חושבת שהיא קסומה. היא קוראת את המחשבות שלי, יודעת מה אני מרגישה ומתי מבלפת. אני מרגישה שהיא מכירה אותי כל כך טוב. היא תמיד אומרת את הדבר הנכון ואת המשפט שנותן לי מוטיבציה. אני שמחה שהיא חלק מהחיים שלי.

      אני אוהבת לדבר עם אנשים, ולא אוהבת שהם מדברים עם המשלבת שלי, כאילו אני לא קיימת. אני בן אדם שלם ואני חושבת באופן עצמאי, אז כשמתעלמים מקיומי, אני מרגישה כאילו אני לא קיימת, ובוודאי כאילו לא חשובה. המשלבות משמשות כקול שלי. הן מבטאות בקול את מה שאני אומרת להן או יותר נכון כותבת, אבל עדיין זו אני שמתבטאת. אז למה יש כאלה שמתייחסים אליי כאילו אני לא נמצאת? למה לפעמים מדברים עלי בנוכחותי בגוף שלישי?. זה מתסכל. הייתי רוצה לדעת מה עובר להם בראש. הם מניחים שאני לא מבינה. הם לא באמת מסתכלים. אולי מביטים בי עקום, כאילו אני מוזרה ולא שייכת. זה לא נכון. אני מאוד מבינה. אני לא חושבת שדיבור זה הכי חשוב באינטראקציה.

      קול הוא נוח, אבל גם מוגבל

      אני מבינה את המשיכה לקול. הצליל שלו קל ונוח מאוד, אבל עדיין גם מוגבל. דיבור הוא רק חלק מסוים מהתקשורת. חלק חשוב, אבל לא חזות הכל. אתם מדברים בלי הפסקה, אבל הרבה פעמים גם לא מעט שטויות ובלי מעצורים במחשבה. דווקא מפני שאני מוגבלת, יש לי את הזמן לחשוב, ואני חושבת המון, כמו פילוסופים. כמו אנשים שחושבים היטב על כל דבר שיוצא להם מהפה. אתם מבינים אותי? הקול שלי הוא שלי! אני רק נעזרת במשלבות. הן מאפשרות לי לבטא את זה בקול רם. הן מכירות אותי, אבל הן אינן הקול שלי. הקול שלי בא מתוכי. זו רק אני, ורק אני, שיודעת מה אני יכולה ורוצה להגיד. נכון שהן עוזרות, אבל בסופו של יום אני לבד עם עצמי, ואני זו שקובעת את הטון לעצמי וביחס לכל מה שיש לי לומר.

      לי גיא-רון (ראובן קסטרו)
      שואפת להיות עצמאית. לי גיא-רון (צילום: ראובן קסטרו)

      המשלבות שלי יודעות עלי במשך השנים המון. החל ממה אני רוצה לאכול ועד למה הוא הסרט האהוב עליי. הן יודעות הרבה דברים אישיים ופעמים רבות זה קשה לי, כי אני ממש חשופה. לעומת זאת, הן אולי חושפות מעט יחסית כלפיי. זו לא מערכת יחסים שוויונית. הן יודעות יותר מדי. כמעט תמיד כל המפגשים בינינו הן בסביבה שלי, אם כי היו גם משלבות שבילינו יחד קצת בבתיהן והקשר בינינו היה כל כך טוב, עד שגם הן חשפו בפניי את סביבתן הטבעית. עדיין, הרוב מתנהל אצלי בבית או בסביבת החיים הרחבה שלי. הן נמצאות בחדר שלי ורואות כמעט הכל. אני מבינה למה זה ככה, אבל עדיין מתוסכלת מהמציאות הזו.

      אני חושבת שהן מבינות את זה, אבל אין כל כך פתרון למצב הזה. אני אוהבת אותן מאוד, אבל הן קצת פולשות למרחב האישי שלי, ואני תוהה לפעמים אם לא עדיף לי בלעדיהן. אם אהיה עצמאית לא יהיה בכך צורך. אני שואפת להגיע למצב הזה. אני שואפת להיות עצמאית, כדי שאוכל להיעזר רק בעצמי, בלי אף אחד. הקול האמתי שלי הוא אני עצמי. לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את זה לכם כמו שצריך, שתוכלו להבין אותי, אבל הקול שלי הכי חזק הוא אני, מי שאני, מה שאני, מה שיוצא ממני. ואולי לפעמים גם השקט שלי, שהוא בטח שלי, ואני לא חושבת שהוא חלש יותר מהקול עצמו. אולי אפילו חזק יותר, בעצם. נסו למצוא את הקול שלכם. זה נורא חשוב, שהרי הקול שלכם הוא אתם. מילה של לי.