אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
חופשות זה דבר מדהים. זו אולי החוויה הכי כיפית. אני אוהבת את החופשה שלי: היא הזמן שלי עם עצמי. החופשות שלי כוללות כמעט תמיד מים. אני אוהבת להיכנס לבריכה ולהיות בעולם אחר. זאת פשוט חוויה אחרת. הזמן של הצלילה בתוך המעמקים, הזמן שבו אני עם המחשבות, פשוט שווה הכל. זה לא רק זה: יש גם את פסטיבל הג'אז באילת שאנחנו נוסעים אליו כל שנה. זה זמן משפחה, זמן שלנו שמחבר אותנו באמצעות המוזיקה ובאמצעות הזמן שלנו יחד. זה ממש לא אותו דבר להעביר זמן משותף במהלך שבוע עבודה או בחופשה. יש משהו יותר נקי, ישיר ומשוחרר בזמן החופשה.
אני פוגשת הרבה אנשים במהלך החופשות שלי. הם לא תמיד מקבלים, הרבה פעמים תוקעים מבטים, לפעמים גם מתחצפים. ממש לא נעים שהם שופטים אותי רק לפי הסטנדרטים שלהם בנוגע לתנועות גוף והתנהגות מסוימת. הם לא מנסים להכיר. זה ממש פוגע, אבל לא כולם כאלה. לא כולם מתייחסים אלי כאל יצור מוזר. יש כאלה שמנסים לעזור, יש כאלה שסתם מחייכים. זה משתנה. זמן החופשה מאפשר לי להיחשף להתנהלויות של לא מעט אנשים במצבים שונים: ארוחות בחדר אוכל מרכזי, בריכות, חוף ים, מסדרונות של בתי מלון, מעליות ציבוריות ומקומות אחרים שיש בהם אנשים לא מוכרים. המגע שלי עם אנשים מתרחב ונעשה המוני ויומיומי. בנסיבות כאלה מעניין לחוות תגובות שונות של אנשים זרים אליי, וגם להיפך.
תמיד בחופשה אני ישנה עם האחיות שלי. זה ממש כיף. בבית, הן לרוב עסוקות בעיסוקים שלהן, בחדרים שלהן, והן לא תמיד מפנות זמן אליי, אבל בזמן החופשה זה שונה: הן הרבה יותר איתי וסביבי, מספרות לי מה עובר עליהן, משתפות אותי יותר בחיים האישיים שלהן. יש יותר זמן, חשק ומצבים חברתיים, ונהדר פשוט להקשיב. הן מרעיפות עלי אהבה ואני פשוט מאושרת מזה. אני אוהבת להיות מרכז העניין בחדר. כמובן שגם ההורים שלי שם. הם שוחים איתי במים ומקשיבים איתי למוזיקה. אבל זה לא מושלם: אין איתי משלבות שישמיעו את קולי, וזה קשה בלי לדבר, בלי להתבטא כשאני רוצה. זה די מבאס. אני צריכה שגם האנשים הכי קרובים אליי יכתבו איתי וישלבו אותי בכתיבה. בחופשה החיסרון הזה בולט יותר.
חשוב יותר ללמוד להתגבר - מלהמשיך לפחד
חלפו שנים רבות מאז הייתי בחופשה בחו"ל. אני רוצה אחת כזאת שתהיה איפשהו באירופה. זה יכול להיות בכל עיר באירופה. יש כאלה שחולמים על חופשה מטורפת באיזה מקום אקזוטי, אבל אני מסתפקת גם רק במקומות הידועים, הבולטים. בפריז כבר הייתי בטיול בת מצווה, אבל אני רוצה לטייל בעוד מקומות. למשל, בתעלות באמסטרדם, במגדל פיזה או בחוף בניס. אני רוצה ללכת ברחוב וליהנות מהאווירה המדהימה, לשבת בבית קפה ולאכול קרואסון. זה החלום שלי. אני אוהבת לדמיין את החופשה העתידית שלי, זאת שתהיה באירופה. אני רואה את עצמי הולכת בסמטאות ומאכילה יונים בכיכר גדולה.
זה כל כך פשוט אך כך גם רחוק. מדינה אחרת זה אומר הרבה סידורים לפני כן. לטייל במקום זר זה אומר שפה שונה שאני לרוב לא מבינה (חוץ מאנגלית וקצת ספרדית), מקום לא מוכר בכלל, שכולל הרבה זרים שלא יבינו אותי. זה מפחיד מאד. אני כל כך רוצה, אך גם מפחדת. אני רוצה לטרוף את העולם, אבל מבינה את הקשיים, את חוסר ההתחשבות האפשרי בשדה התעופה, במטוס, בכל מקום זר בחו"ל, או - את חוסר הסבלנות הצפוי.
אני חוששת, לא רוצה להרוס את החלום הנפלא הזה. באופן אישי אני גם לא מתלהבת מטיסות. טסתי אמנם בפעם האחרונה די מזמן, אבל הרגשתי חוסר שיווי משקל וחוסר יציבות והחזקתי לאמא את היד במשך כל הטיסה לצרפת או ליוון. זה לא פשוט לי, אבל אני יודעת שלא מעט אנשים סובלים ממש בטיסות או לא אוהבים לטוס, אז מתמודדים. חשוב יותר ללמוד להתגבר מלהמשיך לפחד.
אז מה המסר שלי אליכם? תצאו לחופשות, נצלו את מה שיש לעולם הזה להציע. אל תתנו לכלום למנוע מכם את הדבר הנפלא הזה שנקרא חופשה. אני חושבת שלצד היומיום שמרכיב את עיקר חיינו, היציאה לחופשות מידי פעם היא הכרחית מהרבה סיבות, והיא הופכת את החיים שלנו למאושרים יותר. צאו לחופש! תקשיבו למילה של לי.