בניגוד להפיכות רגילות, מי שהכריז על עצמו נשיא ונצואלה החדש לא טוען שהוא תפס את השלטון ושהוא הנשיא. חואן גוואידו טוען שבמסגרת תפקידו כיו"ר בית הנבחרים, אם המדינה במשבר - ואין חולק על כך, פרט אולי לנשיא ניקולס למדורו, תפקידו לתפוס את השלטון עד חלוף המשבר, והוא מציע בחירות. זהו אולי נימוק דחוק, אבל גוואידו הוא האדם הבכיר ביותר בוונצואלה שנבחר באופן דמוקרטי. הנשיא מדורו עצמו הרי זייף את הבחירות בצורה בוטה, והוא מי שתפס את השלטון באלימות.
המצב בוונצואלה לא ברור. שניים טוענים לתואר נשיא המדינה, לכל אחד מהם גיבוי משלו ממדינות חשובות בעולם. השאלה הגדולה, כתמיד במקרים כאלה, היא למי נאמן הצבא. בסופו של דבר זוהי משענת השלטון. כרגע התשובה לא ברורה, אבל יש להניח שגם החיילים, בהיותם חלק מהעם, רואים את מצב המדינה. הם רואים את משפחותיהם רעבות, את קרוביהם נמלטים מהמדינה שפעם היה משגשגת, את המחסור בתרופות, במזון ובנייר טואלט. מתי תיווצר מסה קריטית שתשב בחיבוק ידיים ולא תפתח באש על המפגינים ולא תציית לפקודות - או שאולי זו כבר נוצרה - זו הנקודה שבה משטרים קורסים.
עוד בנושא ונצואלה בוואלה! NEWS:
ונצואלה: 25 קצינים נעצרו אחרי שפתחו במרד נגד הנשיא מדורו
מושלך לתוך רכב: מנהיג האופוזיציה של ונצואלה נעצר באמצע הכביש
שופט מבית המשפט העליון של ונצואלה נמלט לארה"ב: "מדורו מתערב בהחלטות"
המדינות השכנות הביעו כולן את תמיכתן בגוואידו, ולא במקרה. ברור שההצהרה הלילה תוכננה מראש, ואולי נדחפה בידי גורמי חוץ. ואולם, כרגע המדינות הגובלות בוונצואלה כולן רוצות בסילוק מדורו - והודיעו על הכרתן בגוואידו. כך גם ארגון מדינות אמריקה.
מדובר בתמיכה משמעותית מאוד כי הקרב אינו רק על תפיסת השלטון - אף שזהו כמובן הדבר המרכזי, ובלעדיו אין שום תוחלת. הקרב השני הוא על לגיטימציה. חלק מהתמיכה הפומבית בהחלפת השלטון היא של הקבוצה הנקראת ארגון "לימה", קבוצת הפעולה לנושא ונצואלה. ההערכות מדברות על חמישה מיליון ונצואלים שנמלטו ממדינתם והתפזרו בעולם - ממיאמי ועד לישראל, כשמרביתם נמצאים במדינות השכנות, שישמחו על שובם לביתם.
לא כל אמריקה הלטינית תומכת בגוואידו. ניתן לראות את התמיכה או את חוסר התמיכה באמריקה הלטינית ובעולם כולו מסתדר לפי קווי השבר הישנים מתקופת המלחמה הקרה, בין ימין לשמאל, כאשר מקסיקו, בוליביה וקובה תומכות במדורו. קובה חשובה במיוחד, כי כוחות קובניים קריטיים ליכולתו של מדורו לשוב ולהשתלט על מדינתו.
באשר למעצמות, רוסיה תומכת במדורו בנימוק הגנה על "דמוקרטיה". הוא הנשיא הנבחר, ורוסיה מתנגדת לכל החלפת שלטון בכוח, אלא אם, כמובן, רוסיה היא זו העושה זאת. היו תגובות רוסיות משועשעות להכרזתה הנמלצת של מריה זחארובה, דוברת משרד החוץ הרוסי, שהזכירו לה נשכחות - את הפלישה לגיאורגיה לטובת מובלעות אוסטיה ואבחזיה, את כיבוש וסיפוח קרים. ספק רב אם רוסיה, לטובת הבסיס שבנתה בוונצואלה, מוכנה לעימות עם ארצות הברית למשל באמריקה הלטינית.
סין עדיין שומרת על דממה, האיחוד האירופי מוציא הצהרת פרווה המבקשת להימנע מאלימות. יש להניח כי אירופה תשמח לראות את מדורו נופל, אבל בינתיים היא לא הצליחה לגבש דעה - ובעיקר לא רוצה לרוץ ולהזדהות עם טראמפ. סין רוצה את מדורו, כמו רוסיה ומאותם מניעים - בעל ברית סוציאליסטי המתעב את ארצות הברית, אבל הסינים ממתינים לראות איך ייפול דבר. ממילא, גם הנשיא הבא של ונצואלה יצטרך לעשות עסקים, למכור נפט - וסין תהיה שם גם עבורו.
בסופו של דבר יש את מי שעומד מאחורי ניסיון קריאת התיגר הזה, ומגבה אותו - ארצות הברית. בנוסף אליה, חשוב להוסיף את קנדה, אחת מהמדינות המוערכות בעולם, שנתפסת כמתווך הוגן וכמדינה המנהלת מדיניות חוץ ערכית. תמיכתה בגוואידו משמעותית מאוד, בין השאר להבאת אירופה להכרה בו.
אחרי שארצות הברית הודיעה שהיא מכירה בגוואידו, הסירה את תמיכתה במדורו והאשימה אותו בכך שהוא תפס את השלטון שלא כדין, גירש האחרון את הדיפלומטים האמריקנים מקראקס, אך וושינגטון הודיעה שהם לא ייצאו. לא ברור כעת אם תשלח כוחות צבא להגן עליהם, ובמשתמע מכך תתערב בנעשה במדינה.
לארצות הברית היסטוריה ארוכה ומצערת של התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות מדרום לה. ממקסיקו במלחמת האזרחים בתחילת המאה העשרים, זו של זאפאטה ופנצ'ו וייה, דרך קובה, גואטמלה, שימור דיקטטורות הגנרלים בניקרגואה ועד לתמיכה בחונטות בארגנטינה, צ'ילה וברזיל. טראמפ אינו החלום הרטוב של תומכי הדמוקרטיה הליברלית בעולם, אך אם העם בוונצואלה היה מתקומם ומסלק את מדורו בכוחות עצמו - גם אם מהסיבות הלא נכונות - מדורו חייב להסתלק. כל יום שבו הוא בשלטון הוא יום נוסף של הרס מדינתו.
הפופוליזם של צ'אבס נדון לכישלון. זה לקח זמן מאחר שוונצואלה עשירה בנפט - כלומר הייתה עשירה, אבל צ'אבס ומדורו לקחו מדינה משגשגת והפכו אותה לאחת מהעניות והנואשות בעולם. מדורו חמס את השלטון וממשיך לדרדר את ארצו לתהומות. יש מקרים שבהם העולם, או חלקו, חייב להתעורר, וזה אחד מהם. מספיק להסתכל על מי שתומך במדורו - רוסיה, טורקיה, בוליביה, הפלסטינים, קובה, צפון קוריאה. מצעד הצדיקות של העולם.
מצד שני, אפשר להגיד שגם ארצות הברית, ודאי בנושא אמריקה הלטינית, אינה צדיקה. אולם, אם הברירה היא בין ארצות הברית לבין רוסיה וטורקיה, אם הברירה היא בין אדם שתפס שלטון, מחזיק בו באמצעים רודניים ומדרדר את ארצו לרעב - רעב פיזי - אז יש לעשות כמעט הכול כדי לשנות את המצב.
התקווה של ונצואלה כעת היא שגוואידו ותומכיו, מבפנים ובמחוץ יצליח להשתלט על השלטון, להכריז על בחירות, לקיים אותן כבחירות שקופות ודמוקרטיות. בהמשך, עם סיוע מבחוץ, של המדינות השכנות וארגון מדינות אמריקה, וכן סיוע אמריקני וקנדי, ונצואלה תתחיל אט אט להשתקם משנות הסיוט האחרונות.
זה התסריט הטוב. בשעת כתיבת הדברים הוא תסריט אפשרי - אפשרי אפילו תוך ימים, שעות. עם זאת, אנו במרחק כדור צלף אחד מחיסולו של גוויאדו, ותסריט מרחץ דמים ברחובות הוא סביר כמו, אם לא סביר יותר, מתסריט אופטימי.