דיני מיטה: זה לא יום כיפור של מערכת המשפט - זה הרבה יותר גרוע

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, נכשלה אתמול (רביעי) במעידה נדירה. על חיות היה להרחיק עצמה מאיילת שקד, לא לחבור לשרת המשפטים בהודעה משותפת, שביקשה להתגאות באיכות מאות השופטים שהתמנו בשנים האחרונות ובתקינותו של הליך המינוי. הנפגעת אינה צריכה להתייצב בחזית אחת עם הפוגעת, שהתרסקה טענתה למצוינות וקריצתה למרכז החילוני. אמון הציבור אינו מתחזק משותפות כזו; הספקנות כלפי שקד, מנהיגת "המין החדש", מקרינה גם על חיות.

שקד היא חוליה מרכזית בבעיה שהוצפה במלוא כיעורה בפרטים שהתפרסמו עד כה על הזניית, פשוטה כמשמעה, תהליך עבודתה של הוועדה למינוי שופטים. חיות, כבכירת השופטים, אינה יכולה להרשות לעצמה זיהוי יתר עם הפוליטיקאית שהתרברבה באיוש העליון בנציגי הימין השמרני. כמקובל במערב, זהו ימין לאומני, צר-עין כלפי זכויות חוקתיות וכביכול מקדש את ערכי המשפחה הגרעינית, המסורתית, עד שהמסווה מסולק ומתחתיו מתגלה צביעות מהסוג שהפגין שותפה של שקד, ראש לשכת עורכי הדין. לפי המידע על ההליכים המשפטיים הכרוכים בפרידת אותו עורך דין מרעייתו, שחשדה בו בצדק בהתרועעות עם אישה אחרת, הוא ראוי לכינוי "אפי נואפי" נוה.

לקריאה נוספת בנושא
אחרי שהתגאתה במינוי השופטים, שקד חייבת לספק הסברים
יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה שוחרר למעצר בית
שקד על הפרשה המשפטית: "יום סוער עבורי כשרת משפטים וכאישה"

גם אם פרשת נתב"ג לא היתה אפי-זודה חולפת, הניאוף כשלעצמו, במנותק מהסכסוך הזוגי, הוא עניינו הפרטי של נוה, כפי שניאופו של בנימין נתניהו לא היה בהכרח מגיע לידיעת הציבור ב-1993 לולא רץ בעצמו לספר עליו. המוסר של נוה חדל להיות עניין שבינו לבינה, לבינה, לבינה כשמתלווה אליו חשד פלילי, כמו בפרשת ההתפלחות מהארץ ואליה בנתב"ג.

חברותו של נוה עם שקד ועם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בעייתית. הפסילה העצמית של מנדלבליט מעיסוק בתיקיו של נוה אינה מטהרת את היועץ מכתם של בחירה מפוקפקת בחבריו. אם נוה עד כדי כך קרוב למנדלבליט - קרוב יותר מנתניהו, שבעניינו ובענייני רעייתו שרה התעקש להמשיך לעסוק, למרות הכרת התודה למי שמינה אותו למזכיר הממשלה ותמך במינויו ליועמ"ש - איך אירע שמנדלבליט היה אטום לחלוטין להתנהגות המיוחסת לחברו?

ללשכת עורכי הדין שני נציגים בוועדה למינוי שופטים ונציג בוועדת האיתור ליועמ"ש. באותה ועדת איתור יש גם נציג לאקדמיה, פרופסור למשפטים, הפועל עצמאית לפי שיקול דעת. אין לאקדמיה שליט יחיד, "המנהל של האינטרנט", שבכוחו להכתיב לפרופסור(ית) עמדה. לא כך אישים מרכזיים בלשכת עורכי הדין, היכולים להשפיע על הצבעת נציגיהם בשתי הוועדות, במיוחד - אך לא רק - כאשר הם עצמם הנציגים, וכאשר הם כורתים ברית עם הפוליטיקאים, או מיקצתם, לפטם את בית המשפט ביקיריהם, לתגמל, להעניש, לתמרץ, להרתיע.

כך קרה בסוף המאה הקודמת, כשראש לשכת עורכי הדין ונציגה בוועדה למינוי שופטים, דרור חוטר ישי, היה מקורב ליזם - ולימים העבריין המורשע - דוד אפל, שהתנגד לקידומה של שופטת השלום עדנה בקנשטיין. כך: חשוד ועורך דין מפעילים את השפעתם במאמץ (שלא הצליח) לחרוץ את דינה של שופטת. האיתות למועמדים אחרים, לשפיטה או לקידום, ברור.

הרעיון שאסירים ישתתפו בבחירת נציב שירות בתי הסוהר או שדיירי מוסדות לחולי-רוח יכריעו מי ינהלו אותם נשמע מטורף, אך המציאות המזמינה סניגורים - ובעקיפין גם את לקוחותיהם - לקבוע את עתידם של שופטים מתקבלת כטבעית, מורשת בריטית אף שאחרות מסוגה, כמו פאות השופטים, נזנחו. הגילדה יוצרת מחוייבות; במקום בלמים ואיזונים, לריסון ההפקרות, דהרה אל המדרון.

כל זאת עוד לפני ההשחתה. החשד לשוחד מיני לא יאפשר עוד ליושבים בספסלי הקהל להתרכז בדיון, כאשר מולם שופטת. מה התרחש מאחורי הגלימה של כבודה? האם מעתה יהיה על פרחי-משפטנים ללמוד, בנוסף לדיני מיתה ביהדות, גם דיני מיטה? האמנם נהג תעריף מדורג בשלוש הערכאות - אוראלי, בנאלי, אנאלי - וכדי להצטרף לעליונים מומלץ לפשוט את התחתונים? שחדהו - או שכבהו - וכבדהו.

לאגדת הטוהר המוחלט של השיפוט לא הייתה מעולם תשתית מוצקה. הסיפור הידוע ביותר הוא על שר המשפטים הראשון פנחס רוזן, שהתעקש על מינוי שותפו משה זמורה לנשיא הראשון של העליון ואגב כך חסם, בהתבססו על רכילות נטולת ראיות, את צירופו להרכב של יריבו גד פרומקין, השופט העליון היהודי מתקופת המנדט. כיום ניגוד עניינים כזה, והליך שרירותי ללא הוכחה, היה נבלם בתחילתו.

והייתה גם פרשת השופט המחוזי אליעזר מלחי, עם סממנים של אישום בשוחד ושל קשר מיני - עם המתלוננת, עו"ד יונה סופר, שהיתה לעדת מדינה נגד מלחי - וחקירה משטרתית נמרצת, על גבול המותר, ללא הנחות לחשוד, שהיה לנאשם, זוכה והתפטר לפני העמדתו לדין משמעתי.

השופטים בישראל רחוקים מלהוות נבחרת. הם מדגם מייצג של החברה שבתוכה הם פועלים. שופטי שלום, במיוחד, אינם מרשימים, כשעוקבים מקרוב אחר התנהגותם והחלטותיהם. זו הכללה הגורמת עוול לטובים ולמסורים, אך רבים ורבות מדי בערכאה הנמוכה, כמו בכל תחום ומשלח-יד, הם טיפשים ועצלנים המוציאים בכך רעה את דיבת עמיתיהם החכמים והחרוצים. יותר מדי, בבתי המשפט, נתקלים בשופטים הרוצים רק להיפטר מהתיק בלי להחליט בו ודוחקים בצדדים להגיע לפשרה כלשהי, שאם לא כן יותשו בעינוי דין מתמשך.

תלונות על שופטים נמרחות, בזמן או בתוכן או בשניהם גם יחד. הנהלת בתי המשפט אינה ממצה בירור טענות נגד שופטים - לא תלונות רישמיות המופנות לנציב, שופט בדימוס מהעליון - אלא מידע הנחשב ברשויות חוקרות לחומר מודיעיני המחייב בדיקה. למשל, שופט מחוזי שחתם על תצהיר שקרי לטובת אחד הצדדים בתביעה אזרחית. כשהועלה שמו כמועמד לעליון, אחד משני תריסרים, והציבור הוזמן להתייחס, נשלח לוועדה למינוי שופטים דיווח על התצהיר השקרי. המועמדות הוסרה, ללא הנמקה, אך השופט ממשיך לכהן במחוזי ומנהל בתי המשפט נמנע מקיום כל הליך. כך גם ידידו של השופט, היועץ מנדלבליט, ששמע גרסה בעל פה והעדיף להתעלם. מתבקש לכונן עוד מח"ש, הפעם מחלקה לחקירות שופטים.

החשוד המרכזי, עורך-המין שמיין ומיין את המועמדות (או את נשות המועמדים) עד שהגיע למסקנה שהן ראויות, לא פעל לבדו בוועדה למינוי שופטים. היו לו לכאורה בעלי ברית, בין עושי-דברו ביודעין ובין משוטים, אך כך או כך נרקמו שם עסקות של מינוי תמורת מינוי, לא רק מינוי תמורת מין. גם את המינויים הנוספים האלה, שהושגו כנגזרת של שוחד מיני, הכרח לחקור; וגם לסרוק את הכרעות הדין של השופטים המעורבים.

זה אינו יום כיפור של מערכת המשפט, כי יום כיפור אמור לסמל תענית ולא הפקרות. אולי פורים, עד-דלא-ידע. מצער שבעוד נשים בולטות, בהן דורית בייניש, מרים נאור, אסתר חיות, וציפי לבני, מילאו באופן הוגן ומכובד את תפקידי נשיאת העליון או שרת המשפטים, נחשפו אחרות כמוכנות להשתמש באחת השיטות העתיקות ביותר להשגת טובות הנאה, ואולי נכון יותר לומר, טובות תמורת הנאה.

אשר לחשוד המרכזי, המשטרה יודעת בודאי שאין טעם להגביל אותו, בתום חקירתו, באיסור יציאה מהארץ. יש לו שיטה בדוקה, אם כי לא תמיד יעילה, לסדר את המערכת.