למרות המילים התקיפות: טראמפ ממשיך את דרכו של אובמה במזה"ת

נאומי מדיניות חשובים, אך מעשים חשובים יותר. כפי שכל אחד מאיתנו מכיר מחייו שלו, ההצהרות הגדולות ביותר חשובות הרבה פחות מהמעשים. ואם אתה רוצה לדעת אם הוא - או היא - באמת אוהבים - ההצהרות הן בהחלט חשובות. המעשים חשובים בהרבה. הצהרות האהבה המשתפכות ביותר לא משנות כלל אם האוהב, זה שנשבע לפני דקה שיהיה איתך לנצח, מודיע שבמחשבה שנייה "זה לא את, זה הוא", והוא מצא אהבה חדשה - או בעצם כרגע הוא לא מוכן להתחייב, ו"ביי ולהתראות", והוא מאחל לך רק טוב.

כך גם ביחסים בין מדינות. ההצהרות הנפלאות ביותר ואפילו ההתחייבויות יכולות להיעלם, להתמוסס עם הנסיבות המשתנות. אפשר לשאול אם הצ'כים הזוכרים את הברית האיתנה כסלע שהיה להם עם צרפת ובריטניה ערב הסכם מינכן.

אפשר לשאול גם את הרבים שנסמכו על מילתה של המעצמה החזקה בעולם: שליטים שידעו שוושינגטון מאחוריהם לכל אורך הדרך, עמים ששפכו את דמם בתמורה להבטחות אמריקניות איתנות כסלע.

לקריאה נוספת:
הקואליציה האמריקנית הודיעה על תחילת נסיגת כוחותיה מסוריה
טורקיה: המבצע נגד הכורדים בסוריה אינו תלוי בנסיגת ארה"ב
ארדואן: נסיגת ארה"ב מסוריה - צעד נכון עם בעלות הברית הנכונות

והנה התברר שהסלע האיתן הזה, כמו שאמר רבשקה בנאומו לבני ישראל: "עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבטחים עליו". יש לציין שרבשקה, שר המשקים ומומחה ללוחמה פסיכולוגית, לא נענה לתחנוני יועצי המלך חזקיהו שינאם בארמית ולא בעברית, מחשש - ובצדק, מהדה-מורליזציה שתפשוט בעם למראה צבא אשור האדיר הנאסף מחוץ לחומות.

פוטין, למשל, לא יצטט את רבשקה, אך יש עמים במזרח התיכון ששואלים את עצמם האם ארצות הברית היא אכן משענת קנה רצוץ, ודאי לאחר ההודעה המפתיעה - ותחילת ביצועה אתמול - של הנסיגה מסוריה.

אז הדיפלומט מספר אחת של ארצות הברית, שר החוץ מייק פומפאו, מגיע לקהיר ונושא נאום. הנאום מהווה הד לנאום שנשא ברק אובמה, הנשיא דאז, באותה בירה בשנת 2009, בניסיון לאתחל את יחסי ארצות הברית עם האסלם. פומפאו התייחס שוב ושוב לנאום ההוא, ולמדיניות אובמה - כשהוא לא נוקב ולו פעם אחת בשמו של הנשיא הקודם.

פומפאו הדגיש פעם אחר פעם את כשלי מדיניות אובמה, את הנאיביות, את אי ראיית הבעיה האמיתית - הטרור האסלמי, שהוא לא זיהה את הסכנה האיראנית, שהוא לא לחם בארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש). הטענה האחרונה אינה נכונה: אפשר לטעון נגד אובמה ונגד מדיניותו במזרח התיכון לא מעט, וייתכן בהחלט שהיה נאיבי ושטעה כשלא זיהה בזמן את הסכנה שהיווה דאעש בסוריה, אבל אובמה הוא שיצר את הקואליציה הבינלאומית נגד דאעש, החל בפרויקט אימון הכוחות העיראקיים והאחרים והורה על עשרות אלפי תקיפות אוויריות נגד דאעש ועל שורת פעולות חשאיות מהקרקע. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ קצר את הפירות האחרונים.

אז זו פוליטיקה, אם כי לא מקובל למתוח ביקורת קשה על נשיא קודם בנאום בחו"ל. הבעיה עם נאום פומפאו היא שאין שום קשר בין ההצהרות הבומבסטיות לבין המציאות בשטח.

הכותרת בנאום פומפאו, והפסקה החשובה ביותר, הייתה: "כשאמריקה נסוגה, הכאוס חוגג. כשאנחנו זונחים את החברים שלנו, נוצרת מרירות".

לא ברור איך פומפאו מצהיר שכשאמריקה נסוגה הכאוס חוגג, בדיוק כשארצות הברית נסוגה מסוריה ומאפגניסטן. לא ברור גם איך הביקורת החד-משמעית על אובמה על כך שזנח את ידידי ארצות הברית, מתיישבת עם זניחת הכורדים והקואליציה הסורית ששפכה את דמה למען ארצות הברית בקרבות נגד דאעש.

פומפואו נשאל על כך, והתבקש להסביר את הסתירה הגלויה לעין בדבריו: הוא התבקש להסביר איך מתיישבות הצהרות טראמפ עם הצהרות היועץ ג'ון בולטון ועם הצהרות הגנרלים, ומהי בעצם המדיניות האמריקנית במזרח התיכון, או בכלל. מהי ההמשכיות - או שכל המדיניות היא ציוצי טראמפ אחרי שיחות עם ארדואן?

בתשובה, פומפאו גינה את תקשורת ה"פייק ניוז" והסביר שאין שום מחלוקת בממשל, שום סתירה בין הצהרות הנשיא על יציאה מהירה מסוריה לבין הצהרות בולטון רק ימים קודם לכן שלא תהיה נסיגה. לטענתו, המאבק בדאעש יימשך - וזה הדבר החשוב.

היו לנאום שני חלקים, שהראשון שבהם, על מדיניות ארצות הברית באזור, היה מיועד לעולם הסוני. הופכים את מדיניות אובמה, "עומדים לצד ידידינו" היה המוטו. אבל בפועל - מדיניות טראמפ היא המשך למדיניות אובמה של יציאה מהמזרח התיכון - והיא רק מהירה יותר וכאוטית יותר. לא נראה שנשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, שישב באולם, התרשם מהנאום שאם ייקלע לצרה ארצות הברית תציל אותו. גם נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן לא התרשם מהמילים הגדולות, שמאחוריהן לא ניצבת שום פעולה אמיתית, שאסור לו לתקוף את הכורדים. הנאום הזה נועד לתמוך מבנה מדיני - אבל טראמפ הוא זה שערער את היסודות. פומפאו יכול לנסות ולתקן, אבל לכל ברור מי קובע באמת.

והיה לנאום חלק שני - איראן. פומפאו חוזר על הדברים הידועים: המחויבות האמריקנית למנוע מאיראן נשק גרעיני, למנוע ממנה עמדת השפעה. אבל כבר יש לה. וכשארצות הברית מאותתת - או בעצם מצהירה בקול רם שהיא עוזבת את המזרח התיכון, אין לה הרבה מנופי עוצמה לעצור את איראן בשטח. יש סנקציות, אבל בפועל פרויקט עצירת איראן חוזר למי שזה קריטי עבורו - ישראל, אולי ערב הסעודית.

בשורה התחתונה, מייק פומפאו נשא נאום תקיף. היה זה נאום שדיבר על נחישות אמריקנית, על מעורבות רבה יותר של ארצות הברית באזור ועל נכונות הממשל לתקוף שוב בסוריה. אבל אלה המילים. המעשים מדברים בקול רם יותר - והמעשים מצביעים בדיוק בכיוון ההפוך.