(בווידיאו: צביקה לוי בחודש מאי, בשנה שעברה)
דפנה, ששמעה גם היא אתמול (שבת) על מותו של מי שכונה "האבא של החיילים הבודדים" - צביקה לוי, סיפרה כי היא חיה ברחוב במשך כשנתיים וחצי. כשהגיע מועד הגיוס שלה לצה"ל, הצבא לא היה מעוניין לגייס אותה. "הבנתי שהצבא יהיה כרטיס הכניסה שלי לחיים נורמטיביים ולא ידעתי מה לעשות", סיפרה. "שמעתי על צביקה לוי והתקשרתי אליו. מהרגע שדיברנו ועד שקיבלתי צו גיוס, עברו רק שבועיים. עברו תשע שנים מאז והיום אני יכולה להגיד שצביקה הציל את החיים שלי. לולא צביקה, אני לא יודעת אם היינו מקיימים עכשיו את השיחה הזאת".
דפנה, כיום בת 29, הייתה חיילת בודדה שונה מהפרופיל המוכר של חיילים בודדים שהגיעו מחו"ל והוריהם נשארו בארץ הולדתם. היא ילידת ישראל ואזרחית המדינה, אבל סיפור חייה הביא אותה לעזוב את ביתה. היא מספרת כי מאז שהכירה את צביקה הם היו בקשר רצוף: "במהלך השירות הצבאי ואחרי שהשתחררתי. הוא היה מתקשר ודואג לי. לא אשכח איך במהלך השירות נשארתי ללא כסף ויום אחד הגעתי לדירה שלי וגיליתי שנותקתי ממים ומחשמל. בשארית הסוללה של הטלפון שלי התקשרתי לצביקה. כבר באותו יום חיברו אותי למים ולחשמל. לעולם לא אשכח את זה".
עוד בוואלה! NEWS:
58 דקות של כאוס: תיעוד חדש מהטבח בתיכון בפלורידה
פמיניזם או אנטי גדעון סער? בליכוד מוטרדים מייצוג הנשים ברשימה
תקופת בחירות וסכנת הידרדרות: תפוח האדמה הלוהט של הכסף הקטארי
אתמול כששמעה על מותו כתבה כי צביקה לוי הוא האב שלה "ושל המון חיילים בודדים ולבבות שבורים", ופירטה כיצד דאג לה לקרות גג ועודד אותה בשעת משבר. "לא אשכח לך לעולם את הטלפונים בשעות בוקר מוקדמות שבהם הייתי מתקשרת מהטירונות להתבכיין קצת או סתם בשעת ת"ש לספר כמה אני מתרגשת להיות חלק מצה"ל. מתקשרת לספר חוויות ומטרות ואתה היית כל כך קשוב כאילו שאינך דואג לעוד כמה מאות חיילים בודדים בו זמנית", הוסיפה.
"צביקה איש יקר לי", המשיכה דפנה. "למדתי ממך המון על כוחו של רצון. למדתי ממך איך ניתן לדאוג ולאהוב המון-המון ילדים ולאפשר לכולם לחיות בבטחה. הבטחתי לעצמי שאת מה שקיבלתי ממך אעביר הלאה כל עוד נפשי בי. הבטחתי לעצמי פעם 'כשאהיה גדולה' אהיה בדיוק כמוך ואקים בעצמי מערך בדיוק כמו שלך" .
היא הבטיחה להמשיך את דרכו: "אתגעגע אליך מאוד ותחסר לי, אך את החלל יודעת שאמלא בצוואת הנתינה שהשארת ללא מילים. אני מבטיחה שבעוד כמה שנים אהיה עו"ד מצליחה ואצור קרן המגוננת על חיילים. אמשיך את דרכך בגאווה גדולה וכאות כבוד. היה שלום איש ואב יקר ואהוב".
גם עבור מתיו אנדריאני בן ה-36 היה לוי דמות משמעותית מאד. הוא נולד וגדל בזימבבואה ולדבריו תמיד חש רצון לעלות לישראל ולחיות בה. בגיל 21 הגיע לארץ וכעבור שנתיים התגייס לצה"ל, אז גם הכיר את צביקה לוי. "פניתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לגור בקיבוץ ושהמליצו לי על קיבוץ הזורע, הוא אמר שאין כל בעיה, אבל למה שלא אבוא לגור בקיבוץ שלו, קיבוץ יפעת?", אמר אנדריאני. "קיבלתי את עצתו ומאז הפכתי חלק ממשפחת לוי. כל סוף שבוע שיצאתי הביתה, הייתי מגיע לבית שלו ושל נעמי, אשתו. אני מרגיש חלק מהמשפחה שלהם, אני אפילו בוואטסאפ המשפחתי שלהם ואמר לי בקשר מעולה עם משפחת לוי".
אנדריאני מתאר את לוי כ"אדם שלפני הכול אהב את מדינת ישראל. ציוני בנשמה. הוא האמין שכדי שישראל תהיה חזקה, כל אחד צריך לעזור במקום שבו הוא יכול לעזור, וזה מה שהוא עשה".
לדבריו, "התפקיד שצביקה מילא הוא משמעותי מאד עבור חייל בודד. צריך להבין שאם לחייל שאין פה משפחה יש בעיה כלשהי, אין מי שיעזור לו. אין מי שידבר עם המפקד שלו. את זה צביקה עשה עבורי ועבור אלפי חיילים".
אנדריאני הוסיף כי צביקה "עשה לבד עבודה של כמה צוותים. היה לו אנרגיות אן סופיות, הוא היה נוסע מדי יום מאות קילומטרים. יכולת לשבת אתו במכונית לאורך נסיעה של כמה שעות, בלי להצליח לדבר איתו, כי הוא לא הפסיק לדבר בטלפון, לעזור ולפתור בעיות לחיילים בודדים. כל הזמן חשב איך לעזור ואיך לתרום, גם כשהיה חולה. עבד כמו מטורף מהבוקר ועד הלילה והכל מתוך אהבה לחיילים ולמדינה".
אנדריאני סיפר כי הוא נשאר חלק ממשפחתו של וי גם לאחר שהשתחרר והקים משפחה. ביום חתונתו לפני שנתיים, לוי כבר היה חולה אבל הגיע לחגיגה. "צביקה יישאר אצלי תמיד בלב", אמר.