(בווידיאו: החתונה המלכותית של הנסיך הארי עם מייגן מרקל)
עד סוף המאה העשרים, התנבא פארוק מלך מצרים שכידוע הודח מכס מלכותו, כי יישארו בעולם חמישה מלכים בלבד - מלך בריטניה וארבעת המלכים בחפיסת הקלפים. הוא טעה מכיוון שיש עוד בתי מלוכה, בהם עתיקים אף מהבריטים, כמו קיסרי יפן, אבל בית המלוכה הבריטי הוא משהו אחר.
בית המלוכה הבריטי שונה קודם כל במידת העניין שהוא מעורר. אנו בעונת החגים הנוצריים, ובריטניה - או לפחות קשישיה - עדיין ממתינה לנאום המסורתי של המלכה לרגל חג המולד. לא צריך להרחיק אל ההיסטוריה. אפשר להיזכר במידת הקרתנות שהפגנו כולנו בביקורו של ויליאם, השלישי בתור לכתר, בארץ הקודש. אפשר להיזכר בסיקור שקיבל טקס הנישואין של קייט וויליאם, בין השאר בשידור ישיר בכל הערוצים בישראל. ובימים אלה - הסיקור שמקבלת כל שמלת הריון של מייגן, כל הזעפת גבה של קייט, כל העווייה של שני האחים - ושתי הגיסות. ניתן לתהות מה יש בהם, שלא רק אנו הישראלים, אלא בכל העולם, אנו הפלבאים הפשוטים עוקבים אחרי מעשיהם ואמירותיהם.
עוד בוואלה! NEWS:
סיימה את יום הלימודים - ונורתה: בת 16 נרצחה בהולנד
אוסטריה: הרוג ופצוע מירי במסעדה בווינה; הרקע - פלילי
בעקבות רחפנים: שדה התעופה גטוויק בלונדון הושבת ל-32 שעות
ראשית, מדובר בעלילה משפחתית: משפחה עשירה, לא מתפקדת, סכסוכים פנימיים, תככים, ארמון ובו משרתים, מאהבים ומאהבות, וכמובן - כלפי חוץ הכול צריך להיראות נוצץ. יש לנו כאן אופרת סבון, או אם אתם נוטים לדרום אמריקניות קלה - טלנובלה. במקום חוות ענק של עשירי נפט טקסנים קשוחים או הסיינדות של אילי בקר והרבה דמעות, יש לנו את אותו הדבר, רק אנגלי. שזה אומר איפוק, לשון המעטה, ותמיד תמיד לעשות את הדבר הנכון.
והם עובדים בעסק המשפחתי, עסק שעובר מדור לדור. כמאמר הפתגם על הדור הראשון הבונה, השני המשמר והשלישי הורס, בעסק הזה, שאמנם מדי פעם הכניס זרים לשורותיו, עובדים כבר כמעט אלף שנים - בסך הכול בהצלחה. מדי פעם אנו רואים את הבושות שעושים הצעירים המשתטים - כשהכוונה היא כמובן להארי - אבל בסך הכול, בהשוואה לצעירים פריבילגיים אחרים, הם נושאים היטב את המשא האדיר של השם ושל המשרה שלהם. חישבו על נער, או נערה, שאין לו רגע אחת של פרטיות מרגע לידתו. היודע שבכל מקום ציבורי שבו ישהה יש אלף מצלמות המכוונות אליו, שיש משרתים חרישיים הרואים ושומעים הכול, שיש אנשי ביטחון הממונים עליו. ושפעם בשבוע הוא יושב לתה של מינחה עם הסבתא הכי מפחידה בעולם כדי לשמוע על תפקידו לעתיד.
יש עוד הרבה נסיכים בעולם, יחסית. וגם נסיכות. אף אחד מהם לא מעורר ולו קמצוץ מתשומת הלב שמקבל בית המלוכה הבריטי. היחידים שטיפה התקרבו לכך היו הנסיכות הסוררות לבית גרימלדי - וגם זה לא היה בגלל אביהן, רנייה נסיך מונקו, אלא בגלל הזוהר של מונטה קרלו כפול הזוהר של כוכבת הקולנוע האמריקנית גרייס קלי שנישאה לרנייה. מדי פעם יש שערורייה - בית בורבון הספרדי חווה תקופה בעייתית, אבל זה בשוליים. וגם בהקשר הזה, זה לא שהספרדים מתעניינים בבית המלוכה הספרדי, הבלגים בבלגי וכך הלאה. כל מדינה מתעניינת כמובן בבית המלוכה שלה - ובאנגלים.
יש לכך כמה סיבות, אפילו סיבות טובות, שהראשונה שבהן היא ההיסטוריה. במשך מאות שנים ההיסטוריה של אנגליה הייתה חלק משמעותי מההיסטוריה של אירופה, ואחר כך ההיסטוריה של בריטניה הייתה חלק משמעותי מההיסטוריה של העולם. לפני פחות ממאה שנה דיוקנו של ג'ורג' החמישי השקיף על בנייני ממשל על פני שישית משטח היבשה של כדור הארץ. כמה שנים קודם לכן, המלכה הצדקנית, חסרת ההומור ולבושת השחורים הייתה לקיסרית הודו. בריטניה לא רק שלטה בימים, כמאמר ההמנון, היא שלטה בחלק עצום מהעולם.
ולבריטניה הייתה השפעה אמיתית, מעל ומעבר לגודלו של האי הקטן שלה. אנגלים יצאו למסעי הצלב, נלחמו נגד ועם כל מעצמה אירופית אחרת במהלך הדורות, ידעו להפסיד כל קרב המהלך המלחמות הרבות שלהם - חוץ מהקרב האחרון, הקובע באמת. נגד נאפוליון, הקייזר, היטלר. מאנגליה יצאו שודדי הים הנועזים דרייק וראלי לחקור את העולם - ולבזוז אותו, כשבאותה העת כותבים בלונדון ויליאם שייקספיר וכריסטופר מרלו מחזות שישנו את התרבות, ניוטון שינה בה את המדע, ליווינגסטון, ברטון וספיק יצאו ממנה לחקור את לב אפריקה וסקוט ושקלטון את הקוטב הדרומי. באנגליה החלה המהפיכה התעשייתית, בה יצרו דיקנס, האחיות ברונטה, ברחובות לונדון פסעו שרלוק הולמס וג'ק המרטש, סופרים בריטים כתבו את עלילותיהם של רובינזון קרוזו, למואל גוליבר, אוליבר טוויסט, פיטר פן, פו הדב, ג'יבס וווסטר, בילבו באגינס, הרקיל פוארו, ג'יימס בונד ועוד רבים רבים. בקצרה - היא השפיעה. וככל שהשפה האנגלית הייתה לשפה שבה מדברים חלקים רבים בעולם - מקנדה עד אוסטרליה, מהודו עד ניגריה - השפעת התרבות האנגלית, הבריטית, רק גברה.
בנוסף לכך, יש את ההיסטוריה במובן של ההיסטוריה של בית, בעצם בתי, המלוכה. גם כאן יש דמויות גדולות מהחיים, מרתקות וכובשות דמיון. ריצ'רד לב הארי ההרפתקן, ריצ'רד השלישי ששייקספיר יעשה לו רצח אופי נורא, הנרי השמיני בעל הבעיות המסוימות בחיי המשפחה התקינים, ביתו אליזבת הראשונה המלכה הדגולה, המלחמות נגד הסקוטים ובית סטיוארט, ויליאם ומרי, המלכה ויקטוריה ו-42 נכדיה - כולם-כולם מלכים או נשואים למלכים, ג'ורג' החמישי שימלוך במלחמת העולם הראשונה, וג'ורג' השישי שייקרא לכס המלוכה כשאחיו יוותר על הכתר למען האישה שאהב. אישה לא ראויה, אבל זה סיפור אחר. ואליזבת, הנסיכה ששירתה בצבא בזמן הבליץ, וראתה את ההיסטוריה של המאה העשרים כולה, כמעט, וגם תחילת המאה העשרים ואחת.
כשמסתכלים על ויליאם והארי, ודאי על אליזבת השנייה - אולי לא על צ'רלס התמהוני קמעא, יורש העצר הזקן בהיסטוריה - אי אפשר שלא לחשוב על כל זאת.
סיבה נוספת היא שהם פשוט טובים מאוד במה שהם עושים. גם כשהיו שערוריות - עם הדוכסית שרה פרגוסון למשל, או משברים שממש איימו על בית המלוכה - הנסיכה דיאנה, גירושיה ובעיקר מותה - בית המלוכה ידע להתאושש. אליזבת ידעה להמציא את עצמה מחדש, במידה המדויקת של איזון בין המסורת לבין החדשנות. כיום היא פופולארית במידה אדירה, עד כדי כך שהתנועות הרפובליקניות, לא רק בבריטניה אלא גם בקנדה ואוסטרליה, כמעט נמוגו. וזאת במדינות עצמאיות ומשגשגות, שבהן יש עדיין מושל כללי מטעם המלכה.
סיבה רביעית היא דרמות המאה העשרים. זו אמנם מאה שבה בריטניה כבר יורדת באצילות ממרכז הבמה העולמית אל שוליה. כאן בית המלוכה הוא כבר חלק מההצגה, חלק מהסיפור - אבל זה סיפור דרמטי. סיפור החזית המערבית ומלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה. סיפור פינוי דנקרק והבליץ וצ'רצ'יל המתריס מול היטלר כשבריטניה ניצבה לבדה מול הרוע המוחלט, סיפורי ריגול ובגידה והביטלס וחצאיות המיני ומחזות זמר בווסט אנד ומנצ'סטר יונייטד והתאצ'ריזם. בריטניה תמיד שיחקה תפקיד, ועשתה זאת בהצלחה.
אבל זה כמובן לא נעצר כאן, יש סיבה אחרונה - אולי חשובה יותר, בימינו. הדמיון המודרך שלנו, באמצעות שתי המצאות שבית המלוכה מן הסתם תיעב כשנולדו, הקולנוע והטלוויזיה. וקודם לכן, התיאטרון והספרות. לא צריך לשכנע שאין על הבריטים בשחזור תקופה. בין אם בסדרות דוקומנטריות, כמו המטבח הוויקטוריאני, אם בסדרות טלוויזיה נפלאות כמו הכתר או אחוזת דאונטון, או בסרטים אין ספור המציגים את המלכים והמלכות - לא את כולם באור מחמיא, כמובן. ואפילו בסרטים, במחזות שבהם המלך הוא נבל, רוצח - ריצ'רד השלישי השטני שירצח את אחייניו למען השלטון, הנרי השמיני המצווה להוציא להורג את אן בוליין ואת תומס מור, הנרי השני שבעת עימות, העימות הרגיל בין הדת למדינה מפריח לחלל האוויר שאלה תמימה: מי יפטור אותי מעונשו של הכומר הזה? הכוונה לחשמן תומס בקט, ארבעה אצילים מבינים את הרמז הדק, יוצאים לטירת קנטרברי ורוצחים את בקט אחרי המיסה מול עיניהם של מאות בני אדם. ומנגד, אליזבת השנייה האומרת לחייליה המבוהלים, החוששים מפלישת הארמדה הספרדית רבת העוצמה: אני יודעת שגופי אינו אלא של אישה חלשה ורפה גרידא. אבל לבי לב מלך, ועוז רוחי עוז מלך. יתירה מזו - מלך אנגליה. אז נו רואים אותם בקולנוע, בטלוויזיה, וכל דרמה תקופתית בריטית רק ממשיכה לחזק את הדימוי.
וילאם והארי אינם צאצאיה של אליזבת, שכידוע מתה בלא יורשים. הם באים בעיקר מבית מלוכה גרמני, שיובא לבריטניה למלא את החלל. אבל כשהם לובשים את המדים המסורתיים (שניהם שירתו בכבוד את מדינתם, כולל שירות צבאי של הארי כטייס באפגניסטן כשהטליבן ואל קאעידה מציבים פרס על ראשו) אנו לא רואים מראה נלעג. איכשהו, למראה בית המלוכה האנגלי, אנו מסלקים ולו לרגע את הציניות, את הרפובליקניות. אולי מתרעמים טיפה על הכסף שזה עולה למשלם המיסים הבריטי, שאותו הוא ככל הנראה מכסה באמצעות התיירות שהוא מביא, אבל כולנו - כולל אלה שהיו נתיני המלכה או אבותיה, אלה שהבריטים משלו בהם באדנות מתנשאת - אנו עדיין מעריצים אותם קצת. אנו מתגעגעים אליהם קצת: בשנה האחרונה לבדה מוצגים על בימות הארץ לפחות שלושה מחזות, מקוריים, שעלילותיהם מתרחשות בתקופת המנדט. וכמו כל רב משרתים נאמן, אנו זעומים על בן האצולה הפרחח התורן המבייש את המשפחה, המשפחה המפורסמת בעולם שכמו באגדות מתגוררת בארמון (בעצם ארמונות), אבל נאלצת לחיות בין האגדות למציאות, בין המיתוסים לבין כותרות הצהובונים, בין העבר, להווה, לעתיד. עתיד שבו בריטניה אולי כבר לא תהיה חלק מהאיחוד האירופי, ודאי כבר לא תהיה אימפריה בעלת מושבות - אבל תמיד-תמיד תהיה ממלכה.