פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המפציץ תמיד יצליח לחדור: השכפ"ץ השקרי של ישראל

      מי ששואף להנציח את החזקת השטחים וההתנחלויות אינו יכול לנצח, כי במלחמה הזאת אין תכלית ממשית - רק הפוגות קצרות מפיגוע לפיגוע. אין בנמצא אמצעי קסום שישים קץ לטרור, ובינתיים צה"ל משלם את מחיר הסחת הדעת בשטחים

      המפציץ תמיד יצליח לחדור: השכפ"ץ השקרי של ישראל

      שוב חוזרת התמיהה: איך זה שיש פיגועים בגדה המערבית? ושוב חוזרת האשליה: אם רק יופעל אמצעי קסום כלשהו, יבוא קץ לטרור. "ביבי, תן פקודה", ברוח ההפצרה בראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול ערב מלחמת ששת הימים. אשכול המשיך לשקול. אלא שזה לא כל כך פשוט, כאז כן עכשיו.

      זוגות-זוגות נכנסו לתיבה, ההתנחלות וההתנגדות, הכיבוש והטרור. זה אינו שיפוט ערכי, אלא אבחון עובדתי. ישראל יצאה למלחמה ב-1967 כדי להרחיק ממנה את סכנת ההשמדה בפלישת צבאות ערב. כוחות עוינים נמצאו בסמיכות מאיימת למרכזי האוכלוסייה שלה, אף שבירושלים החצויה, המופרדת בגדרות ובעמדות של הקו העירוני, היה מסוכן הרבה פחות מאשר מאז שהופלו המחיצות.

      רק הושגה המשימה - והשכל הישר הובס. הישראלים שהשתחררו מהסכנה והרחיקו אותה התעקשו להתקרב אליה, בקו בר-לב ובהתנחלויות בגדה ובעזה, בגולן ובסיני, לא בהכרח בסדר זה. לאויב הוגשו על טס אלפי ולימים רבבות ומאות אלפי מטרות חדשות, נגישות, הושט היד וגע בם.

      עוד בוואלה! NEWS:
      גם עם היוניקלו: חמאס עשוי להצית לנתניהו שדה קוצים פוליטי
      המחבל איתר פתח מעבר בחומה וחדר ליישוב: תחקיר הפיגוע בבית אל
      "ילד טהור עם לב זהב": הלוחמים שנרצחו בפיגוע הובאו למנוחות

      חיילים בסמוך לזירת הפיגוע בגבעת אסף, 13 בדצמבר 2018 (רויטרס)
      היתרון האיכותי מאבד משמעות. חיילים בסמוך לזירת הפיגוע בגבעת אסף, אתמול (צילום: רויטרס)

      אין צורך בדמיון מפותח כדי לתאר מה היו הבדואים של דאעש, סניף מחוז סיני, מנסים לעולל לתושבי ימית. מי היה מגן על ילדי נווה דקלים ונצרים מפיגועי חמאס והג'יהאד, לולא פינוי עזה; נכון יותר, מי היה מגן על מי שהיה מגן: דם חיילים היה ממשיך להישפך חינם.

      היתרון האיכותי של ישראל, מ"אדיר" ועד לסייבר, מאבד ממשמעותו בחיכוך המתמיד בשטחים. אדם מול אדם, בנק מטרות של מיליונים, לובשי מדים מול ציבור אזרחי גדול שבתוכו עלולים להסתתר חמושים, סכינאים ונהגים דורסניים. מערכה יומיומית להגנת ההתנחלויות ולאבטחת הצירים.

      מי ששואף להנציח את החזקת השטחים וההתנחלויות אינו יכול לנצח, כי המלחמה אינה תחומה בזמן, אין לה תכלית סופית (השלמה פלסטינית כנועה עם הכיבוש) בת-השגה, והניצחון הארעי רק קונה הפוגה קצרה עד לפיגועים הבאים. רע מכל: אפילו תאומץ תובנה זו בידי הממשלה, היא לא תתורגם למדיניות, כי הממשלה אינה שולטת, לא בשטחים ולא בישראל. היא ויתרה על חופש ההחלטה והתמסרה לקבוצת הלחץ של המתנחלים. שישה אחוזים מאזרחי ישראל, שבחרו לחיות מחוץ לגבולותיה, קובעים איך - ואם - יחיו שאר ה-94.

      החשבון מחוסל - ואז החיסול מתחשבן

      בשנות ה-30 התבססה מדיניות ההתעצמות הצבאית של בריטניה על פסיקתו של ראש הממשלה סטנלי בולדווין, "המפציץ תמיד יצליח לחדור". אין הגנה יעילה מפני מטוסי הפצצה, אמר בולדווין, ולכן מוטב להשקיע כוח אווירי התקפי, כדי להפציץ עוד יותר את האויב. זאת, בעצם, תורת ההפצצה האסטרטגית, שגלגולה הגרעיני והטילי שוכלל לכדי הרתעה הדדית. אבל מה שאמר בולדווין לפני יותר מ-85 שנה נכון גם בהקשר המקומי, הזעיר אך המצטבר: המפציץ, במובן של האיש הנושא פצצה, תמיד יחדור, הוא או אחיו או שכנו, עם מטען-חבלה או אקדח, סכין או שני טון מתכת המוטחים אל קבוצת עוברי אורח במהירות של 50 קמ"ש.

      מפקדי צה"ל בשטחים, אלוף פיקוד המרכז נדב פדן ומפקד האוגדה ערן ניב, הם מטובי הקצינים שצמחו - ונשארו - בצבא בעשורים האחרונים. מנוסים, צנועים, רכים (אם כי לא רכרוכיים), היפוכם של דחלילי הקלגסים. הם נחושים לספק ביטחון, כשהצלחה של 98 אחוזים מוצגת בידי המתנחלים ככישלון; ולרכז כוח כדי למנוע מצוקה נקודתית העלולה להפוך להפעלת אש מופרזת ולסדרת הלוויות מסלימות. ברקע זכורות מהומות אוקטובר 2000, שסחפו את ערביי ישראל. אז, לפני 18 שנה, נולד מחזור הגיוס הנוכחי.

      לצה"ל היה קל, גם אם יקר, לתכנן מלחמה נגד צבאות של ממשלות. קצת יותר קשה, אם גם פחות יקר, נגד ארגונים עם שרשרות פיקוד ומבנים ממוסדים. הרבה יותר קשה, למרות הירידה החדה במספר הנפגעים, לסכל את תנועתו של אחרון המפציצים האנושיים, המאלתרים, לעבר יעדיו המזדמנים, ולחילופין ללכוד אותו במהירות אם נמלט לאחר הפיגוע. מאחר שהמצב בשטחים מוצג כמשחק סכום אפס, כל הרוג ישראלי הוא הישג פלסטיני, ובהמשך מבשרות הכותרות ש"החשבון חוסל", ואז החיסול מתחשבן, וכך הלאה.

      אלוף נדב פדן מפקד פיקוד המרכז (מערכת וואלה! NEWS , דובר צה"ל)
      מטובי הקצינים שצמחו - ונשארו - בצבא בעשורים האחרונים. אלוף פיקוד המרכז נדב פדן (צילום: דובר צה"ל)

      ההפסד הישראלי הסמוי - אך המוחשי - הוא תגבור הכוחות בשטח: אם המרדף אחר הרוצח מברקן גרף לתוכו את כל יחידת דובדבן, בעוד אחיותיה אגוז ומגלן עסוקות בגבול הצפון, משמע שצה"ל נאלץ לשעבד שליש מחטיבת הקומנדו שלו למצוד אחר אדם אחד. מחיר הסחת הדעת של הצבא בשנים 2000-2005 בגדה ובעזה שולם בלבנון ב-2006.

      קצין בכיר ניסה אתמול לחלק את האוכלוסייה הפלסטינית, כמקובל בצבא, לשלוש קבוצות: האלימים, המורתעים והאדישים. הרוב הגדול אדיש, עסוק בהישרדותו הפרטית, בלחם ולא במלחמה. המורתעים הם מי שיכולים לבצע פיגועים וגם רוצים, אך מתרסנים משום החשש לחייהם או לבתי משפחותיהם שייהרסו או מפני שהם מעריכים שסיכוייהם לממש את תכניותיהם זעומים. האלימים הם המורתעים-לשעבר שהחליטו לשלוף את הנצרה מהרימון. המאמץ הישראלי היומיומי (והליל-לילי, יממות רצופות של מבצעי צבא, שב"כ ומג"ב) נועד לצמצם את מספרם של האלימים, לעצור אותם ולטרפד את הפיגועים שרקחו.

      בהשאלה מדברי הקצין, ההתפלגות ישימה גם לציבור הישראלי. רובו אדיש; מה לו ולשטחים. לא אכפת לו ששירות החובה של בניו, או של בני אחרים, מנוצל לרעה. מיעוט גדול ממורמר אך מורתע. הפעילים, בדמוקרטיה ללא אלימות, מעטים ומתוסכלים. שום מפלגה גדולה, גם מאלה המתהדרות בקו ביטחוני ומחזרות אחר יוצאי המטכ"ל (המכירים מקרוב את חוסר התוחלת בשיטור בשטחים), אינה מעזה לומר את האמת הנוקבת. לדיבור על "גושי ההתיישבות" אין משמעות מעשית. לא שם, בלב המאחז המתנחלי, היכו הפיגועים האחרונים?

      המתנחלים מתיימרים להיות השכפ"ץ המזרחי של ישראל. זהו שקר. הם אינם מגוננים על איש, גם לא על עצמם. החיילים, השוטרים ואנשי השב"כ הם השכפ"ץ של המתנחלים. אלה כאלה נפגעים ושואבים פנימה עוד גדוד, עוד חטיבה, עוד מאמץ מודיעיני ומבצעי החסר בגזרה אחרת. ובינתיים, החרדים מתנגדים לגייס את יקיריהם לצה"ל, והגיבור הגדול בנימין נתניהו תלוי בהם ובמתנחלים.