פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מאבק בן 105 שנים: ההחלטה שהציתה מחדש את הקרב על השפה העברית

      בתקופת ראשי היישוב התחולל מאבק עיקש על דמותה של השפה השלטת במערכת החינוך. 105 שנה מאוחר יותר, האוניברסיטה העברית קיבלה החלטה ללמד תארים מתקדמים באנגלית, והאקדמיה ללשון העברית נערכת למערכה נוספת

      שער עיתון חירות (צילום מסך , ארכיון עיתונות יהודית היסטורית)
      "שפתנו הלאומית". שער עיתון "החירות" (צילום: עיתונות יהודית היסטורית)

      היישוב העברי הקטן בארץ ישראל סער ביום חמישי ה-11 בדצמבר 1913 עם דיווח העיתון "החרות", שיצא לאור בירושלים, על רצח השומר יעקב פלדמן במושבה סג'רה שבגליל התחתון. המקרה אירע ארבעה ימים קודם לכן ופורסם לאחר שמערכת העיתון קיבלה "טלגרמים" בנושא, כך נכתב. זו הייתה מהירות הפושים, 105 שנה אחורה.

      בידיעה על נפילתו של פלדמן, דיווח "החרות" גם על מקרה קשה נוסף שהתרחש בגן שמואל: "הייתה התנפלות. הפועל ראזלר נפצע קשה. מצבו מסוכן. שלחו את הרופא גרוזנדורף", נכתב. זו הייתה תקופה קשה לישובים הקטנים בצפון - שבועיים קודם לכן נרצחו משה ברסקי מדגניה א' ויוסף זלצמן מכנרת. באותה ידיעה, החליט העורך לחבר בין שורת האירועים הביטחוניים הקשים, לסערה גדולה שפקדה באותם ימים ממש את היישוב העברי בארץ: "קשה לדבר עכשיו על הקורבנות החדשים, ההולכים ומתרבים מיום ליום. ובשעה זו, של התנפלות חיצונית, באים עוד ה"ידידים" שלנו מבפנים ומכניסים הרס וחורבן. האמנם יראה זאת הקהל העברי וישתוק?"

      ה"הרס והחורבן" היו ההגדרה שנתן העיתון למאבק המר שהתחולל אז בארץ. מאבק שהוגדר כבר בזמן התרחשותו - "מלחמת השפות" - סביב סוגיית השפה השלטת במערכת החינוך העברית בארץ ישראל. המצדדים בשפה העברית ראו בכך מאבק שלא יכולה להיות בו כל פשרה, וכי ההכרעה בעד העברית תהווה אות וסמל לתחיית העם היהודי השב למולדתו. "הלשון היא נשמת העם. תחיית שפתנו היא יסוד הכרחי בתחיית עמנו (...) השפה העברית קדושה לנו ואנו נלחם בעדה כאשר נלחמו אבותינו בכל זמן בעד קדשי האומה", נכתב בגילוי דעת עליו חתומים אליעזר בן-יהודה, מאיר דיזינגוף, חיים בוגרשוב ונוספים.

      עוד בוואלה! NEWS:
      מלחמה על חיי הלוחם שנפצע בפיגוע בגבעת אסף; המצוד אחר המחבלים מתרחב
      "כולם הסתכלו והתעלמו": נהג אוטובוס ערבי הותקף במודיעין עילית
      לשבור את הקשר בין עזה לרמאללה: הקרב מול התחזקות חמאס בגדה

      הטכניון בתקופת ראשית היישוב (צילום מסך , הארכיון הציוני)
      הולחט ללמד רק בעברית. הטכניון בתקופת ראשית היישוב (צילום: הארכיון הציוני)

      בסופו של דבר מלחמת השפות הוכרעה בניצחונה של השפה העברית ונחשבת לציון דרך משמעותי בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. "נס ראשון בתקומת ישראל", הגדיר זאת פרופ' בן-ציון דינור, חבר כנסת לשעבר, היסטוריון וחתן פרס ישראל. 105 שנים אחרי אותו עימות לוהט ויצרי, שוב חשים שומרי השפה העברית איום על מעמדה - בישיבת חירום שכינסה בשבוע שעבר מליאת האקדמיה ללשון העברית, עלה "חשש מהתנתקותו של העולם האקדמי מן החברה הישראלית", ואחרים אף הזהירו כי "מהלך כזה יוביל לפגיעה אנושה במעמדה של העברית ואף בהמשכיותה במדינת ישראל".

      ישיבת החירום והאזהרות שעלו במהלכה הגיעו בעקבות פרסום על אודות כוונת האוניברסיטה העברית לקיים את כל מסלולי הלימודים הסדירים בתואר השני והשלישי בשפה האנגלית. תגובתה של האוניברסיטה העברית הייתה כי היא "לא קיבלה החלטה גורפת לעבור ללימודי השפה האנגלית באף אחד מהתארים - ראשון, שני ושלישי. רחוק מכך. האוניברסיטה העברית ממשיכה להיות מחויבת להוראה, למחקר ולפעילות ציבורית בעברית". אולם, פרט לדמיון בדאגה שהביעו אז והיום למקומה של העברית בחיי האקדמיה והחברה היהודית בישראל, ישנם הבדלים רבים בין אותו מאבק בראשיתי למאבק בימנו אנו.

      העימות בראשית המאה העשרים הקיף את כל היישוב העברי, היה יצרי ולוהט ולווה בתחושה שזהו מאבק גורלי, לכן גם היו הנאבקים קנאים כל כך לאמונתם. עם בוא העלייה הראשונה והשנייה, ניסו אנשי חינוך רבים להפוך את השפה העברית לשפה מרכזית בבתי הספר. מוסדות החינוך שפעלו בתקופת החינוך היהודי בארץ ישראל לימדו בעיקר בצרפתית בבתי הספר של "אליאנס" (כל ישראל חברים) ובגרמנית בבתי הספר של חברת "עזרה". בשנת 1908 החלה חברת "עזרה" הגרמנית לתכנן את מוסד "הטכניקום" (לימים הטכניון), ולידו את בית הספר הריאלי. חבר הנאמנים של "עזרה" החליט כי שפת הלימוד במוסדותיו תהיה גרמנית. הנימוקים להחלטה היו שגרמנית היא שפת המדע המקובלת, וכן נטען כי בעברית אין די מושגים המאפשרים לימודי מדע.

      "זנות ציבורית, זנות מוסרית''

      ההחלטה עוררה ויכוח מר ובעקבותיה פרשו מחבר הנאמנים שלושת נציגי הזרם הציוני - אחד העם, שמריהו לוין ויחיאל צ'לנוב. "משום שאנחנו רואים בתחיית עם ישראל, תרבותו ושפתו הלאומית בארץ ישראל, את האידיאל הכי גדול שלנו, מוכרחים אנו לדרוש שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו", נימקו את החלטתם בגילוי דעת שפרסמו. הרוחות סערו ותרמה לכך האמירה של ד"ר אלפונס פינקלשטיין שנבחר להיות מנהל הטכניון כי מדובר ב"מוסד גרמני". ברחבי הארץ נערכו אספות מחאה סוערות והמורים במוסדות החינוך של "עזרה" הכריזו על שביתה.

      עיתון "החרות" ועורכו, חיים בן-עטר, הובילו את המאבק. מדי יום הופיעו ידיעות ומאמרים נוקבים: "עם שאין לו שפה שלטת הריהו גוף בלי נשמה", נכתב במאמר ב-30 בנובמבר 1913. "עם שאין לו צורך פנימי נפשי, והמתחשב רק עם הצרכים המדומים של הרגע הרי אין זה גוף אנושי, כי אם גולם בשר שמפטמים את קיבתו. צבור היושב בארץ ונעשה בלי הסכמתו ולמרות רצונו כלי־שרת לחברות שיש להן קומבינציות פוליטיות שונות בחוץ לארץ הרי זה (...) הרי זו - במחילה מרבותי - זנות ציבורית, זנות מוסרית. ומרגיש כל העם שבארץ את העלבון המר, ומתרגז הוא ומתקצף".

      ובמאמר שפרסם בן-עטר עצמו, כתב: "גדול הוא היום הזה, יום היסטורי בחיי עמנו הגולה והנידח. זמן האביב הגיע לאומתנו. המים הזדונים שגאה גאו עלינו - עוברים מעל פנינו. האפרוחים שגדלו בבתים זרים - שבים לבתיהם הם. הקשר שפסק כמעט בין העם ובין עברו הולך ונדבק. חוטיו הדקים והרקובים מתחילים להתחזק ולהשתזר לחוט חזק, לחוט המאחד את העבר וההווה ואת העתיד גם יחד. התנער העם לתחייתו הלאומית בארץ אבותיו. ועל התחיה הזאת משפיעה תחיית השפה, שבלעדיה יישאר העם גוסס!"

      בניין הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים (יח"צ , דוברות האוניברסיטה העברית)
      השפה הרשמית תהיה אנגלית? האוניברסיטה העברית, בניין הפקולטה למשפטים (צילום: יח"צ)

      ד"ר פאול נתן, מנהל "עזרה", הגיע ארצה בניסיון לצנן את הרוחות, אולם כשל במשימתו והאווירה נותרה לוהטת. ב-10 בדצמבר מחו מפגינים בירושלים, נאמני השפה העברית, מול בית ספר "למל" של החברה הגרמנית. ההפגנה יצאה משליטה והושלכו אבנים ונופצו חלונות במבנה. הנהלת בית הספר הזעיקה למקום את הקונסול הגרמני ושוטרים טורקים. השוטרים גירשו את המורים בכוח וכשהתלמידים ביקשו להצטרף למורים, השוטרים ניסו למנוע מהם. בבית הספר וסביבתו פרצה מהומה. הקריאה להתערבות השלטון במאבק הפנים-יהודי עוררה זעם גדול. "את חיי עם ישראל בארץ ישראל אתם מעמידים בסכנה", נכתב במודעה גדולה בשער עיתון "החרות". "חדלו מערבוב זרים בענייננו הפנימיים. אל תעטו כלמת עולם עליכם ועלינו - על כל עם ישראל", נכתב במודעה.

      בין המורים שלימדו במוסדות "עזרה" ושנטלו אז חלק במאבק היו דוד ילין, יואל יוסף ריבלין ויהודה בורלא. נערכו אספות ביישובים ברחבי הארץ ו"טלגרמים משדה מלחמת התחייה העברית" לצד מכתבי תמיכה נשלחו לעיתון "החרות". כך לדוגמא דווח מאספת חירום שקיימו מורים ממושבות הגליל התחתון: "בעולמנו התרחש עכשיו דבר גדול. שפתנו עומדת בקשרי מלחמה עם עוכרינו. ואנו כולנו כקטון כגדול מחויבים לאזור את כוחותינו בכדי לעמוד בפרץ. אל המחאות אשר נשמעו ממטולה ועד קוסטינה (באר טוביה, א"א) באים גם אנחנו מורי הגליל התחתון להשמיע את קולנו, קול המתפרץ ויוצא מעמק לבנו נגד אלה המעזים לטמא את מקדשנו. ביום הראשון שעבר, יום סגריר וערפל, נאספנו כולנו ממושבות הגליל התחתון, מיבנאל, מכפר תבור, מסג'רה ומפורייה בכדי לדון על שאלת השפה העומדת כעת על הפרק", כתבו האיכרים מהצפון והתנצלו כי חבריהם ממלחמיה (מנחמיה) לא השתתפו באסיפה משום שעל אדמתם נרצח יום קודם פועל מדגניה והם נותרו לשמור בשדות. הנרצח, אגב, הוא משה ברסקי, חלוץ צעיר שיצא ברכיבה על סוס מדגניה למנחמיה כדי לקנות תרופות לשמואל דיין. כשנולד בנו של דיין, הוא נקרא על שם אותו חלוץ. התינוק משה דיין לימים רמטכ"ל, שר הביטחון ושר החוץ של ישראל.

      לבסוף הוכרע העימות בניצחון השפה העברית. ב"החרות" פורסם "טלגרם הניצחון", בעקבות החלטת אסיפת חבר הנאמנים שנערכה בברלין ב-22 בפברואר 1914. "בטכניקום ילמדו מתמטיקה, פיסיקה תיכף בעברית, גם שפת ההנהלה תיכף עברית. עוד חלק מהלמודים ילמדו אחר ארבע שנים בעברית, ובמשך שבע שנים יהיה כל המוסד עברי גמור", לשון ההודעה שהגיעה מגרמניה. "הנה כי כן הדבר אשר פיללנו - בא ונהיה", סיכמו ב"החרות".