ניתן לטעון כי הפגנות השמחה והניצחון ברצועת עזה היו בגדר הצגה מתוזמרת של חמאס, "מסרחיה", בערבית. ועדיין, כאשר צופים בהפגנות הזעם של התושבים הישראלים בדרום נגד הפסקת האש, אי אפשר להתחמק מהמחשבה שבכל זאת נרשם כאן צד מנצח, ולא מדובר בישראל. ההישג של חמאס אינו צבאי, אלא מוראלי, תודעתי. הוא הצליח לייצר תחושה בקרב אנשיו כי אינו מהסס אליי קרב ויוצא מהקרב הזה עם מינימום נזקים ועם אותם הישגים שאליהם נכנס אליו.
ראשית, צריך אולי להתחיל בכך שנראה שהפסקת האש בין חמאס לבין ישראל מבשרת על התפכחות מסוימת של שני הצדדים וההבנה כי הם זקוקים לשקט. בסופו של דבר האירוע ביום ראשון בו נהרג סא"ל מ' ושבעה פעילי חמאס הוביל לשרשרת של תגובות שבעיקר נועדו לדעת הקהל הפנימית של כל אחד מהצדדים - פחות כדי לכתוב הישגים יוצאי דופן. חמאס פתח במתקפה נרחבת, הקשה ביותר מאז "צוק איתן", כדי להפגין עוצמה. לא בהכרח מול ישראל, אלא בעיקר מול הציבור העזתי והפלגים האחרים שדרשו נקמה ב"אויב הציוני".
לקריאה נוספת:
החיילים נכנסו לשטח אסור: המחדל מאחורי פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס
מגייסים קולות עד הרגע האחרון: ההכפשות והחיוכים בדרך לקלפיות
על הדרך ביקש חמאס לייצר הרתעה מול ישראל, אך בצמרת הארגון מבינים שהפעולות הישראליות לאיסוף מידע בתוך עזה יימשכו באופן כזו או אחר. בכירי חמאס יודעים ומבינים שההסלמה הזו לא תביא להסרת מה שהם מכנים "המצור", או לכניעה ישראלית, אך היא עשויה להצליח במתן הוכחה לדעת הקהל הפלסטינית עד כמה חמאס לא מהסס לנקום את מות אנשיו גם במחיר מלחמה.
גם בצד הישראלי, ההפצצות של חיל האוויר לא נועדו לשנות את המשוואה בין חמאס לבין ממשלת ישראל, אלא להפגין עוצמה, נחישות ולהוכיח לציבור שממשלת הימין פועלת נגד חמאס ולא רק מספקת לו מזומנים.
חששו לצאת "שמאלנים"
נתניהו וחבריו בקבינט, שחתרו להגיע ל"הסדרה", הבינו שחמאס משחרר קיטור בגין הרג אנשיו, אך חששו להצטייר כמי שנכנעים בפני הארגון ומכילים את הירי, רגע אחד לאחר שאיפשרו להכניס כסף לעזה והגדילו את אספקת החשמל.
במילים אחרות, הם חששו לצאת "שמאלנים". בשורה התחתונה, חמאס וישראל חזרו בדיוק לאותה נקודה שבה התחילה ההסלמה הנוכחית - ההסדרה.
שאלה אחת קשה ונוקבת ממשיכה עדיין לרחף: האם ממשלת ישראל תאפשר גם בחודש הבא להכניס מזוודות עמוסות מזומנים שחלקן יגיעו בסופו של דבר לזרוע הצבאית של חמאס, וישמשו לרכישת אמצעי לחימה, לבניית מנהרות ולשיפור ארסנל הנשק שיביא לפגיעה יעילה יותר בחיילי צה"ל בסבב הלחימה הבא.
על אף שלל הניסיונות של מקורבי ראש הממשלה לנמק את הפעולה הזו, הרי שהיא גובלת בשערורייה. ישראל במו ידיה מאפשרת הכנסת כסף שישמש אחר כך להרג של חיילי צה"ל ו/או אזרחים.
ניתן ורצוי לאפשר מימון של בניית תשתיות בעזה וניתן אף להקים מנגנון שיפקח על העברת כספים לחשבונות של פקידי חמאס. אך העברת מזוודות מזומנים ללא פיקוח משולה לכך שישראל תסייע ברכישת אמצעי לחימה לחמאס, לא פחות מזה, או תסייע בכריית מנהרות התקפיות.
בסופו של דבר ההתנהלות של ראש הממשלה ושריו בנוגע לעזה אינה ברורה ולעיתים אפילו הזויה. מצד אחד הצהרות מתלהמות על הצורך להילחם בטרור, ומנגד, העלמת עין וחיזוק חמאס בכל דרך אפשרית.
מצד אחד ישראל יוצאת בהצהרות שרומזות על "מוכנות לכל התרחישים", ומנגד היענות מיידית לבקשת חמאס להפסקת אש, שכמו תמיד מפסיק אותה כאשר נוח לו. נכון, לארגון נגרם נזק. נכון שהוא חש אולי את הסכנה על ראשי אנשיו, ובכל זאת, בעיני הציבור העזתי הוא יוצא כשידו על העליונה. הוא שיגר 460 רקטות לעבר ישראל, נקם את מות אנשיו.
ישראל אולי הפציצה יעדים שלו, אך לא שינתה במאום את הסכם ההסדרה: הוא ימשיך לקבל סולר לעוד שעות חשמל, הקטארים ימשיכו כנראה להעביר לו מזוודות עמוסות דולרים והוא עצמו ימשיך בהפגנות בימי שישי. לא פחות מזה.
וממול, רגע אחרי שנכנסה לתוקפה הפסקת האש, לא רק שבצד הישראלי מנסים להסתיר זאת, אלא גם שמתפתחת לה מלחמת גרסאות הזויה בין לשכת ראש הממשלה לבין שר הביטחון אביגדור ליברמן ושר החינוך נפתלי בנט. מקור מטעם ראש הממשלה תדרך והסביר כי ליברמן, בנט ושרת המשפטים איילת שקד תמכו בדיון בקבינט בהפסקת האש (או הפסקת התקיפות), ורגע לאחר מכן יצאה הודעה מטעם ליברמן ובנט שמכחישה את הדבר נמרצות. במקום מדיניות ברורה וקוהרנטית מול חמאס, הציבור הישראלי מוצא את עצמו מתמודד עם קרקס פוליטי נודד מבית היוצר של ממשלת נתניהו.