קרוביו של ג'יימס ביוקנן הם האמריקנים המאושרים ביותר, בשנתיים האחרונות. ביוקנן, הנשיא ה-15, חתם קבע במקום האחרון בטבלת האיכות של הנשיאים האמריקנים, זאת שבראשה עומד תמיד אברהם לינקולן. בתקופת כהונתו של ביוקנן, בעשור השישי של המאה ה-19, התפוררה הברית שבין המדינות וגלשה לעבר מלחמת האזרחים. לינקולן, במחיר חייו, נאלץ לנהל את המלחמה ולהביס את הגזענים כדי להציל את אמריקה. לכן הוא קדוש אף יותר מג'ורג' וושינגטון, אבי האומה, הוא הכי למעלה וביוקנן הכי למטה, או ליתר דיוק היה שם, עד שהופיע דונלד טראמפ והתנחל בתחתית, כך שקרובים-רחוקים של ביוקנן (שכן צאצאים ישירים לא היו לרווק היחיד בין דיירי הבית הלבן) יכולים סוף סוף להתבייש פחות.
טראמפ מתגאה בנחישותו לקיים הבטחות בחירות, ויהי מה. את ההבטחה הבסיסית מכולן אכן מימש: הוא הנשיא המופקר והכושל ביותר שהעולם ראה בבירה האמריקנית, אי פעם. לגנותם של האמריקנים הכרח לומר שמיעוט גדול ביניהם, אמנם לא רוב, הצביעו בעדו ב-2016 ולפי מתכונת המשטר הנהוגה אצלם העניקו לו ניצחון. לזכותם יש לציין שהכירו בטעותם ובמועד ב' הנחילו לו הפסד. זה ההבדל שבין התרעה, העשויה להתממש אך גם להתגלות כסרק-סרק, לבין המציאות; והאמריקנים, מעשיים שכמותם, החליטו שלא לשחזר את השגיאה. כל התוצאות מקומיות, נקודתיות, אבל הנקודות מצטברות לכלל קו, אנטי-טראמפ.
לקריאה נוספת:
כלי הנשק למרוץ של 2020 נשלפו: 12 תובנות על הבחירות לקונגרס
הבחירות בארה"ב: הדמוקרטים כבשו את בית הנבחרים; הרפובליקנים התחזקו בסנאט
יותר חקירות, פחות חוקים: החיים של טראמפ תחת בית נבחרים דמוקרטי
אף שהסנאט נשאר בידי הרפובליקנים, והוא שמאשר מינויים ומאשרר אמנות, ניצחון הדמוקרטים בבית הנבחרים משמעו שהתיקו הכללי בוושינגטון הוא הפסד לרפובליקנים ולמנהיגם. בשיטה האמריקנית, המחלקת את העוצמה בין הרשויות ובתוכן, רוב לעומתי בבית הנבחרים מסוגל לשתק את הנשיא. לכל תכלית מעשית, הנשיאות של טראמפ, שהייתה עקרה מראשיתה, הסתיימה הבוקר. הוא עדיין יכול להשתולל, אך לא לחולל.
אף שאין בכך ערובה לכישלון של טראמפ בבחירות לנשיאות בעוד שנתיים, אם יחליט להתמודד, גברו הסיכויים לכך. רק פעם אחת נמנעה המועמדות המפלגתית השנייה מנשיא שנבחר (להבדיל מסגני נשיא שהתקדמו בזכות מות נשיאים); אז נהנה מכך אותו ביוקנן, שלקח את המועמדות והנשיאות מפרנקלין פירס, גם הוא מסוגרי הטבלה. הרפובליקנים חפצי חיים, אך יתכן שתומכיו הקנאים של טראמפ יעניקו לו הזדמנות נוספת. לא כך בהתמודדות מול המועמד הדמוקרטי. מאז מלחמת העולם השנייה נאלצו ארבעה נשיאים (ג'ונסון, פורד, קרטר ובוש האב) להסתפק בתקופת כהונה אחת. ג'ונסון ויתר ושלושת האחרים הפסידו. טראמפ, אם יתמודד ולא יעדיף כמו ג'ונסון לפרוש בלי הפסד רשמי של המועמדות או הנשיאות, מסתמן כחמישי.
לטראמפ יש שותף להפסד: בנימין נתניהו. התומך המוצהר ברפובליקנים בכלל ובטראמפ בפרט, יריבם הגלוי של הדמוקרטים, הימר והפסיד - לא את כספו, כמובן, רק את כספה של ממשלת ישראל. ככה זה בקזינו בלאס וגאס: הבית נותן, מפתה להישאר ולהכפיל את ההימור, והבית, במקרה זה בית הנבחרים, לוקח.
טראמפ אינו אמריקה ונתניהו אינו ישראל, אבל בראייה הפשטנית של האמריקנים ישראל מזוהה עם ראש ממשלתה ולכן גם עם הנשיא הרפובליקני. נתניהו, במודע, הזניח את הדמוקרטים ופגע בהם ובמגזרים התומכים בהם, כולל יהודים מתונים, המתנגדים למדיניותו לא פחות מאשר למדיניות טראמפ.
כשהדמוקרט ביל קלינטון נבחר לנשיאות, אבד לו לאחר שנתיים הרוב בבית הנבחרים. נתניהו חבר ליו"ר הלוחמני של הרפובליקנים, ניוט גינגריץ', נגד קלינטון. אם הדמוקרטים ישכילו עכשיו לסלק את ננסי פלוסי ולמשוח לעצמם יו"ר נמרץ והתקפי, יש להם סיכוי לגנגרץ' את טראמפ, אך גם תחת פלוסי יוכלו למרר את חייו. כך או כך, הם יהיו מחויבים לפעילים שהתגייסו להביא להם את הניצחון. רבים מאלה הם אוהדי ישראל ומתנגדי נתניהו ומדיניותו. אין זאת סתירה; להיפך.
נתניהו גרם לניכור עמוק בקרב הדמוקרטים וארגונים כדוגמת ג'יי סטריט. שליחו העיקרי לדבר עבירה הוא עסקן-לשעבר במפלגה הרפובליקנית בפלורידה המכהן כשגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר. המהלך הראשון שנתניהו חייב לעשות, כדי להתחיל באיחוי הקרעים, הוא להכריז על סיום שליחותו הארוכה של דרמר ועל מינוי שגריר חדש, מוטב מקצוען, אם עוד נותר כזה במשרד החוץ המסורס, תחת השר נתניהו, שיבנה גשרים חדשים אל האמריקנים, יהודים ואחרים.
ההצבעה נגמרה, הקולות נמנו, אבל הבחירות לא הסתיימו; הן לעולם אינן מסתיימות. עכשיו נכנסות שתי המדינות לשנתיים של בחירות לכנסת, לנשיאות ושוב לבית הנבחרים ולשליש מהסנאט. תכנית השלום המהוללת של טראמפ מתה עוד לפני שנולדה. נשיאים שחתרו באמת להשכין שלום חשפו את תכניותיהם בשנה השנייה לכהונתם - קרטר בקמפ דייוויד, ספטמבר 1978, רייגן, ספטמבר 1982, בוש (הבן), יוני 2002. לטראמפ לא היה מושג איך להשלים בין הישראלים והפלסטינים. אם ישלוף עכשיו נייר פשטני, יידחו אותו שני הצדדים, אבו מאזן כי שוב אינו פוחד מטראמפ ונתניהו באמתלת הבחירות בשנה הקרובה. זאת עת ליוזמה מדינית ישראלית, שתונח על בסיס הניתן להשגה של מכנה משותף בפוליטיקה האמריקנית, אבל היא לא תוצע, כי נתניהו אינו התקע הנכון לכך וטראמפ אינו השקע המתאים.