טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, אמר פעם מייק הררי, מפקד יחידת "קיסריה" במוסד שהוביל את המרדף אחר מחוללי הפשע, "היה ה-11 בספטמבר של המלחמה בטרור". הררי כיוון למשמעות הכפולה, הטעונה, של המונח: 11 חללים, פיגוע בספטמבר, זעזוע מנפץ תודעה ומסמן קו חדש.
רצח 11 בני אדם אתמול, בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, הוא מקבילו היהודי-אמריקני, ולא משנה שאירע באוקטובר ולא בחודש הקודם. הוא מפגיש בקול צרורות ירי, מגמות מדאיגות שתחילתן לפני שלושה עשורים בימין הישראלי ובדודו הרעיוני, האמריקני.
בסולם האנושי של בנימין נתניהו, נזר הבריאה הוא אר"י - אמריקני, רפובליקני, יהודי. כמוהו למשל, אמנם לא יליד ניו יורק כאחיו הבכור, אך נער מפרברי פילדלפיה וצעיר מבוסטון; או שגריריו לוושינגטון, מייקל אורן ורון דרמר, וגם ארי הרו, אם כי לא בגלגולו כעד מדינה.
עוד בנושא בוואלה! NEWS
המסרים מחלחלים: הרוצח בבית הכנסת מאגף את טראמפ מימין לפני הבחירות
אחרי הטבח בבית הכנסת, היהודים כבר מתכוננים ל"משוגע הבא שיפתח באש"
הרוצח בבית הכנסת בפיטסבורג הואשם בפשע שנאה: "כל היהודים צריכים למות"
כשנתניהו הגיע לוושינגטון בתפקיד ציר - סגנו של השגריר משה ארנס, אמריקניסט כמותו אך מבוגר ממנו בדור - משל שם רונלד רייגן. ניצחונו של רייגן על ג'ימי קרטר בבחירות 1980 הושג, במידה רבה, בזכות עריקתם של יהודים בעלי השפעה מהדמוקרטים אל הרפובליקנים. העריקים הסבירו את נטישת מפלגת הבית שלהם, מסגרת-הגג של המיעוטים והאיגודים המקצועיים בממשלי רוזוולט וטרומן, קנדי וג'ונסון ומועמדות המפרי מול ניקסון. לטענתם, הם נותרו נאמנים למורשת ושקרטר הוא שזנח אותה ביחסו הרפה לסובייטים בעימות הבין-גושי ובהמשך גם כלפי מהפכת חומייני באיראן.
בירושלים עודד אותם מנחם בגין, ראש הממשלה הראשון שייחל בעליל למפלתו של נשיא דמוקרטי. יצחק רבין אמנם אותת ללא הצטעצעות ב-1972, שהרפובליקני ניקסון טוב לישראל מהדמוקרט מקגאוורן, אבל רבין היה רק שגריר וניקסון - הנשיא המכהן. לרצונו של בגין בתבוסת הנשיא הדמוקרטי ולעליית יריבו הרפובליקני לא היה תקדים.
ארנס ונתניהו נשלחו לוושינגטון לחיזוק שתי הבריתות וכמו כל קודמיהם זו האסטרטגיה בין המדינות. אך כמשימה נוספת, כשהבינו טוב בהרבה ממי ששלח אותם, בגין ושמיר נטולי הרקע האמריקני, התחזקה הברית הפוליטית בין הליכוד והרפובליקנים. התועלת הייתה הדדית וגם אישית. וכך, בשובם מוושינגטון ומניו יורק, זינקו ארנס ונתניהו לצמרת הליכוד והממשלה.
הטיית ההגה הישראלי לכיוון הרפובליקני סדקה את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. הביטוי השקוף ביותר להטיה זו נרשם בנשיאותו השנייה של קלינטון, כשנתניהו התייצב נגדו ובעד אויבו הרפובליקני, יו"ר בית הנבחרים גינגריץ'. גם בתוך המפלגה הרפובליקנית היו לאסכולת נתניהו העדפות: היא תמכה בקו הנוקשה של האגף השמרני והתנגדה לאגף המתון של רוקפלר, פורד ובוש (האב). הנחת העבודה, או ליתר דיוק הנחת הליכוד, הייתה שהימין הרפובליקני ישלים עם סיפוח בפועל של השטחים. בנוסף, לנתניהו היה, ועדיין יש, תחביב פרטי - איראן. הדמוקרטים סירבו לאפשר לו לתקוף; הוא שם את יהבו על הרפובליקנים.
החוק הראשון של נתניהו הוא שמותר לקבל מתנות מחברים, בעוד שהחוק השני הוא שאסור לתת להם מתנות, מכיסו הפרטי של המקבל. בלי כל קשר בין מתת ותרומה, קלטה היהדות האמריקנית, בדרכה לקלפיות, שראש ממשלת ישראל ישמח אם המועמד הרפובליקני ינצח. לא בהכרח דונלד טראמפ, סימן שאלה פוליטי ודמוקרט לשעבר; המועדף הראשון של פטרוני נתניהו היה מרקו רוביו. אבל אם המפלגה ממנה את טראמפ, שיהיה טראמפ.
כך נמכרה לשטן נשמתה של הממשלה הנתפסת בעולם כמייצגת את ישראל. איראן תמורת גזען, שגרירות תמורת אנטישמיות. פוליטיקאי מהדרום הישן, עם דעות מאמצע המאה ה-19, לא היה מצליח להיבחר. מיליארדר צפוני עם הבנה מעודכנת של התקשורת העכשווית יכול לשווק עמדות חשוכות, באופן שאינו מספיק לרוב בקרב המצביעים, אך די בו לניצחון בשיטת חבר הבוחרים. זאת, הרבה בזכות התפנית נגד הילרי קלינטון בפנסילבניה, כולל בעוטף פיטסבורג - מחוזות הרקע של הסרט "צייד הצבאים".
טראמפ נותן הכשר רם-דרג ליצרים השפלים ביותר. זה עשורים לא היה הבית הלבן כה לבן ברוחו. החזרת עטרת אמריקה ליושנה, כהבטחתו (וגם אם קנייה ווסט השחור חובש בגאווה את הכובע הסיסמתי). משמעותה הוא שיבה לגן עדן של שלטון הזכר הלבן, לפני שנשים ומיעוטים העזו להרים ראש.
אין שום חשיבות לכך שאיוונקה - שכהודאתו, חמד לעצמו - נישאה ליהודי והתגיירה. טראמפ הוא נשא של הקלישאה "כמה מחבריי הטובים ביותר הם יהודים". חברים במובן התועלתני: עורכי דין, גזברים, רואי חשבון, ראש ממשלת ישראל. מי מהם המשרתים אותו בעסקיו הפרטיים ומי בעסקיו הפוליטיים, בלי מחיצה בין שני הסוגים. אצלו, בטוב שבכל העולמות, נוהרים לקלפיות יהודים ואנטישמים בצוותא, כבשים עם זאבים.
עד כדי כך נצמד טראמפ לסיסמת חובבי הנשק "לא רובים הורגים אנשים - אנשים הורגים אנשים", שתגובתו המיידית על פיטסבורג עסקה במאבטח החמוש שלא הוצב בבית הכנסת ושבוודאי היה קורבנו הראשון של הרוצח, אילו הוצב. טראמפ ניזון, כנראה, מסרטים בנוסח מל ברוקס, עם רבנים השולפים אקדחים מתחת לטליתות. מאלף שהתרברבותו הנודעת, שיוכל לירות ללא עונש באדם בשדרה החמישית, לא הביאה בחשבון את האפשרות שהיעד, או המאבטח שלו, יקדים ויירה בו.
לפי סקר דעת קהל שפרסם בשבוע שעבר ארגון ג'יי סטריט, שהוא במוצהר אנטי-טראמפ ואנטי-נתניהו, כתשליל של שדולת איפא"ק, 72% מיהודי אמריקה מתנגדים למדיניות החוץ של טראמפ ורוב קרוב לכך מסתייג מעמדותיו בסוגיות האנטישמיות, הסכם הגרעין עם איראן והעברת השגרירות לירושלים. היהדות האמריקנית עם הדמוקרטים, נתניהו עם טראמפ - הפער ברור ועוד צפוי להתרחב.
התנגדות למדיניות הישראלית אינה שלילת מדינת ישראל ואינה אנטישמיות, ותמיכה במדיניות נתניהו אינה זהה לתמיכה בישראל ואינה סותרת אנטישמיות. טראמפ, אנטישמי או לא, נישא על כתפי אנטישמים. נתניהו, ככל שיתקומם על הדבקתו למי שלדעתו הוא היפוכו המוחלט, הוא לפיכך חבר של חבר של אנטישמים, ומי ששוכב לישון עם טראמפ, אל יתפלא להתעורר לקול היריות בפיטסבורג.