הבחירה היום (שישי) בזוכים בפרס נובל לשלום - ראויה. אלא שלא תמיד זה המקרה. שני האישים שהוכרזו כחתני פרס נובל לשלום הם אנשים המסכנים את חייהם למען מתן קול לנשים מעונות, לנרצחות, לנאנסות. דוקטור דניס מקווגי, הגינקולוג מקונגו המטפל הנשים שנאנסו ועברו התעללות מינית מחרידה בארצו, שבה משתוללות מיליציות רצחניות במלחמה שמעולם לא הוכרזה אבל כבר זכתה לכינוי מלחמת העולם הראשונה של אפריקה - והיא נמשכת, רחוקה מהעין ומתשומת הלב של העולם.
יחד עמו תקבל את הפרס נדיה מוראד, יזידית שנפלה קורבן לברוטליות הבלתי נתפסת של דאעש, שבשם הדת הפכו נשים יזידיות - ובין הנשים ישנן גם ילדות קטנות - לשפחות מין, מכרו אותן, אנסו אותן ורצחו את קרוביהן בשלטון האימים הנורא הזה. היא הצליחה להימלט, ובשלוש השנים האחרונות היא הקול, הפה הזועק של המיעוט היזידי, שנפל קורבן לרוצחים ולאנסים בשם האיסלאם.
עוד בוואלה! NEWS:
מתודלקת, עמוסה ובהילוך גבוה: האם רכבת הבחירות כבר יצאה מהתחנה?
עצימת עיניים מול התאונות הקטלניות: האופניים החשמליים - תמונת מצב
"מודה על הבן שקיבלתי": אמו של המוזיקאי שנדרס בירושלים נפרדת
הזכייה אולי תמקד תשומת לב בפשעים הנעשים בפינות הרחוקות, תקשורתית ממרכזי המדיה של העולם, ותזכיר שדאעש עדיין קיימים ושישנם עדיין נשים וילדים הנמצאים בשבי אצלם. היא תזכיר שבקונגו, באזור האגמים הגדולים, צלקות המלחמה לא נעלמו רק כי שליט אחד הופל ואחר בא במקומו. ובעיקר - שאין לקבל, בשום פנים, בשום נסיבות, אונס.
ניסינו אנו, המין האנושי, להדחיק זאת - אבל אונס חזר להיות חלק מהמלחמות החדשות. קיווינו שמדובר אולי בשריד מעידנים קדומים, שגם אם זה קרה בתקופה המודרנית, המתקדמת לכאורה, זה נעשה כחלק, שרבים הבינו אותו, מזעם נורא ונקמה ברוצחים - כמו האונס ההמוני של נשים בגרמניה בידי הצבא האדום בשלהי מלחמת העולם השנייה. אבל אז באו שנות התשעים, יוגוסלביה, קונגו - ואחר כך עליית דאעש, ואונס היה לחלק מארסנל הלוחמה. סליחה: לא לוחמה - רצח. עם הטיהור האתני, עם רצח המונים.
השנה - גם השנה - לא היו אישים בולטים שעשו שלום. אך זה רק לכאורה, כי הרי היו: נחתם הסכם שלום היסטורי בין אתיופיה לאריתריאה, ובהחלט ניתן היה ואולי צריך היה להעניק את הפרס לאחמד, בראש ובראשונה, ואולי גם לאפרוויקי, אמנם רודן, אבל הפרס הרי לא ניתן על השלטון הדמוקרטי המעולה ביותר - אלא על הבאת שלום, והם עשו זאת.
אז מדוע הם לא קיבלו? הדיונים כמובן חסויים. ניתן לשער שאחרי הענקת פרס נובל לסנטוס בקולומביה על הסכם שלום עם מחתרת הפארק (הסכם שהעם הקולומביאני דחה במשאל עם) ואולי גם הפרס על הסכם אוסלו נמצא ברקע - החליטה ועדת הפרס להמתין מעט עם הפרס, מחשש לפריצה מחודשת של מעשי איבה שיהפכו את הפרס לפארסה, ולא בפעם הראשונה.
פרס נובל לא ניתן תמיד על הבאת שלום
פרס נובל לשלום מוענק לכאורה על הבאת שלום. אבל אם נתבונן בהיסטוריה שלו נראה כיצד, בעיקר בשנות העשרים והשלושים שלו, הוא הוענק לשורת ארגונים בינלאומיים שוחרי טוב כמו למשל חבר הלאומים, לאישים שחתמו ברוב הדר על הסכמים שתוך עשר שנים הפכו לאות מתה, ובראייה מפוכחת לאחור הפרסים לא העלו ולא הורידו דבר.
לוועדה יש אג'נדה ברורה - כמו למשל התנגדות חד משמעית לנשק גרעיני או פירוק נשק חד צדדי, של המערב כמובן. כך הפרס בשנה שעברה, כך הפרס על כוונות טובות לנשיא לשעבר אובמה, וכך במקרה של הכימאי הנודע ליינוס פולינג (שזכה פעמיים - פעם בפרס לכימיה, פעם בפרס לשלום). הפרס גם הוענק לאנשים שהביאו טובה לעולם, בראיית הועדה השופטת, גם אם לא היה במעשיהם שום קשר לשלום, או קשר דחוק - כמו למשל נורמן בורלוג, אגרונום, אבי המהפכה הירוקה שאכן הביאה מזון למאות מיליוני בני אדם, איש הראוי לפרסים בלי ספק. הנימוק היה שבכך שהאכיל בני אדם מנע מלחמות. ייתכן.
הפרס היום ניתן להשוואה במיוחד לפרס שהוענק בשנת 2011 לשלוש נשים, שתיים מליבריה ואחת מתימן על מאבקן למען נשים, ובשנת 2014 לשניים - בהם מלאלה יוספזאי על מאבק למען ילדים וצעירים לחינוך. הפרס על מאבק נגד אונס, למען נשים, בא אחרי שנה שעמדה בסימן מאבק metoo#. כבר התחלנו לראות את גל הנגד, המבקש לקעקע את המאבק הזה. הפרס, הנימוקים לו, אמורים להזכיר לכל מי שאין לו לב אבן, שאונס הוא אחד הפשעים האיומים ביותר, שהוא משאיר צלקות פיזיות ונפשיות, ובזמן מלחמה, כחלק ממלחמה, הוא מכוון, שיטתי ונועד לצלק, להשפיל ולהרוס.
הוועדה עשתה עבודה טובה השנה. לא עוד ארגון שוחר טוב, לא עוד מדינאי שחתם בחגיגיות על הסכם. זמנם של אלה עוד יבוא. היה וטראמפ וקים יגיעו להסכם שייחתם, יבוצע וייאכף על פירוק הנשק הגרעיני של קוריאה הצפונית ופירוזה, הם בהחלט יהיו זכאים לפרס. אבל דוקטור דניס מקווגי ונדיה מוראד הם שני בני אדם אמיצים המזכירים לנו את יכולתו של האדם הבודד, גם בתנאים בלתי נתפסים, לעשות שינוי.