שונה, אבל מאושרת: "יש לי מטרה בחיים - לכתוב ולהביע את קולי"

אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

האם אני מאושרת, ובכלל מהו אושר? מהי המשמעות והמהות של הביטוי השכיח והשגור בפינו - "להיות מאושר"?

הרודוטוס טען שאושר הוא מושג שאפשר לבחון את מהותו רק לאחר המוות. הוא טעה. אושר נמדד בכל דקה של נשימת חיים, ממש בכל רגע.

אדם המאושר דקה, נחשב למאושר. מדוע שימתין למותו? כדי לנתח מושג של אושר פילוסופי או ספרותי? אפשר לנתחו גם במהלך החיים. צריך לתור אחריו במהלך החיים. אדם יכול ליצור את אושרו בכל רגע. אושר הוא בעיני המתבונן.

טורים נוספים בסדרת מילה שלי:
"מבעד למוזיקה אני רואה את העולם, ודרכה גם לפעמים רואים אותי"
ואני רק רציתי לשיר עם ביונסה
אני לי, אני אוטיסטית - והגיע הזמן שתלמדו לדבר איתי

אנשים שיבחנו את חיי עלולים להתבלבל ולטעון שאיני מאושרת, מפני שזו תפיסתם הסובייקטיבית להבנת האושר. בכלל, המדדים ה"רגילים" לבחינת כל מיני מושגים בחיינו ראויים לבחינה מתמדת, ובעיקר מזוויות שונות.

מדוע אני משתמשת במונח "בלבול" לגביהם? כי אני אוטיסטית, והמבט על האוטיזם מחוצה לו מבלבל. בקלות ניתן להתייחס רק לראות החיצונית. רק למדדים ה"רגילים".
מה שהאנשים סביבי לא רואים

לא אשלה אתכם. חיי אינם קלים והם דורשים עוצמות רבות של כוח ונחישות, אך זה מה שמיוחד, בין היתר, בחיים שלי. אני שונה ואני מרגישה את האנשים שמסביבי. אני חשה איך הם מרגישים ומה הם חושבים. תחושה זו מסיחה את דעתי ואת מחשבותיי מלהתמקד בי ובצרכים שלי. זו התמודדות יום יומית, שבה אני מחפשת את האיזון שבין התייחסותי לאנשים שמסביבי לבין זו שעליי לייחד לעצמי.

למשל, אדם שיביט בי ויבחן אותי ואת התנהלותי, יתרשם שאני תמיד זקוקה לנוכחותו של אדם אחר, שיעזור לי להתנהל ולהתבטא. אך האמת היא שלמרות שאני זקוקה כרגע לסוג של סיוע בדיבור לעולם, הרי החשיבה שלי היא לגמרי עצמאית. היא שלי. נדמה לי שאני חושבת בצורה יצירתית וייחודית. בנוסף לכך, אני מטפחת מאוד את כל מה שנוגע לעצמאות שלי, דבר הגורם לי לאושר רב. עצמאות היא אושר.

אני מאושרת, גם כי אני מוקפת באנשים היקרים לי ואף אני יקרה להם. הם דואגים לי, לרווחתי ולמצב רוחי. אכפת להם. אכפת לי מהם. בתור יצורים חברתיים, האכפתיות הזו יכולה וצריכה להוות חלק חשוב מתמצית האושר.

המשפחה שלי מחבקת אותי, פיזית ונפשית, כל יום וכל היום. אני לומדת כל הזמן. לומדת ומעשירה את מוחי ואת נשמתי. מאז גן הילדים. פעולות אלו גורמות לי להתפתח ולממש את עצמי . החברים שלי מפרגנים ותורמים לחלק הטוב של חיי. יש לי מטרה בחיי כפרט בחברה שלנו - לכתוב ולהביע בכתיבה את קולי. את מהותי. את ייחודי. הכתיבה גורמת לי לאושר.

אני יודעת ליהנות מהדברים הקטנים של החיים, ומודעת לכך שכיום חלק נכבד מהאנשים לא עוצרים את שגרת חייהם כדי לחוות וליהנות מהרגעים האלה. ההנאה הזו מהדקות האלה, מהמצבים האלה, היא האושר הקטן שלי, שמתווסף כמובן לסך הכול של מצב רוחי.

אני רוצה לקוות שהרושם שאני מבטאת כלפי אחרים דומה לתחושה הפנימית שלי. במיוחד ברגעים של אושר. אני רוצה לקוות שגם אחרים רואים בי "מאושרת". לא מאושרת יחסית אליי. מאושרת יחסית למושג ולמשמעותו ביחס לאנשים. אני מודעת לזה שכאוטיסטית לא תמיד "רואים" את זה עליי. בהבעות פניי. אבל מה שבפנים הוא מה שחשוב.

כל דקת אושר חשובה. הסך הכולל של הדקות ושל מהותן יעידו אם האדם מאושר. סך החוויות, המימוש הפנימי שלנו, המימוש העצמי של כל אדם, אהבה ואכפתיות לזולת ולעצמו - כל אלה יעידו על כך. אפשר וחשוב לבחון זאת עוד בחייו. בחיינו. בחיי כל אחד ואחת מאיתנו. מילה של לי.