פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מבעד למוזיקה אני רואה את העולם, ודרכה גם לפעמים רואים אותי"

      אני משוכנעת שמוזיקה מגשרת בין אנשים, שפה בינלאומית מוכרת ואהובה על כולם, ואולי במיוחד עליי נוכח המגבלות שלי. כשאני זזה אני רואה דרכה, היא רואה אותי ויש בי תקווה שמישהו רואה אותי ומצליח למצוא את המילים שאני מחפשת | מילה שלי, טור שלישי בסדרה

      אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

      לי גיא-רון (ראובן קסטרו)
      מעין תקווה שהמוסיקה תגשר בין אנשים ללא קול או דיבור. לי גיא-רון (צילום: ראובן קסטרו)

      אני מרגישה שהמוזיקה היא סוג של אהבה. היא תמיד שם בשבילי - נמצאת שם בכל מקום, ממלאת אותי ותומכת בי. המהות שלה יוצקת תוכן לכל מה שחסר בי. היא משלימה אותי. היא פשוט מהממת.

      אני שמחה שיש מוזיקה בחיי. היא לא סתם עוד מדיום. היא מופלאה עבורי. אני סבורה שאינני יכולה בלעדיה, כי בשבילי אין דבר יותר מחבר ממוזיקה. היא מקשרת ביני לבין אחרים. יש לי מזל גדול שמתאפשר לי לשמוע אותה ולהקשיב לה. אני שמחה להבין אותה.

      אני משוכנעת שהיא מגשרת בין אנשים, בין אדם לאדם באשר הוא. היא שפה בינלאומית מוכרת ואהובה על כולם, ואולי במיוחד עליי נוכח המגבלות שלי. אני מתחברת אליה ונהנית ממנה, עד שכמעט נגמרו לי המילים כדי לתאר אותה. היא מושלמת כך שאי אפשר לתארה.

      תקווה לעולם שונה, לי-שונה

      המוזיקה נותנת לי תקווה. זוהי תקווה לעולם שונה, ללי-שונה, כזאת שיש לה מילים ושפה. מבעד למוזיקה אני רואה לפעמים את העולם, ודרכה גם לפעמים רואים אותי. כשאני רוקדת ברחוב, כשאני זזה, זז בי משהו. אני עם כולם, אם אני רוצה, או בתוך עולם אחר משלי. אני רואה דרכה, היא רואה אותי ואז יש בי תקווה שמישהו רואה אותי. כאילו יש שם מישהו שמצליח למצוא את המילים המתנגנות שאני מחפשת. זו מעין תקווה שהמוזיקה תגשר בין אנשים ללא קול או דיבור. היא מהדהדת בי ואני מבינה. זה כמו קול שנשמע, רק אם יש מי ששומע, ואז הכול נכון.

      מוזיקה קיימת בפני עצמה. היא נוכחת בי. מי אני? בעזרתה אני הופכת מאחת שנמצאת בין הצללים למישהי כמו האחרים, כמו כל שאר האנשים. אני חלק ממנה, מהעולם הגדול. אני שונה ממנה ודומה לה, וכך הכול נראה כמו תמונה שחלקיה מרכיבים שלם. היא נוגעת באותו חלק שיש בנו, אותו חלק מאיתנו ששואף להגיע לאחרים, שמשתוקק לקשר.

      מוזיקה היא רצון משותף, קשר עם העולם. הייתי רוצה לדעת איך היא מצליחה לגרום לכולם לראות האחד את השני מבפנים. אנשים כבר לא יודעים היום כיצד לחוות, לראות, להתבונן באמת, ואילו המוזיקה מעירה אותם, מפנה מקום לגעת בנשמתם. כך גם מתאפשר קשר אמיתי.

      לי גיא-רון (ראובן קסטרו)
      הייתי רוצה לדעת איך מוסיקה מצליחה לגרום לכולם לראות האחד את השני מבפנים. לי גיא-רון (צילום: ראובן קסטרו)

      מוזיקה - מה היא בשבילי ומה היא מהווה לאנשים אחרים? המוזיקה עוברת דרכי. המוזיקה מרגיעה ומניעה. המוזיקה מגשימה. גם אם אני לא שומעת שיר מבחוץ, אני שומעת אותו מבפנים. אני שומעת מעין מקצב פרטי משלי שמלווה אותי, שאני מתנועעת לפיו. למקצב הזה מתלווים שיר או מנגינה מבחוץ שמסבים לי אושר גדול. אושר מחבר. תחושת משמעות.

      אני מרגישה את הקצב ואת התווים בכל איבר בגוף שלי. אני מרגישה ורואה את השיר חי בתוכי. זו לא תחושה שאפשר להסביר או שיש לה שם. היא מבטאת אושר, אך זה אף מעבר לכך. תחושה נהדרת. אני גם אוהבת לרקוד לצליליה: לרקוד לבד, לרקוד ביחד, העיקר לזוז לצליליה. זו תחושת עונג, כמו להגיד למישהו "אני אוהב אותך".

      אני אוהבת לזוז. לפעמים אני מרגישה שאני צריכה לזוז ולפעמים אני מרגישה שאני חייבת לזוז. התחושה הזו נמצאת עמוק בתוכי עד כדי כך, שאין לי שליטה עליה. יופי שכך. אבדן שליטה הוא לפעמים מתנה. מילה של לי.