לא. התשובה הקצרה היא לא, דונלד טראמפ אינו יכול לחולל, ברגע של כעס ילדותי, שואה גרעינית; אבל הוא מסוגל לנסות, באופן שיעמיד במבחן את הבלמים המוטמעים במערכת האמריקנית.
זאת אינה מסקנה מובנת מאליה. להיפך, הדימוי העממי, שיש לו על מה להישען, הוא של נשיא שבתוקף סמכותו כמפקד עליון רשאי להחליט על הפעלת העוצמה הגרעינית האמריקנית ולצפות לציות במורד שרשרת הפיקוד. אבל ממסמכים רשמיים של הפנטגון ומעדויות של קצינים, פקידים ומומחים בשימועי הקונגרס מצטיירת תמונה מורכבת יותר - לא לגמרי מרגיעה, אך מפיגה את החשש שעם התיישבותו של נשיא כטראמפ ליד הכפתור-היותר-גדול, והתעקשותו זה 20 חודש לנהוג (או לפחות לדבר) ללא כל רסן, העולם נמצא כמטחווי לחיצת אצבע מחילופי מהלומות גרעיניות.
הסוגיה, שנדונה לפני שנתיים במערכת הבחירות, כאחת מטענותיה המוצדקות של הילרי קלינטון נגד טראמפ וכסיבת עריקתם של רפובליקנים מהוגנים ממחנה מצביעיו, התעוררה מחדש בעקבות השקת ספרו של בוב וודוורד "Fear" ובתוך יממה פרסום הטור החתרני בחתימת "עלום-שם" בניו יורק טיימס. אף שאין חידוש בקלסתרו המסוכן של טראמפ, נחתו עליו שני אירועים תקשורתיים סמוכים אלה כסנוקרת כפולה.
יש כאן עוקץ בתוך עוקץ. בנוסף ליריבות בין טיימס וה"וושינגטון פוסט", לבין טראמפ, זהו הד לתחרות שבין עיתוני העלית בתחילת שנות ה-70. אז הלם הטיימס ראשון, בפרסום מסמכי הפנטגון - אסופה עצומה של מחקרי מחלקת ההיסטוריה של משרד ההגנה באשר לשורשי המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם. המחקרים, שהוזמנו בתקופת רוברט מקנמארה, שר ההגנה בממשלים הדמוקרטיים הקודמים של קנדי וג'ונסון, סווגו כסודיים ביותר ופרסומם עימת את הממשל הרפובליקני של ניקסון עם העיתונות האמריקנית, שזכתה להגנת בית המשפט העליון. בגומלין, ובסיכום הכללי, ניצח הפוסט, בסדרת החשיפות של וודוורד ושותפו קרל ברנסטין בפרשת ווטרגייט.
והנה, באמצע השבוע שעבר, עוד וודוורד - הממשיך להשתייך למערכת הפוסט, לצד כתיבת ספריו - מכה בתוף וממקד קשב קונים וקוראים בספרו, הלם טיימס במצילתיים באזהרתו של הבכיר האלמוני מהממשל שלולא המחתרת המסכלת את שגיונות טראמפ, אנה אמריקה באה.
בשני המקרים, ההקשר פוליטי. ניקסון הסתבך בפריצה למטה הדמוקרטי בבניין ווטרגייט בעת מערכת הבחירות לנשיאות ב-1972, כי חשש - ללא יסוד - להפסיד למועמדם, ג'ורג' מקגאוורן. המגמה העכשווית לקראת בחירות אמצע הכהונה בנובמבר היא תבוסה רפובליקנית באחד משני בתי הקונגרס, אולי אף בשניהם, מה שישים קץ מעשי לנשיאותו של טראמפ.
המצוד אחר האלמוני מעמוד המאמרים בטיימס - שלא קשה מדי לאתרו, אם טראמפ יעז לשכור חברת מודיעין וסייבר - מזכיר, בהכרח, את המאמץ הנושן לחשיפת זהותו של "גרון עמוק", המקור הפנימי של וודוורד וברנסטין. האיש, וו' מרק פלט מהאפ-בי-איי, התכחש עשרות שנים לגרוניותו, כשהוטחה בו. לכאורה, עתיקות, סיפור בן 45 שנה, אבל הנה טראמפ בעימות עם האפ-בי-איי ושני ראשיו הקודמים, ג'יימס קומי וממלא מקומו הארעי אנדרו מקייב, והכינוי הגרוני של פלט הרי הושאל מסרט הפורנו החלוצי של לינדה לאבלייס מאותם ימים, בעוד שהצרות של טראמפ עכשיו נובעות בין השאר מדמי השתיקה שהעביר לשתיים מיורשותיה.
זה נופך הזוטות. סימן השאלה הכבד צמוד להשפעת מצב רוחו של הנשיא האחוז חרון אמוק, טראמפ כיום כניקסון בשעתו, על כשירותו לממש את סמכותו הגרעינית.
שורש הבעיה הוא ההבדל שבין כוח צבאי רגיל כלשהו לבין הנשק הגרעיני. כראש הרשות המבצעת, הנשיא מפקד על זרועות הצבא, אך תלוי בהסכמת הקונגרס, המתבטאת באישור מדיניותו ובתקצובה. כשאין פנאי לדיווח ולהתייעצות, לנשיא מותר להפעיל כוח כדי לסכל איום ממשמש ובא. במקרים אחרים נחוצה הכרזת מלחמה. בהקשר הגרעיני, מיקוד הסמכות בנשיא נועד תחילה להבהיר למפקדים צבאיים, מהדרג הטקטי שהחזיק בנשק קצר טווח בחזית אירופה ועד לגנרלים בפיקוד האוויר האסטרטגי, שאין להם הרשאה לפעול לפי שיקול דעתם, כי המשמעויות חובקות עולם; ובהמשך, לבסס את ההרתעה מול הסובייטים, למען יידעו שהכרעה הרת גורל תתקבל בוושינגטון ולא בשטח, אך מובטח שתתקבל ושתבוצע. לא ועדה תתכנס ותתלבט, אלא אדם אחד, אם גם מצויד בתשומות של מנגנון אדיר, יכריע ויוודא ביצוע (ואם ייהרג או ייעלם, תפעל שרשרת ירושה).
השיטה שוכללה מאז שנות ה-50 ועברה תריסר נשיאים, מאייזנהואר ואילך. היו דיונים מקצועיים וציבוריים תכופים בסוגיות צבאיות ומוסריות, אך כמעט מעולם לא הציקה למתדיינים כשירותו הנפשית של הנשיא המכהן, או המועמד לנשיאות. רונלד רייגן שאב את השכלתו מקומיקס - הוא דיבר על אפשרות להחזיר לצוללת טיל ששוגר ממנה בשגגה - אך נתפס כחובבן ולא כזדוני. המועמד הראשון לסגנותו של מקגאוורן, תומס איגלטון, נאלץ לפרוש כשפורסם שעבר טיפול פסיכיאטרי בהלם חשמלי - בעייתי מדי למי שעלול לקבל את הפיקוד העליון, אם נשיאו ימות. אלה היו החריגים; חוץ מניקסון בסוף נשיאותו ומטראמפ עכשיו.
האמריקנים, רובם אם גם לא טראמפ, מתייחסים ברצינות מוחלטת, כמעט בחרדת קודש, לעליונות החוקה. קצינים, שרים ונשיאים נשבעים אמונים לחוקה, לא לממונה אנושי כלשהו. מסמכי היסוד של האומה - הכרזת העצמאות, החוקה, כתב הזכויות - הם תורה-נביאים-כתובים. ראש שירות המודיעין המסכל, ביל אוונינה, סיפר לאחרונה בגאווה שהוביל את כל שדרת הפיקוד שלו לארכיון הלאומי, לחידוש שבועתם לנוכח התנ"ך החילוני של אמריקה. מאז מלחמת האזרחים כוללת שבועה זו נדר להגן על המדינה מפני "כל האויבים, מחוץ או מבית". להלכה, אויב פנימי כזה עלול להיות גם ראש המערכת, הנשיא, בחתירתו תחת מנגנוני החוק.
ג'יימס שלסינג'ר, שר ההגנה במדרון התלול של ניקסון אל התפטרותו, בטרם יעמוד למשפט הקונגרס שסופו הדחה, נודע מאז 1974 כמי שהורה לצבא להתעלם מפקודה גרעינית של ניקסון, אם תונחת. שרשרת הפיקוד והשליטה עוברת מהנשיא דרך שר ההגנה למפקדי הזירות והפיקודים, עם יו"ר המטות כמכותב לידיעה אך לא לפעולה. מעשה שלסינג'ר, בגרסה המקובלת, היה הסדק הראשון בהנחה שאין להימנע מציות מיידי להוראת הנשיא. הרקע הנפשי היה דכדוכו השתייני של ניקסון בשבעת-שמונת החודשים האחרונים לשלטונו ההולך ונשמט. הוא הסתגר באגף המגורים, מיעט לפגוש את עוזריו והסתפק באישרור בשלט רחוק של המלצות הנרי קיסינג'ר ועמיתיו במשברים חמורים, כולל העימות הגרעיני עם הסובייטים סביב ארמיה 3 המכותרת של הצבא המצרי, בשלהי מלחמת יום הכיפורים.
בראיון עם מדובבי הספריה הנשיאותית של ניקסון אישר שלסינג'ר את הסיפור בעיקרו, אך העמיד אותו על דיוקו. לדבריו, לא אסר על הקצונה הבכירה למלא את הוראות ניקסון, אם יימסרו לה, אלא הזכיר לה שחובתה לשתף אותו, את שר ההגנה, בהוראות כאלה, כדי לוודא שלא נעקף. הוא לא העריך שניקסון ישתגע עד כדי הפעלת צופן השיגור; הדאיגה אותו האפשרות שאחד מעוזריו של ניקסון יתיימר לדבר בשמו, יתקשר לגנרל תמים וישטה בו. לכן הורה לכל המפקדים וראשי המטות להימנע מכל ביצוע לפני בדיקה איתו.
שלסינג'ר לא אמר מי מעוזרי ניקסון נראה לו מסוכן כל כך. דומה שרמז לגנרל אלכסנדר הייג, שחזר לבית הלבן כראש המטה, לאחר שהתקדם בארבע דרגות בחמש שנים כעוזרם הצבאי של ניקסון וקיסינג'ר, יצא לזמן-מה לפקד והוזעק לשוב במפולת ווטרגייט. סגנונו השתלטני של הייג הכשיל אותו בהיותו שר החוץ בממשל רייגן. בעת ההתנקשות ברייגן הפחיד הייג את סביבת הנשיא, ובמיוחד את סגנו ג'ורג' בוש וראש מטהו ג'יימס בייקר, כשהודיע לאומה ש"תפס פיקוד" בחדר המצב בבית הלבן. הוא לא התכוון להפיכה צבאית, אך מאותו רגע ארבו בוש ובייקר להזדמנות להיפטר ממנו. הייג סיפק להם אותה כשחרג ממדיניות רייגן נגד פלישת ישראל ללבנון, במלחמת 1982.
הייג היה הגנרל בדימוס הראשון (אחריו - קולין פאוול), בתפקיד שר החוץ מאז ג'ורג' מרשל. ג'יימס מאטיס הוא הגנרל בדימוס הראשון מאז מרשל בתפקיד שר ההגנה. שר החוץ, המייצג את המשרד הקדום ביותר בתולדות המדינה, הוא הבכיר מהשניים, גם במקומו בשרשרת הירושה (רביעי, לאחר סגן הנשיא, יו"ר בית הנבחרים והחבר הוותיק ביותר בסיעת הרוב בסנאט), ובלבד שהוא כשיר במאפיינים אחרים לכהן כנשיא - קיסינג'ר, המהגר, היה פסול לנשיאות. שר ההגנה נמצא שני שלבים נמוך יותר, במקום השישי. למרות עברו הצבאי, מאטיס הוא עתה אחד משני החברים בדרג המדיני, "רשויות הפיקוד הלאומיות" במינוח הרשמי. זאת נקודה מהותית: החלטה על הפעלת נשק גרעיני נמצאת בסמכות המדינאים, והחיילים מבצעים אותה. כשיורדים לפרטים, מתברר במהרה שהציות אינו עיוור.
המסמכים המחייבים של הפנטגון, הזמינים לכל חייל ואזרח, מבהירים שהנשיא מתקשר באמצעות שר ההגנה, ובמפורש שלא באמצעות יו"ר המטות המשולבים (או ראשי המטות של זרועות האוויר והים), עם מפקדי שני הפיקודים האחראים לנשק הגרעיני, מעל לכל הפיקוד האסטרטגי, סטראטקום, ולצידו פיקוד אירופה, יוקום.
סטראטקום חולש על שלוש הרגליים של החצובה הגרעינית האסטרטגית - טילים בליסטיים בין-יבשתיים, צוללות נושאות טילים ומפציצים חמושים בטילי שיוט ובפצצות. לאחר קיצוצים תכופים יש לאמריקנים כיום 400 טילים, בממגורות במעבה האדמה; 14 צוללות - שמונה בלבד יותר משיהיו לחיל הים הישראלי בעשור הבא; ו-46 מפציצים, שאליהם צמודים גם מתדלקים. הכוננות במערך זה מתמדת אך לא עילאית. כאות לרגיעה מאז תום המלחמה הקרה, המטוסים אינם דרוכים להזנקה מיידית וראשי הקרב של הטילים מתוכנתים לפגוע בלב ים, אם ישוגרו בטעות.
שני הרכיבים הנוספים של הכוח הגרעיני הם מערך הפיקוד והשליטה - יבשתי, חללי, מוטס ומושט - ומטוסי הקרב הדו-תכליתיים המוצבים באירופה; מהרשימה נמחקו נושאות מטוסים - שהנעתן גרעינית, אך לא תחמושתן - ומשחתות מתקופת המלחמה הקרה (וודוורד, כקצין זוטר בשירות חובה בחיל הים, הוצב באחת מהן והיה שותף-סוד לנשק הגרעיני שעליה). תרחיש הפעלתם של מטוסי-הקרב - כיום אלה אף-15אי ("רעם"), שיוחלפו באף-35 ("אדיר") - במשימה גרעינית סביר עוד פחות מהתרחיש האסטרטגי: פלישת פתע למדינה ידידותית באירופה המזעיקה עזרה אמריקנית, כשלון כוח מקובל להציל את הנפלשת, הסכמה של ברית נאט"ו - ובמיוחד של גרמניה ובריטניה, שמשטחן ימריאו המטוסים - להסלמה לגרעין, שתגרור תגובה באותה מטבע.
אבל דוגמת אירופה ממחישה היטב את ההבדל שבין התרשים הפשטני במצגת לבין המציאות במשבר גרעיני. בתרשים יש רק מימד אחד, אורך: הנשיא לשר ההגנה למפקד סטראטקום למפקדי הצוללות וכנפות הטילים והמפציצים. בפועל, יש גם רוחב - הנשיא חייב להתייעץ ולנמק, לפני שהוא פוקד להשתמש בנשק גרעיני, אם ברצונו שפקודתו תתבצע. זה מה שהאמריקנים, ולא רק הם, מכנים מהב"ם, מניעת הפעלה בלתי מוסמכת.
התקנון הגרעיני של הפנטגון, שאמור לשנן כל קצין בצוללות מדגם "אוהיו", במפציצי בי-52 או בי-2 ובממגורות הטילים, קובע שהוראת הנשיא תינתן לאחר ויעוד - מוחשי או בווידאו - עם הצוות הבכיר של הממשל, הכולל את סגן הנשיא, שרי החוץ וההגנה ויו"ר המטות. על נוסח ההוראה, שיתורגם לפקודת מבצע, להלום את דרישות החוק הבינלאומי - מידתיות ומזעור הפגיעה בבלתי-מעורבים. כלקח מלחמת העולם השנייה ופסילת קו ההגנה הגרמני-יפני של ממלאי הפקודות, על כל סרן וסגן-אלוף המפקפק בחוקיותה של הפקודה לאתגר את מפקדיו ואת הפרקליטות הצבאית. בתרחיש אירופה, על הנשיא להיוועץ גם בראשי המדינות המארחות את המטוסים הדו-תכליתיים.
מאחר שחלק ניכר במערך הגרעיני האמריקני אינו פגיע - הצוללות החבויות בלב ים, רבות מהממגורות ובסיסי האוויר של המפציצים (המדלגים ביניהם אקראית; יש יותר בסיסים ממטוסים) - הערובה למהלומה שנייה, שביסוד ההרתעה, אינה תלויה בממד הזמן; השתהות לבירור העובדות והמשמעויות לא תהיה גורלית. ההתחייבות הנחרצת שהתקפה גרעינית על שטח אמריקני, בעל-ברית או שותף תגרור גמול גרעיני יכולה להתממש גם בתוך 30 דקות, לא שלוש. מוטב להימנע מלחיצה פזיזה, אומללה, בלתי-הפיכה, על ההדק. כל זאת לאחר וידוא הסיבה להופעת סימני התקפה בצגי המערכת האמריקנית - שלילת חלופות של נפילת מטאוריט, התרסקות חללית ישנה או אירוע סייבר.
שיטת המפתח הכפול של צמד מפעילים, המתקראת פא"ל ("פעולת אישור לשימוש", בתרגום חופשי) ואמורה למנוע שיגור נשק גרעיני בעקבות גחמת יחיד, מיושמת גם בדרגים הבכירים. משרד האנרגיה, יורשה של נציבות - "ועדה" היא טעות מינוח - האנרגיה האטומית, מפתח את ראשי הקרב ומפקח עליהם; משרד ההגנה הוא המפעיל. לצד הרשות המבצעת שמוביל הנשיא חי ובועט הקונגרס. השרים והקצינים כפופים לנשיא הממנה אותם אך גם מתחייבים, בשימועים שלקראת אישור מינוייהם, לעדכן את ועדות הסנאט. הנחיות מבצעיות ומודיעיניות רגישות מדווחות לרוב ל"שמונת הגדולים" - היו"ר ובכיר חברי המיעוט בוועדה האחראית לנושא (מודיעין, חוץ או צבא) בכל אחד משני הבתים וראשי שתי הסיעות בהם. במשבר גרעיני, השמונה יהיו בודאי ל-16, ארבעת המנהיגים ונציגי שלוש הוועדות.
כך שאמנם רק הנשיא מוסמך להורות על הפעלת נשק גרעיני, אבל הנשיא לבדו אינו חזק דיו לעשות זאת. בלי נכונותם של מאטיס, סגן הנשיא מייק פנס, שר החוץ מייק פומפיאו, לפחות שלושה גנרלים ואדמירלים ועשרות טייסים, טילנים וצוללנים, גם אם טראמפ יתבע בתסכולו כי רב לנקנק (מלשון "ניוק") את איראן או צפון קוריאה, רק השתיקה סביבו תרעם.
לעניין זה, יפה הסיפור אצל וודוורד, כאילו טראמפ השתעשע אשתקד בשאלה, מדוע בעצם שלא להרוג את בשאר אסד. אם שריו ויועציו התייחסו לכך ברצינות, בודאי העירו לו שזה עשרות שנים קיים איסור על התנקשות בראשי מדינות, פרי חרטה מאוחרת על המבצעים הכושלים להריגת פידל קסטרו וההסכמה האמריקנית להפיכה הצבאית שקטלה את שליט דרום וייטנאם נו-דין דיים, קצת לפני רצח הנשיא קנדי.
את פרשת ההתנקשויות האסורות צריך להכפיל מאה מונים, אלף מגטונים, כדי לקבל את הממד הגרעיני. בלי להשלים עם תופעת טראמפ, אפשר להשמיע צפירת ארגעה. הוא עוד יספיק להמיט נזקים רבים, לפני שידעך וייעלם, אבל את כדור הארץ לא יצליח לפוצץ.