עת לתקוף, ועת לדבר: כדי להרחיק את איראן - יש לשקול מו"מ עם אסד

כמו ארגוני מודיעין ומכוני מחקר, גם מי שמכונים קברניטים לא יכולים להימנע משגיאות הערכה אסטרטגיות. כך לדוגמה בנושא מלחמת האזרחים בסוריה, שר הביטחון לשעבר אהוד ברק הצהיר בדצמבר 2011 בכנס בווינה ששושלת אסד סיימה את תפקידה ההיסטורי, ושהמשטר הסורי יעלם ויוחלף בתוך כמה שבועות. ראש הממשלה בנימין נתניהו טען בנאום במכון למחקרי בטחון לאומי בסוף יוני 2014 ש"הסכם סייקס-פיקו שעיצב לפני כמעט מאה שנה את הגבולות באזורנו הגיע לקצו", ושהדיקטטורות הערביות החילוניות באזור קורסות. אך בקיץ 2018 נראה שתחזיות אלו לא התממשו.

נשיא סוריה בשאר אסד יציב למדי על כיסאו וקרוב להחזיר לעצמו את השליטה בכל סוריה. גם שאר הגבולות במזרח התיכון, שנקבעו על פי עקרונות סייקס-פיקו לא השתנו. במצרים החזיר א-סיסי את המדינה למודל דיקטטורי-חילוני-צבאי, עיראק אמנם דיממה קשות אבל לא התפרקה, דאעש הובס וסולק מהטריטוריה שכבש, ואפילו הכורדים לא הצליחו לכונן מדינה עצמאית.

לקריאה נוספת:
גורם אמריקני: טראמפ ופוטין הסכימו בפגישתם כי על איראן לצאת מסוריה
ליברמן: אסד בונה צבא רחב שיחזור לממדיו הקודמים - ומעבר לכך

כמו בריטניה וצרפת בזמנו, גם כיום מתערבות מעצמות זרות כדי לשמר את הסדר האזורי הקיים: האמריקנים במיגור דאעש, ורוסיה בשימור אסד. הסכם סייקס-פיקו היה חסוי בזמנו, וכאלו גם ההבנות המלאות בין ישראל לרוסיה, אם ישנן כאלו. הצהרות רוסיות אחרונות מנסות לשכנע שחלה התקדמות. וכפי שנכתב כאן באפריל - ישראל ורוסיה מנסות להרחיב בחודשים האחרונים את התיאום הטקטי הראשוני להסכם מדיני אסטרטגי שישרת את שני הצדדים: ייצוב והכרה בשלטון אסד בתמורה להרחקת האיראנים. נראה שישראל הצליחה עד כה לפגוע ביכולות האיראניות ולהבהיר היטב לרוסים את כוונותיה, אלא שכעת עשוי להיפתח שלב חדש במערכה הצבאית-מדינית מול ההתבססות האיראנית.

כוחות אסד כמעט השלימו את ניצחונם ברמת הגולן הסורית, בהסכמה ישראלית. ייצוב הגבול המשותף עומד כעת גבוה בסדר העדיפויות. ישראל הזדרזה לתמוך בהחזרת כוח פקחי האו"ם, אונדו"ף, ובקיום הסכם הפרדת הכוחות משנת 1974, ותובעת את מימושו המלא תוך הקפדה "על קוצו של יוד". ואכן ראשוני הפקחים חזרו לעמדותיהם בתחילת אוגוסט.

לצד זאת הצהירו נתניהו ושר הביטחון אביגדור ליברמן שישראל שומרת לעצמה את הזכות להמשיך לדאוג לאינטרסים החיוניים שלה בסוריה, במשתמע לתקוף יעדי התבססות איראנית והעברות נשק לחיזבאללה. אבל ההקפדה מלאה על כל סעיפי הסכם ההפרדה סותרת רשמית את המשך התקיפות בסוריה. הסעיף הראשון בהסכם ממאי 1974 קובע ששני הצדדים ישמרו על הפסקת אש מוחלטת ומלאה, באוויר בים וביבשה. מכיוון שישראל מצהירה שאין בכוונתה להימנע מעתה מכל פעילות צבאית בסוריה יתכן שלא ירחק היום שבו יטענו הרוסים שלא סוריה מפרה את הסכם הפרדת הכוחות - אלא ישראל.

סעיף אחר בהסכם זה מזכיר לצדדים החתומים ששניהם מחויבים להחלטת מועצת הביטחון 338 מאוקטובר 1973, דהיינו למשא ומתן מדיני על עתיד רמת הגולן על בסיס העקרון שלום תמורת שטחים. ברור שאין לישראל שום כוונה לעמוד גם בסעיף זה, ובצדק.

יתכן שבמקום לחזור בבהילות להסכם ההפרדה האנכרוניסטי מוטב היה לנסות לפחות להכניס בו שינויים, בדגש על מגבלות עדכניות וברורות. גם אם יש לישראל עדיין חלון הזדמנויות להפעלת עוצמתה הצבאית בסוריה, הרי בעתיד הלא רחוק היא תוגבל, ולכן תידרש לנקוט בצעדים אחרים לשימור האינטרסים שלה. אחד מהם יכול להיות הגעה להבנות שקטות עם משטר אסד על בסיס משא ומתן חשאי איתו - בתיווך רוסי.

משא ומתן עקיף עם משטר אסד ישרת את שני הצדדים, על אף שבוודאי יוכחש ויוסתר. אם ממשלת ישראל הנוכחית מנהלת בפועל בימים אלו משא ומתן עם הנהגת ארגון הטרור חמאס, היא בהחלט מסוגלת לדון גם עם אסד. בעוד הרוסים ואסד ישאפו להתחיל בתהליכי שיקום ארוכים ויקרים בכל רחבי סוריה, ישראל היא זו שעלולה להפריע להם.

המנוף הישראלי האפשרי הוא להבהיר לאסד שהתבססות איראנית חשאית תפגע בשיקום סוריה. ישראל לא תאיים יותר על משטר אסד עצמו, כחלק מההבנות עם הרוסים, אבל המשך התקיפות הישראליות עלולות להרחיק מסוריה חברות זרות ומשקיעים. מלחמת ההתשה מתמשכת בין ישראל לאיראן תפגע קשות בתדמית היציבות והשקט העתידי בסוריה. ובניגוד למצב בלבנון, שם חיזבאללה דומיננטי ומכתיב רבים ממהלכי הממשלה - בסוריה משטר אסד הוא הריבון, גם אם הוא עדיין מוחלש ותלוי באחרים. אסד ישאף לבסס בשנים הקרובות את עצמאותו המדינית, הכלכלית והצבאית, וככל שיתחזק כך תקטן תלותו באיראנים.

באשר ליכולות הפיקוח ברצועה הקרובה לגבול ממילא היכולות של אונדו"ף מוגבלות ביותר, ומסתמכות על מראה עיניים. בולט כאן ההבדל בין מנדט כוחות שמירת השלום של האו"ם לבין הסמכויות שהוענקו לאנשי הפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שיכולותיהם הורחבו משמעותית ב"פרוטוקול נוסף". תיקון זה, התלוי בהסכמת המדינה המפוקחת, נותן הרשאה לביצוע ביקורות פתע במתקנים חשודים, להתקנת אמצעי פיקוח טכנולוגיים משוכללים, ולהסתמכות על מודיעין מדויק ממדינות זרות. הניסיון בשנה שעברה לחזק את סמכות כוח יוניפי"ל בדרום לבנון נכשל, וחיזבאללה כצפוי אינו מאפשר לחשוף שם את יכולותיו.

גורמים רוסים הזדרזו לאחרונה לקבוע שהושגה הסכמה עם ישראל על הרחקת הכוחות האיראנים ל-85 ק"מ מהגבול. ההגדרה המדויקת של אותם "כוחות איראנים" נותרה מעורפלת. ממילא היכולות האיראניות שיובאו לסוריה והותקפו על ידי צה"ל - מל"טים, טילים והגנה אווירית - נמצאו ככל הנראה בתוך או בפאתי מתקנים ובסיסים סורים, ולא בבסיסים איראנים נפרדים. גם נושא המיליציות מורכב למדי: ההתדלדלות החמורה בכוחות צבא סוריה בשנות הלחימה הראשונות חייבה את איראן לדחוף לשליחת תגבורת משמעותית של חיזבאללה, ובשלב שני את הבאתם לסוריה של אנשי מיליציות שיעיות - אפגניות, פקיסטניות ועיראקיות.

בנוסף, האיראנים סייעו לאסד לבנות מיליציות מתנדבים סוריות. הרוסים הביאו איתם את כוח האש האווירי להכרעת המורדים, והאיראנים דאגו לבניית ולתפקוד הכוח היבשתי. המיליציות תרמו בין היתר להכרעת המורדים המהירה בדרום סוריה, ומיועדים כנראה לעלות כעת צפונה לקראת הקרבות באזור אידליב. עם סיומם צפוי שחלק מאנשי חיזבאללה והמיליציות הזרות יעזבו את סוריה. חלק אחר עלול להיטמע באופן קבוע בצבא סוריה, ולשאוף לפעול במדיו למען אינטרסים איראנים, בכסות אזרחית או צבאית.

גם אם ישראל תחשוף פעילות חשודה בקרבת הגבול יהיה לה מסובך יותר לטפל בה צבאית. כך למשל משרד ההגנה הרוסי הודיע שכוחות משטרה צבאית רוסים ישלחו לפיקוח קבוע באזור הגולן. לא ברור אם מדובר ביוזמה רוסית עצמאית או כחלק מההבנות עם ישראל. אם אכן יוצבו כוחות שיטור רוסים בדרום סוריה יתכן שמדובר כאן בגרסה הרוסית ל"תיל-ממעיד"; דהיינו שמי שיפר את השקט באזור עלול לפגוע בכוחות הרוסים בשטח, ובכך להסתכן בעימות רחב יותר עם רוסיה. כך אם ישראל תחליט לתקוף בעתיד יעדי התבססות איראנית בקרבת הגבול היא עלולה לסכן את פקחי האו"ם, את הרוסים, את עמדות צבא סוריה הסדיר, ואולי גם את האוכלוסייה האזרחית הסורית ברמת הגולן - שלה היא דווקא סייעה עד כה.

את הפתרון השורשי להתנהלות האיראנית באזור מנסה להוביל ממשל טראמפ. זהו תהליך ארוך מאוד, ולא ברור אם ומתי יביא לשינוי אמיתי. מכל מקום, החזרת הגל הראשון של הסנקציות על איראן היא רק ההתחלה. האפקט הפסיכולוגי שלהן על הכלכלה והציבור האיראני כבר היה ניכר הרבה לפני הטלתן בפועל, והוא בא לידי ביטוי בין היתר בתחושות ייאוש ובמחאות.

חלק מהפרשנים נוטים להמעיט בערכן של ההפגנות באיראן בטענה שהן קטנות, מפוזרות, ומכוונות רק כנגד המצוקות הכלכליות. לא בטוח שהמשטר האיראני שותף להערכת חסר זו, והוא מחריף לאחרונה את מסרי האיום הצבאי בהקשר של מיצרי הורמוז.

סביר שהממסד השמרני המנוסה באיראן דווקא לוקח בחשבון שאם בעתיד תפרוץ ברחבי איראן מחאה גדולה וסוחפת לא ממש משנה מה הייתה הסיבה הראשונית לה ושהיא תופנה בכל מקרה נגד המשטר עצמו. תזכורת כואבת לכך הן ההפגנות שפרצו לפני יותר משבע שנים בדרום סוריה על רקע מרכיבים דומים - השחיתות, האבטלה, מצוקת המים, והדיכוי השלטוני. מחאות אלו התגלגלו כזכור במהירות כגל ניפוץ לכל רחבי סוריה ולהצתת מלחמת אזרחים אכזרית שעומדת רק כעת בפני סיומה.