אחת מפעולותיו הראשונות של מנחם בגין כראש הממשלה הייתה ההודעה על נכונות ישראל לקלוט פליטים, "אנשי הספינות", שברחו מווייטנאם. בעולם התמוגגו מהנדיבות הישראלית. כמובן, נזכרו לקחי השואה והשערים שנסגרו בפני יהודים, במיוחד על גבי ספינות, עד שנאלצו לחזור לאירופה ונספו.
עד כדי כך השתכנעו בממשל האמריקני מרגישותו של בגין לפליטים שאינם מוצאים מקלט, שלאחר כשנתיים ביקשו ממנו לקלוט מחזור נוסף, הפעם מקמפוצ'אה. עד כאן, אמרו נציגי ישראל לעמיתיהם בוושינגטון. הסיפור עם וייטנאם לא היה תקדים, אלא חריג.
בנימין נתניהו השתבח שלשום בסיוע הישראלי לפליטי "הקסדות הלבנות". הוא הגזים. ישראל לא קלטה את הפליטים, אלא רק שינעה אותם. היא עשתה מעט, בתחבורה ובאפסנאות, ולא מאהבת אחמד, אלא מפחד דונלד. לטראמפ אסור לומר "לא", כשהוא מבקש.
עוד בנושא:
המבצע להצלת "הקסדות הלבנות": הארגון שמציל את הסורים מהפצצות אסד
"מחווה הומניטרית": צה"ל חילץ 800 סורים מהלחימה בדרום סוריה לירדן
אסד חוזר לגבול: "המורדים הסכימו להתפנות ממחוז קוניטרה"
טראמפ, בנוסף למעלותיו האחרות, מצטיין גם בחוצפה. החודש תקף בחריפות, בזה אחר זה את ג'סטין טרודו, אנגלה מרקל ותרזה מיי. וממי ביקש לקלוט את לבני הקסדה? מטרודו, מרקל ומיי. אצלו, בבית, טראמפ מסרב לאזרח ערבים, גם כשהם מתוארים בפי דוברי הממשל כערבים טובים, מצילי חיים. הוא מסכים שיהיו בריטים, גרמנים, קנדים, רק לא אמריקנים.
שום ראש ממשלה או שר ביטחון בישראל אינו מוכן להסתכן באטימת אוזניים לנוכח התרעת טבח שהיה ביכולתו למנוע. ההתנסות של בגין ושל אריאל שרון בפרשת סברה ושתילה מחייבת את יורשיהם לעשות משהו, אם פונה אליהם גורם מוסמך, מודיעיני או מדיני, לבקש שיפעלו לסיכול סכנה ממשית ונקודתית לשחיטת אזרחים. לכן נתניהו לא יזם את חילוץ הסורים, אבל גם לא סירב לתרום את חלקו הצנוע, כשהתבקש. זה לא היה "מבצע שלמה" או "מבצע משה", בקושי מבצע מוסה, להעברה מארץ ערבית אחת לשנייה, בדומה למעבר הבטוח בין עזה והגדה המערבית בהסכמי אוסלו ללא חשש זליגה לישראל - בוודאי לא למחרת הגשמת חלום הדורות בדמות חוק הלאום.
סיפור הפליטים חשף את הכורח הישראלי לבחור, לעתים, בין שני המתחרים הידידותיים, פוטין וטראמפ. הלבן של טראמפ הוא בדרום מערב סוריה ובגזרות נוספות בה, השחור של ולדימיר פוטין. דובריו של פוטין משקצים את "הקסדות הלבנות". חסידי אומות העולם בעיני האמריקנים הם סייעני אל-קאעדה וארגוני טרור אחרים בפי הרוסים. משרדי החוץ וההגנה במוסקבה מרבים לתאר אותם כחורשי מזימות, כולל שימוש בגז כלור כדי להפליל את הצדיק בשאר אסד.
ההסכמה הרוסית-אמריקנית בעניין כוח ההפרדה והמשקיפים בגולן, אונדו"ף, אינה מוסיפה הרבה למצב השורר בשטח, זה שהדיו נשמעו הבוקר בהפעלת שרביט קסמים. אונדו"ף פעל תמיד בהסמכת מועצת הביטחון של האו"ם, התלויה בהימנעות רוסית וסינית מהטלת ווטו. הכוח, המורכב כיום בעיקר מיחידות מהודו, פיג'י, נפאל - כולל פלוגה ממונעת בחרמון - ואירלנד, חזר בנובמבר 2016 לצד הישראלי המתקרא קו אלפא. עכשיו הוא נמצא בתהליך חזרה לצד הסורי, קו בראבו, ומבקש לעבור משיטת המשקיפים הנייחים במוצבים, יחד עם קציני הקישור המשועממים ממילואי צה"ל, להגדלת הניידות ולניצול הטכנולוגיה.
התועלת בכוחות פיקוח כאלה מעטה. כשהצדדים להסכם מצייתים לו, כוח האו"ם מיותר, ואם הם מתעלמים ממנו ומתעקשים להפר אותו, הכוח חסר אונים, כי נשקו היחיד הוא הדיווח למזכ"ל, בתקווה שחברות האו"ם יגנו את העבריין. לישראל, הנכס העיקרי שבהסכם ההפרדה, חוץ מהרכילות שהמשקיפים מביאים מדמשק, נעוץ בדילול הכוחות המשוריינים שבסמוך לחגורת החיץ - חטיבה קרוב לקו ועוד אוגדה וחצי ברצועה הבאה. לא מספיק להתקפת פתע של גיס סורי משוריין או שניים, בין שלוש לחמש אוגדות, הסיוט הישראלי מאז אוקטובר 1973.
בפועל, מה שהרתיע את חאפז אסד ממתקפה מחודשת היה השלום הישראלי-מצרי, שהותיר אותו לבדו מול צה"ל, ובהמשך גם אובדן המשענת האסטרטגית הסובייטית. בנו, בשאר, יודע שלא כדאי לו להתנגש בישראל במערכה אווירית ומשוריינת, אבל ההסכם אינו מפריע לו לפעול באגפי גזרת קונייטרה והחרמון. גם לא נאמר בו דבר על אמצעים שלא היו בנמצא, בהקשר זה, ב-1974, כגון כלי טיס בלתי מאוישים, ושהפעלתם אינה מהווה הפרה בעליל של ההסכם - היא פתוחה לפרשנות.
אונדו"ף אינו נוקט עמדה במלחמת האזרחים, אך לצורך מילוי משימתו הוא מברך ברבעון הצבעוני "גולן" שמוציאה חולית התקשורת שלו, על ניצחון צבא סוריה בגזרת אחריותו ועל תבוסת מי שנקראים רשמית "גורמים חמושים המתנגדים לממשלה". מאחר שגם ישראל מחפשת תמיד כתובת מרכזית לפנות אליה, לדרוש ממנה ולהזהיר אותה, המשמעות היא שהתייצבות סוריה תחת אסד תתקבל בירושלים בברכה ולא רק בהשלמה; ובלבד שישמור את הפליטים שלו לעצמו.
