הפלונטר הפולני: על ישראל לדרוש תיקון נוסח ההצהרה על "חוק השואה"

נפתח עם שתי קביעות: ראשית - פולנים רבים, אולי הרוב, היו חד-משמעית שותפים בשואת יהודי פולין - חלקם באופן פעיל. העובדה שאמנם היו גם עשרות אלפי פולנים, כולל גורמי דת, שסייעו ליהודים להימלט או להסתתר מהחיות הנאציות איננה מקלה על העובדה הנ"ל. שנית - ההצהרה המשותפת של ישראל ופולין בנושא השואה, אף שיש בה חלקים חיוביים, איננה מבטאת בצורה נכונה ובוודאי לא מלאה את העובדות — ומוטב היה שלא תיוולד כלל.

קשה גם שלא להבחין לא רק ברישול שבתרגום ההצהרה לעברית אלא גם בכוונה לתת לה משמעויות שהצד הישראלי בוודאי לא התכוון אליהן. המכנה המשותף, כביכול, בין הטרגדיות של הפולנים והיהודים הוא שקרי. גם הניסוח "פולנים ממוצא יהודי" להבדיל מ"העם היהודי" מעורר תמיהה. קשה יהיה גם למצוא דוגמאות מוחשיות שהממשלה הפולנית הגולה בלונדון באמת "ניסתה לעצור את המעשים של הנאצים", אף שהיו פולנים אמיצים, חסידי אומות העולם, כמו יאן קרסקי שסיכנו את חייהם כדי להביא את בשורת האיוב של השואה לידיעת בעלות הברית המערביות - שגם כן לא נקפו אצבע.

לקריאה נוספת:
בנט נגד נתניהו: "ההצהרה על חוק השואה הפולני - חרפה רוויית שקרים"
לפיד נגד הצהרת נתניהו על חוק השואה: ניקה את פולין מרצח יהודים

המסמך המשותף "מכיר ומגנה כל מקרה של אכזריות שבוצע על-ידי פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה" — אך מתעלם לחלוטין מפוגרומים, כמו זה בקיילצה, אחרי שהמלחמה הסתיימה והגרמנים פונו מהשטח. מגוחכת ומקוממת גם ההשוואה בין אנטישמיות ל"אנטי-פולוניזם". המחאה המאוחרת והמעט מתחסדת של מוסד "יד ושם" הייתה אולי משכנעת יותר אילולא התברר שמוסד זה היה שותף מלא, אם לא בניסוח הסופי של ההצהרה, אז בבדיקת נתוניה הבסיסיים.

לזכות הפולנים אמנם ייאמר שלא כמו הצרפתים, הליטאים, הלטבים, האסטונים, האוקראינים, הרומנים, הסלובקים, הקרואטים - ואחרים שלעתים קרובות ביצעו זוועות ביהודי ארצותיהם ללא כל קשר עם הנאצים — הם לפחות לא נרתמו באופן רשמי למכונת המלחמה וההשמדה הנאצית ולא התגייסו לצבאה או ליחידות האס.אס.

הביקורת העניינית שנשמעה בישראל על נוסח ההצהרה המשותפת מוצדקת, אם כן, בחלקה הגדול - להבדיל מהפוליטיזציה והמגמתיות הבלתי מרוסנות שהתלוו אליה ושהוזילו את זכר השואה וקורבנותיה. ביטויים כמו "פשע", "בגידה", קריאות להתפטרות, וכו' חותרים תחת הבסיס המוסרי של הביקורת המוצדקת — ובפרט אם הם מושמעים על-ידי אנשים המפגינים סובלנות בלתי נתפסת כלפי ארגון ה-BDS וגופים דומים שמגמתם הברורה והבלתי נסתרת היא חיסולה של מדינת-היהודים, לרבות ניצולי השואה שגרים בה.

עיתון "הארץ" האשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו שהודרך בהחלטתו על ההצהרה המשותפת על-ידי שיקולים מדיניים - אך זה בדיוק מה שמצופה ממנהיג ישראלי אחראי. מדינת ישראל הוקמה כדי למנוע לעולם שואות נוספות ויעד זה מחייב שבד בבד עם שמירת זיכרון העבר, ממשלתה תנהל בעקביות ובנחרצות מדיניות דיפלומטית וביטחונית שתבטיח שמטרה זו תוגשם.

גם על הסכם השילומים עם גרמניה שנים ספורות לאחר תום המלחמה נמתחה בזמנו ביקורת שגבלה בהיסטריה - אך בן גוריון הבין שדווקא זיכרון השואה מחייב צעדים לחיזוקה המתמיד של מדינת ישראל ופעל בהתאם. במציאות הקיימת, ממשלה ישראלית אחראית ומודעת לתפקידה ההיסטורי חייבת, בנוסף למאמצים לבלימת הגרעין האיראני ולמלחמה בטרור, להיות ערוכה באופן פרו-אקטיבי ומתמיד להרחבתם וביצורם של קשרינו עם אומות העולם, כולל פולין שהיא שחקן חשוב בזירה זו.

מסמכים מדיניים-דיפלומטיים מסוג ההצהרה המשותפת הם תמיד עניין של פשרה — ואפשר אולי לטעון שפרטי הפשרה במקרה הנדון היו טעונים שיקול נוסף. כפי שכתב חברי מרדכי הראלי ב"ישראל היום" כי הוא "מקבל שיש דיאלוג בין ממשלת ישראל לבין ממשלת פולין וטוב שכך, אלא שיש כמה דברים היסטוריים שאי-אפשר להתעלם מהם". מצבה של ישראל במשא ומתן היה חזק בהרבה מזה של פולין — לא רק בגלל היתרון המוסרי אלא גם בגלל מורת הרוח המופגנת של ממשל טראמפ מהגישה הפולנית בעניין "חוק השואה".

ישראל מחתה בינתיים בפני ממשלת פולין על פרסום דברים שאינם משקפים את רוח הסיכומים שנתקבלו בין הצדדים — אך אין די בכך. כדי לא "להוציא עז מעז", הממשלה צריכה לשקול שני צעדים נוספים: לדרוש מוורשה תיקונים ושינויים שישקפו נאמנה את האמת ההיסטורית — ואם זו תסרב, לפרסם באופן חד-צדדי פרשנות מפורטת לכל הנושאים שב"הצהרה המשותפת" ולהודיע שרק פרשנות זו תחייב אותה. לנקיטת אמצעי מעין זה ישנם תקדימים מהעבר.