בשעתו זה היה נראה הגיוני - ללכת לבחירות בזק כדי לבצר את מעמדה המעט רעוע של ראשת הממשלה תרזה מיי בתוך מפלגתה השמרנית, לאחד את השורות מאחוריה, ומעמדת החוזק הפנימית הזו לגשת למשא ומתן הקשה מול האיחוד האירופי לגבי הברקזיט, עזיבתה של בריטניה את האיחוד האירופי. זאת, כשלונדון רוצה לשמור כמה שיותר מהזכויות ולהיפטר מהחובות.
ובחזרה להווה: ביממה האחרונה התפטרו שלושה שרים, וממשלתה של מיי עומדת היום בפני קריסה טוטאלית. היא תלויה בעשרת חברי הפרלמנט היוניוניסטים מצפון אירלנד, שעל פי גחמתם - או שיקוליהם - בריטניה תישאר תחת שלטון השמרנים או תצא למערכת בחירות, שבסיומה, מי יודע, עשויות לצאת המילים "ממשלת הוד מלכותה" מפיו של ג'רמי קורבין. אגב, לא רק הם: המרד בהחלט יכול לבוא, ולמעשה כבר החל, מתוך שורות המפלגה השמרנית. לא תהיה זו הפעם הראשונה. כך בדיוק הופלה מרגרט תאצ'ר, בתקיעת סכין אלגנטית בגבה בידי שריה, אבל אז היא הוחלפה בידי ראש ממשלה שמרן. כלל לא בטוח שזה מה שיקרה הפעם.
עוד בוואלה! NEWS:
לה פן: השופטים בצרפת מתנקשים במפלגה שלי
מצטרף לכנסייה: וויליאם וקייט יטבילו את הנסיך לואי
רומניה: ראש היחידה לשחיתות הודחה - ושלחה מסר לפוליטיקאים
במוקד הזעזועים האחרונים נמצאים המונחים "ברקזיט קשה" מול "ברקזיט רך". ברקזיט קשה, שבו דוגלים השרים שהתפטרו - שלשום השר הממונה על הברקזיט דייוויס ואתמול שר החוץ בוריס ג'ונסון - משמעו ניתוק מאירופה ומהאיחוד האירופי. ברקזיט רך, שבו תומכת מיי, משמעו ששומרים על הסכמים עם האיחוד. השאלה היא אם נפרדים מאירופה או שומרים על יחסים קרובים איתה.
ג'ונסון היה הכוח המניע, ולמעשה הפנים של מסע הברקזיט. הוא ואחרים טוענים שהעם הבריטי אמר את דברו, ומעוניין להיפרד מהאיחוד. מיי משיבה כי השאלה היא מה נכון לבריטניה אחרי האיחוד ועל מה אפשר להתפשר. הרי ברור שהסחר הבריטי עם היבשת לא ייעלם. בריטניה לא תוכל להתעלם כרצונה מהתקינה האירופית, מהחקיקה האירופית ומהרגולציה האירופית. וזאת בעולם שבו כבר יש מלחמת סחר גלובלית, שבריטניה יכולה להיות אחת מקורבנותיה. בנוסף, יש שאלות לא פשוטות אחרות - למשל הגבול בין צפון אירלנד, שתהיה כמובן חלק מהממלכה המאוחדת שיוצאת מהאיחוד, לבין אירלנד החברה באיחוד - זה גבול פתוח, ושני חלקי אירלנד דורשים שיישאר כזה. ומה יהיה עם סקוטלנד, שתבלע אולי בדוחק ברקזיט רך, אבל לא מוכנה לברקזיט קשה?
ההתפטרויות כמובן מקשות מאוד על מיי, ומעלות הרבה סימני שאלה באשר לאפשרות של ממשלתה לשרוד. הן כמובן מעלות גם חיוכים של שמחה לאיד על פני הנושאים והנותנים האירופים, המצייצים בסגנון כמעט טראמפי לאור מצוקת הממלכה הגאה שהחליטה לצאת לדרך חדשה. וכשאתה בכזו עמדת חולשה בבית, ברור שיכולת המשא ומתן שלך כלפי חוץ בהתאם.
יש גם מי שמאושר מההתפתחויות בבריטניה עצמה: הלייבור, כמובן. בבחירות הבזק שבהן הפסידה מיי את הרוב המוחלט שהיה למפלגתה בפרלמנט, הצליחה הלייבור בהנהגת קורבין להביא הישגים גדולים בהרבה מששיערו: אדם שחברי הפרלמנט ממפלגתו לא תומכים בו, שמפלגתו מוכת שערוריות (לא שלשמרנים חסר משהו בתחום הזה), שהאידאולוגיות שלו נחשבות קיצוניות, שנבחר בזכות אנשי לייבור שהצטרפו רק בשנים האחרונות - לפתע נראה אופציה ריאלית לראש ממשלת בריטניה.
בריטניה נמצאת כעת במצב מוכר - השגשוג בלונדון מכסה על בעיות קשות בפריפריה. שירות הבריאות הלאומי, גאוות בריטניה, במצב קשה. מערכת הרווח לא עומדת בעומסים, וההגירה היא כמובן נושא בעייתי כמו בכל אירופה ובכל העולם.
וכמו בשאר מדינות אירופה, הפופוליזם, מימין ומשמאל גואה. בדרום אירופה - ספרד, איטליה ויוון - הפופוליזם הוא משמאל, ובצפון היבשת הוא מגיע מימין. בבריטניה ישנה מפלגת UKIP הפופוליסטית מימין, המפלגה שהייתה בצלמו ובדמותו של נייג'ל פראג'. גם בלייבור, אמנם מפלגה עם היסטוריה ממוסדת מאוד, יש שוליים רדיקליים, והיא מתעצמת. למעשה, גרמניה ובריטניה הן המדינות היחידות באירופה שבהן לא נעלמו המפלגות הסוציאליסטיות המסורתיות תחת גל הפוליטיקה החדשה.
ממשלתה של מיי נמצאת מרחק הצבעת אי-אמון אחת מהליכה לבחירות, ואולי תיאלץ לעשות זאת מיוזמתה לפני שתאולץ לעשות כך. כשמיי הלא פופולרית מובילה את השמרנים, ולנוכח הקמפיין הבא שיהיה מכוער, פופוליסטי ומלא פייק ניוז לעייפה - לא לגמרי מופרך לחשוב על קורבין כעל ראש הממשלה. במצב כזה, השאלה איך ייראה הברקזיט עלולה להיות הבעיה היותר קטנה של בריטניה.