ב-9 ביוני פרסם עורך דינו של אלאור אזריה, אל"מ עו"ד אילן כץ, מאמר דעה תחת הכותרת "חיילי צה"ל במלכוד, מישהו צריך לגבות אותם". שלושה ימים לאחר מכן פורסמה הודעה קצרה מטעם דובר צה"ל על החלטת הפרקליטות הצבאית להימנע מהעמדתו לדין פלילי של קצין שגרם בטעות למותו של נער פלסטיני, ולפציעתם של אחרים, מירי שביצע לפני שנתיים בכביש 443, בסמוך למחסום מכבים.
על פי לשון ההודעה, מפקד הכוח טעה בזיהוי כלי הרכב שבו נסע ההרוג והפצועים, וסבר שזהו הרכב שבו נסעו מחבלים שביצעו מארב אבנים וגרמו לפציעתם של כמה אזרחים ישראלים. חרף התוצאה הטרגית, ועל אף שנמצאו כשלים מקצועיים בביצוע הירי, החליטה הפרקליטות להימנע מהגשת כתב אישום נגד הקצין, ולהסתפק בנקיטת הליכים פיקודיים. הנימוק העיקרי להחלטה היה העובדה שהכוח פעל במסגרת אירוע מבצעי מובהק ומורכב, ומפקד הכוח גילה נחישות וחתירה למגע על מנת לסכל את המשך יידויי האבנים ופציעת האזרחים שנסעו בציר תנועה מרכזי זה.
החלטת הפרקליטות, שניתן להניח במידה רבה של סבירות כי תתגלגל לפתחו של בג"ץ בעתיד הקרוב, לא הפתיעה אותי ואת עורכי הדין (שלומי רכבי ועדי אייזנר), יוצאי הפרקליטות הצבאית, שהתנדבו יחד איתי להגן על הקצין. היא הייתה ביטוי למדיניות מרוסנת, מאוזנת ועקבית שבה נוהג הפרקליט הצבאי תא"ל שרון אפק, מאז כניסתם לתפקיד לפני כשנתיים- מדיניות הנותנת משקל לעובדה שמדובר באירועים מבצעיים, מבינה היטב את המצבים המורכבים שאיתם נאלצים להתמודד חיילי צה"ל, וגם מביאה בחשבון את עמדתי מפקדי הצבא ביחס לאירועים אלה.
עוד בוואלה! NEWS:
ניווט מהיר, חשאי ולמרחקים ארוכים: צפו באימון של היחידה החדשה
מלט בזול ומעבר חופשי: הלחץ המצרי על ישראל לקידום הקלות עבור חמאס
רחוק מאוד מהחזית: כיצד יפעיל צה"ל את מפקדת העומק והכוחות המיוחדים?
בחינת העובדות והשיקולים שהובילו בזמנו להחלטה מחויבת המציאות להגיש כתב אישום נגד אזריה, והשוואתם להחלטתם שלא לעשות כן ביחס לאירוע בכביש 443 שאירע שלושה חודשים אחרי האירוע בחברון, מלמדת עד כמה טועים ומטעים אלה הטוענים שחיילי צה"ל במלכוד וכי אין מי שמגבה אותם. ואיננו מתכוון ל"גיבוי" מצד שר הביטחון, כפי שנטען במאמר.
דווקא שר הביטחון הקודם, משה יעלון, המואשם במאמר כמי שחרץ את דינו של אזריה, היה זה שבמשך 30 שנות היכרותנו הוביל קו עקבי, ערכי ומוסרי, שלפיו יש לתת גיבוי מלא לחיילים הטועים בתום לב בהפעלת שיקול הדעת בלהט הקרב. ואולם, אסור לעבר לסדר היום על מקרים שבהם חיילים עושים שימוש ציני בכסות המבצעית כדי לבצע עבירות ועוולות ולהתנגד באופן בלתי מוסרי ובלתי ערכי.
ב-35 שנות עבודתי כעורך דין - סנגור צבאי בשירות קבע, סנגור במילואים ועורך דין עצמאי - שבמהלכן ייצגתי עשרות חיילים ומפקדים שהיו מעורבים בירי שהוביל לפגיעה בבלתי מעורבים, נהגתי לא אחת להיוועץ ולהיעזר ביעלון כדי להשיג גיבוי לחיילים במקרים הראויים לכך.
גם בתיק האחרון, ביחס לאירוע ב-443, פניתי לשר הביטחון לשעבר בבקשה למתן חוות דעת שתסייע בידי במגעים מול הפרקליטות הצבאית. תיארתי בפניו את העובדות, מנקודת מבטי כסנגור, אך יעלון כדרכו לא הסתפק בעובדות ועמד על כך שאציג בפניו את מלוא חומר החקירה. רק לאחר שלמד אותו היטב, ואף הקשה עלי בשאלות ענייניות שעלו, נאות לתת לי את חוות הדעת שהעברתי לפצ"ר.
וכך נכתב בחוות הדעת:
"התרשמתי לחיוב מהתנהגותו של הקצין, שנתקל באירוע יידויי האבנים תוך כדי נסיעה מנהלתית, לקח אחריות, הפגין יוזמה וחתר למגע, כדי להגן על התנועה האזרחית בציר. מדובר באירוע מצבעי שבו הקצין טעה בשיקול דעתו, אך לא פעל בזדון תוך חציית הקו לכדי עבירה פלילית. יש להפיק לקחים מן האירוע ולנקוט בצעד פיקודי נגד הקצין, אך לא להעמידו לדין פלילי".
באירוע אחר, שהתרחש 20 שנה קודם לכן, הגישה הפרקליטות כתב אישום באשמה של גרימת מוות ברשלנות נגד מפקד דובדבן ושני קצינים ביחידה. היה זה יעלון, אז ראש אמ"ן, שנענה לפנייתי וכתב ביוני 1997 חוות דעת נוקבל שהוגשה לשופטי בג"ץ, שבה טען כי עמדת הפצ"ר דאז משקפת "חוסר הבנה של ההוויה המבצעית הצבאית". לדברי יעלון, "הפצ"ר שגה בהחלטתו להגיש כתב אישום במקרה זה, במקום לאפשר, או להורות למפקדים האחראים על היחידה לטפל באירוע פיקודית. להחלטת הפצ"ר להעביר הטיפול באירוע לבית המשפט יש השלכות הרות אסון לגבי היכולת של צה"ל בכלל ושל היחידה האמורה בפרט, לתפקד בפעילות מבצעית הנבחנת על ידי כלים משפטיים ולא על ידי כלים פיקודיים".
הטענה המועלית במאמר, שלפיה "ההתבטאות של שר הביטחון משה יעלון בפרשת אזריה חרצה את דינו של החייל בזמן שנערך תחקיר מבצעי" אינה נכונה מבחינה עובדתית, כמו גם מבחינה משפטית. החלטת הפרקליטות ומצ"ח לפתוח בחקירה פלילית נגד אזריה התקבלה לפני התבטאותו של יעלון. יעלון עצמו התבטא בפומבי רק לאחר שהסתיימו התחקירים, שהעלו את הבעייתיות בהתנהגותו של החייל כפי שנמצאה על ידי מפקדיו, וכפי שבסופו של דבר אף קבעו שתי ערכאות משפטיות על סמך חומר ראיות מוצק שעמד בפניהן, ולא על סמן התבטאות זו או אחרת. אני אומר זאת אחרי יסודית של פסקי הדין בשתי הערכאות.
הגשת כתב אישום נגד אזריה הייתה מחויבת המציאות
מאז שהחל גל הטרור הנוכחי באוקטובר 2015 ליוויתי 14 חיילים ומפקדים שנחקרו על ידי מצ"ח בעקבות ירי שבו היו מעורבים וגרם למוות של פלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. בכל התיקים שהטיפול בהם הסתיים החלטות הפרקליטות הצבאית הייתה שאין מקום להגשת כתב אישום פלילי. אין לי ספק שבסופו של יום זו גם תהיה ההחלטה בתיקים שבהם טרם ניתנה החלטה.
אין בכוונתי לעסוק במסגרת המאמר הזה בשאלה מדוע, בניגוד לכל אותם מקרים, בעניינו של אלאור אזריה, החליטה הפרקליטות על הגשת כתב אישום. אומר רק שלדעתי, כמי שלאורך שנים מלמד סנגוריה על חיילים ומפקדים, הפרקליטות הצבאית לא הייתה יכולה לפעול אחרת. מקריאת מאמר הדעה של עו"ד כץ נראה שגם הוא סבור שהגשת כתב האישום נגד אזריה הייתה מחויבת המציאות:
"מובן שבאותם מקרים שבהם מדובר בחריגות בוטות מן ההוראות, או בירי שבוצע במזיד ובניגוד לפקודות, צריכה להיפתח חקירה, ובמקרים שבהם מתאמת החשד כי מדובר בפעולות החורגות באופן בוטה מההוראות, לא ניתן לפסול העמדה לדין".
אם בוחנים את החלטת הפרקליטות בעניינו של אזריה על הקריטריונים שאותם הציע סנגורו במאמר, אין ספק שהגשת כתב אישום נגדו הייתה בלתי נמנעת. חשתי חובה להגיב למאמר שפורסם כי אני חושב שמי שטוען ש"חיילי צה"ל במלכוד, ומישהו צריך לגבות אותם", מציג תמונה הרחוקה מלשקף את המציאות. הוא פוגע בחוסנו של צה"ל וגורם עוול לפרקליטות הצבאית למערכת אכיפת החוק, כמו גם למפקדי הצבא ובראשם הרמטכ"ל גדי איזנקוט.
באגרת שפרסם רא"ל איזנקוט בצה"ל ימים ספורים אחרי אירוע אזריה כתב כי "צה"ל מפקיד בידכם את המשימה - להגן על המדינה. המפקדים, ואני בראשם, נוסיף לתת גיבוי לכל חייל שישגה בלהט הקרב, מול אויב המסכן חיי אזרחים וחיילים. עם זאת, לא נהסס למצות את הדין עם חיילים ומפקדים שיחרגו מאמות המידה המבצעית והמוסריות שעל פיהן אנו פועלים".
מה שאני למדתי מכל אותם 14 מקרי ירי שאירעו אחרי התקרית בחברון ושנפתחו בעניינם חקירות מצ"ח, זה שלא ניתן לומר שאין מי שמגבה את חיילי צה"ל, בצבא ובפרקליטות הצבאית. למדתי גם שבניגוד לטענה הפופוליסטית, חרף העמדתו לדין והרשעתו של אזריה, חיילי צה"ל לא מהססים לפעול בנחישות, לחתור למגע ולבצע ירי לעבר מחבלים שתקפו אותם או אחרים כשהנסיבות מחייבות זאת. לאירועי הירי האחרונים שבהם ייצגתי היו כמה מאפיינים משותפים שהובילו בסופו של דבר להחלטה המוצדקת כי אין מקום להגשת כתב אישום.
בכל המקרים הללו מדובר היה בירי בנסיבות מבצעיות שנעשה בשל צורך מבצעי של ממש, ולא מתוך רצון להעניש או לנקום. עובדה זו קיבלה ביטוי בעמדת המפקדים, והוענק לה משקל בהחלטת הפרקליטות הצבאית שנדרשה לעמדת המפקדים טרם קבלת החלטתה.
בכל אותם מקרים היו אלה מפקדי היחידות, אשר לצד העברת הדיווח על האירועים כמתחייב על פי הפקודות, אף דאגו לכך שהמעורבים יקבלו ייעוץ מעורך דין לפני מסירת עדותם במצ"ח. וכן, בכל המקרים ההתנהלות מול מקבלי ההחלטות בפרקליטות הצבאית לא נעשתה דרך אמצעי התקשורת.