אמריקה לבד: טראמפ מפייס את אויבי ארה"ב ודוחה את בנות הברית

אם היינו צריכים למנות עד לפני שנה-שנתיים מיהן בעלות בריתה החזקות והיציבות ביותר של ארצות הברית, אל מול אויבותיה - או לפחות יריבותיה והאיומים עליה - בראש טור בעלות הברית היינו מוצאים את קנדה ואת המדינות המובילות של האיחוד האירופי: בריטניה, צרפת וגרמניה, אבני היסוד של ברית נאט"ו. אלה שוושינגטון מבקשת מהן להשתתף במבצעים הצבאיים שלה, לגבות אותה באו"ם. אחריהן היו ודאי נמצאות יפן וקוריאה הדרומית בזירת האוקיינוס השקט וישראל, כמובן, במזרח התיכון.

בטור היריבות היינו ודאי מכלילים את רוסיה, את סין כפוטנציאל לאיום אסטרטגי, את איראן במזרח התיכון - והאיום המידי, הנפיץ ביותר: קוריאה הצפונית. זו המאיימת תדיר על ארצות הברית בשואה גרעינית, המבצעת ניסויים גרעיניים וניסויי טילים בין-יבשתיים, השולחת מאות אלפי מאזרחיה למחנות ריכוז ומנהיגה משטר של טרור ועבדות לצורך גחמות השליט.

עוד בוואלה! NEWS:
עדיין נעדרת: מלניה לא הצטרפה לטראמפ בנסיעתו לקמפ דיוויד
תושבי העיר שכמעט נהרסה פעמיים בשיטפון יודעים: זו רק ההתחלה
"העם רוצה להפיל את הממשלה": מאות הפגינו בירדן נגד יוקר המחיה

אך כל זה היה בעבר. ההווה שונה לחלוטין בכל הנוגע לטור בעלות הברית, ומשתנה לנגד עינינו בטור היריבות. זה קרה כמובן בעבר: עם תום מלחמת העולם השנייה, ובעצם תוך כדי מהלכה, התברר שמיד לאחריה יתייצבו ברית המועצות וארצות הברית זו מול זו בעולם החדש. המהירות שבה האויב המר מאתמול - גרמניה - תהפוך לפתע לבעלת ברית הייתה עוצרת נשימה בציניות שבה.

כעת פוזרו הספקות האחרונים, המעטים מאוד - דונלד טראמפ הכריז אתמול לאחר שקיבל מכתב מרודן קוריאה הצפונית קים ג'ונג און בידי שליחו המיוחד לוושינגטון - שהוא אגב כלל לא פתח - שהפסגה המתוכננת בסינגפור ב-12 ביוני תתקיים כמתוכנן. זו תהיה הצלחה גדולה, מבטיח טראמפ.

וזה בעייתי: אם אתה יוצר רף ציפיות גבוה הרצון הטבעי של כל אדם, כל מנהיג, הוא לעמוד בהבטחה. ועל פי כל ההערכות לקים אין שום כוונה לעמוד בדרישה האמריקנית ממנו - להתפרק לחלוטין מנשקו הגרעיני. מה גם שבעניין זה הוא מגובה על ידי מוסקבה ובייג'ינג. ארצות הברית גם לא העלתה את נושא זכויות האדם בקוריאה הצפונית בשום שלב בשיחות, שזה אולי ציני אבל לגמרי ריאליסטי והגיוני - אתה לא מגיע לתוצאות על ידי זה שאתה מתחיל שיח בנזיפה בצד השני.

כבר בשלב זה טראמפ העניק לקים שורת מתנות אדירות בלי שום תמורה - למעט החזרת שלושה אסירים אמריקנים לארצם - הוא העלה אותו לדרגת מנהיג עולמי. קים עומד בראש מדינה די קטנה, ענייה, מבודדת, נתונה לסנקציות - המחזיקה בנשק גרעיני. אבל טראמפ מעניק לו פסגה, הזדמנות תעמולתית ומיצוב של שווה מול שווה עם האדם החזק בעולם. הוא כבר לא בן שיח של מון ג'ה-אין, נשיא קוריאה הדרומית - שאגב חזקה בהרבה משכנתה - אלא הוא בן שיח של טראמפ.

הפסגה תהיה בין ארצות הברית לקוריאה הצפונית, וכל אדם בעולם יודע מיהו קים. כמובן - רובם גם יודעים מיהי קים, קרדשיאן, כוכבת הריאליטי והרשתות החברתיות שהגיעה השבוע לבית הלבן והעיתונות האמריקנית, או חלקה הצהוב, חגגה על טראמפ ושני הקים-ים שעל סדר יומו.

אז תהיה פסגה, יהיו הצהרות בדבר הרצון המשותף של שני הצדדים בפירוז חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני - ומה הלאה? טראמפ הרי יצא מהסכם הגרעין עם איראן, והשתלח פעם אחר פעם, ובצדק, בהסכמים שנחתמו בעבר עם קוריאה הצפונית שבהם לא עמדה. האם הפעם, כשהוא נמצא בפעם הראשונה בסיטואציה הזו הדברים יהיו שונים? האם אכן לא יעניק לקים דבר עד שפיונגיאנג תתפרק מפצצות האטום שלה? אין לדעת.

קוריאה הצפונית נמצאת בדרכה להפוך לידידה, או לפחות לצאת מטור הרשעים בעיני ארצות הברית. יש כבר מטבע חגיגי לציון המאורע, שבו מכונה קים, ולא בלעג, "המנהיג הגדול". בינתיים על פוטין לא אומרים בוושינגטון שום מילה רעה, כמובן. סין זוכה מדי פעם ל"נזיפות" אבל למעט הרטוריקה עד כה לא נעשה כמעט דבר מולה. מלחמת הסחר המתוכננת עדיין לא קרמה עור וגידים, למרות שיש כבר הצהרות חדשות בעניין.

שוב מתברר שבעיני טראמפ אמריקה תחילה, משמעותה אמריקה לבד. טראמפ לא רוצה, ולא צריך, לפחות לדעתו, בעלות ברית. הוא מוכן לפייס אויבים, במקרים מסויימים. אבל בעלות הברית המסורתיות הן בעיניו אויב. השבוע היו על הכוונת שתי השכנות היחידות של אמריקה - קנדה ומקסיקו - וכן האיחוד האירופי.

ארצות הברית של טראמפ יוצאת למלחמה, או למעשה מלחמות - מלחמות סחר. טראמפ מאמין שארצו חתמה על עסקאות גרועות, מכרה בנזיד עדשים את בכורתה התעשייתית בעולם, מאפשרת ייבוא מצד מתחרים טורפניים החוסמים את הייצוא האמריקני. על כן הוא דורש לפתוח מחדש את הסכם נפט"א עם קנדה ומקסיקו, הוא שב ומצהיר שמקסיקו תממן את בניית החומה בגבול הדרומי - "והיא גם תיהנה מזה", הצהיר השבוע.

הוא גם מתכוון להטיל מכסים כבדים על האיחוד האירופי. יצרניות המכוניות הגרמניות על הכוונת בראש ובראשונה, אבל כמובן לא רק הן. אירופה לא מעוניינת במלחמת הסחר הזו, אבל אם להסכם שלום דרושים שני צדדים, למלחמה צריך רק אחד שיהיה מעוניין בה. וכך אנו רואים הידרדרות למלחמת סחר בין אירופה לארצות הברית - כאשר כמובן מי שירוויח ממנה יהיו בראש ובראשונה אלה שאינם מעורבים בה, בינתיים לפחות, הסינים למשל.

אירופה מתחילה לתכנן את הפנייה לארגון הסחר העולמי, שטראמפ מתעב מעצם הגדרתו כארגון המכתיב נורמות וכללים על חזק וחלש, גדול וקטן - ארצות הברית וליכטנשטיין לצורך ההשוואה. האירופים אף מתכננים צעדי נגד משלהם, אם יוטלו מכסים כבדים, עד כדי איסור על ייבוא מכוניות מרצדס, למשל. אירופה יכולה לפגוע במותגים אמריקניים - מוויסקי ברבן ועד אופנועי הארלי דיווידסון. אבל מעבר לחילוקי הדעות על סחר ועל כלכלה יש עניין עמוק יותר - קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל אמרה בתום פגישתה עם טראמפ שאירופה לא תוכל עוד לסמוך על ארצות הברית - על עמידתה בהתחייבויותיה לברית נאט"ו, או בכל תחום אחר.

אין ספק שארצות הברית, כמדינה בודדת, חזקה בהרבה מכל מדינה אחרת בעולם. והאיחוד האירופי מתוקף היותו קואליציה חלש יותר ממדינה בעלת מדיניות אחידה. ובתוך האיחוד האירופי יש שלל מדינות, שלל דעות, מהי מדיניות החוץ והביטחון העדיפה. ויש מתחים פנימיים לא פשוטים, המעלים מדי פעם את השאלה האם האיחוד עצמו ישרוד.

ועדיין - בתקיפה האחרונה בסוריה התייצבו צרפת ובריטניה לצד ארצות הברית. ובשתי המדינות הייתה ביקורת קשה מבית. מדינות אחרות לא הוזמנו למועדון הזה - או סירבו מראש. מה יהיה בתקיפה הבאה? בפעם הבאה שארצות הברית תבקש מבעלות בריתה, או בעלות בריתה בעבר שנשיאה לוחמני כלפיהן כיום, סיוע בכל תחום שהוא?

זה הרי יקרה, או כבר קרה למעשה - אתמול במועצת הביטחון העלתה ארצות הברית הצעה לגנות את חמאס בשל ירי הרקטות אל שטח ישראל. זו הצעה שמרבית חברות מועצת הביטחון מזדהות איתה.

חמאס מוגדר ארגון טרור באיחוד האירופי - גם הזרוע הצבאית, גם המדינית. ומדינות האיחוד הודיעו שהוא האחראי לירי וגינו אותו. אז מה טבעי יותר מכך שהן תתייצבנה לצד ארצות הברית בגינוי? אבל הן לא. ארצות הברית נאלצה להטיל וטו על ההצעה הכווייתית, שלא הזכירה כלל את חמאס. ובהצעה האמריקנית המגנה את הארגון תמכה רק ארצות הברית לבדה. רוסיה, בוליביה וכוויית הצביעו נגדה - ו-11 מדינות נמנעו.

זו לא ההצבעה הראשונה או האחרונה באו"ם שבה ארצות הברית, ודאי ארצות הברית של טראמפ, לא רואה עין בעין עם בעלות בריתה המסורתיות, ודאי לא בנושאי המזרח התיכון. אבל קו השבר הזה, שהיה דק לפני שנה, מתרחב והולך במהירות. אין לדעת מי יפסיד יותר במלחמת סחר מרה בין ארצות הברית לבין האיחוד האירופי או בשבר בינה לבין קנדה הנמצאת איתה כתף אל כתף זה 200 שנה. אולם זהותו של המרוויח הגדול מכך ידועה: ושמו הפרטי אינו דונלד, עמנואל, אנגלה, אלא ולדימיר.