כל ניסיון להגיע למרכז העיירה אליקוט סיטי עלה בתוהו. המשטרה הקימה גדרות והציבה ניידות בכל דרכי הגישה, כולל השבילים להולכי רגל, והמקום נראה כמו שטח צבאי סגור. ניסיון להגיע לאחת מעמדות השוטרים כדי לשאול אותם אם יש נקודה שאליה כן ניתן לגשת נתקלה בחשדנות רבה וסירוב מוחלט. סביב הגדר התוחמת את חלקה הישן של העיירה שנחרב השבוע בשיטפון הרסני שפגע במרילנד, מגיעים תושבים מקומיים כדי להתבונן, ומסרבים להאמין.
עבור רבים מהם, מדובר במקום שבו הקימו את העסק שלהם, אחרים עובדים שם כשכירים. בעלי העסקים מורשים להיכנס לשעות קצובות לשטח הסגור, רק כדי לבצע תיקונים דחופים. הלחות, הבוץ והיתושים נוכחים בכל פינה.
עוד בוואלה! NEWS:
לבה באוקיינוס וגז רעיל באוויר: הר הגעש בהוואי ממשיך להשתולל
"זה לא גן עדן": בתים נהרסו בהתפרצות הר הגעש בהוואי
עונת ההוריקנים החלה מוקדם: הסופה "אלברטו" מכה בארה"ב
הקלישאה אומרת שברק לא מכה באותו המקום פעמיים, אך האמירה הזו כשלה השבוע במבחן המציאות כשהעיירה אליקוט סיטי במרילנד סבלה בפעם השניה תוך שנתיים משיטפון בזק שהחריב לחלוטין את החלק הישן של העיר שנבנה לפני כ-250 שנה. בשנת 2016, ירדו במקום 150 מילימטר גשם בתוך שעתיים. השיטפונות שהחריבו את המקום הוגדרו כ-"מאורע של פעם באלף שנה": שני אנשים נהרגו, בניינים נהרסו כליל, מכוניות נשטפו בזרם ותשתיות חיוניות כמו חשמל וכבישים נהרסו מן היסוד. האזור כולו נסגר לחודשיים.
כמעט שנתיים לקח השיפוץ, עד שנראה היה שהעיירה חוזרת לעצמה, ושדרת החנויות, המורכבת מתמהיל של בתי קפה קטנים, חנויות בגדי יד שניה וכמה מעדניות לממכר שמן זית ושוקולדים עבודת יד נפתחו מחדש. כל זה החזיק עד השבוע. שיטפון בזק הגיע שוב. הפעם, ירדו 247 מילימטר של גשם בשעתיים, ובאותו התסריט בדיוק, השיטפון שנוצר סחף את כל הרחוב הראשי יחד איתו.
אדם אחד נהרג, ו-30 איש חולצו בשלום על ידי מתנדבים. אותם העסקים שאספו דולר לדולר כדי להיפתח מחדש, נחרבו בפעם השנייה, כנראה שלתמיד. את השיטפון הזה כינו הרשויות בשם הלא מפתיע "מאורע של פעם באלף שנה". ואם המזל הרע הזה לא מספיק, הרי שהשיטפון אירע ימים ספורים בלבד לפני שהעיר התכוונה להכניס לשימוש מערכת חדשנית להתראה מפני שיטפונות.
בהקלטות מצמררות ששחררה המשטרה, נשמעים התושבים מתחננים לחילוץ בזמן שמפלס פני המים עולה ומציף את הבניינים. באחת השיחות נשמעת אישה אומרת למוקדנית: "גבירתי, האם אנחנו עומדים למות? אני רואה את המים עולים ועולים". בשיחה אחרת נשמע אחד המתקשרים אומר: "הייתה פה חתונה של 250 איש. העלנו לקומה העליונה את כל מי שיכולנו". תושבת אחרת נשמעת אומרת למוקד 911: "זה גרוע יותר מהפעם הקודמת".
"מספרים לנו 'בובע מייסעס'"
אבל לא כל התושבים ממהרים לקנות את הגרסה הרשמית של הרשויות כי מדובר אך ורק בכוח עליון, מאורע שלא היה ניתן לחזות. קארה ברוק, בעלת שני בניינים בעיירה, דוחה בגיחוך את האמירה על שיטפון של פעם באלף שנה. "זה 'בובע מייסעס', סיפורי סבתא", היא יורה, ומיד מבהירה מהיכן ההיכרות עם הביטוי: "אני יהודיה, ביקרתי בישראל כמה פעמים".
אליקוט סיטי נוסדה בשנת 1772 כשטח חקלאי על גדות נהר הפטפסקו, אותו רכש ג'וזף אליקוט. בשנת 1830 כבר עברה בה רכבת, בקו הראשון של רכבות המשא בארצות הברית. ב-1899, חיברה רכבת קלה את העיירה אל העיר בולטימור. מאז 2005, היא דורגה 4 פעמים בין 20 הערים שהכי טוב לחיות בהן בארצות הברית לפי CNN, ובשנת 2009, ניוזמקס הכתירה אותה כאחת מ-25 העיירות הייחודיות באמריקה.
כל המחמאות הללו לא ניתנו בחינם. הנוף באמת עוצר נשימה. בתוך עמק ירוק, מלא עצים, צל ומים, בין מבני אבן ישנים, המזכירים יותר כפר אירופאי מאשר עיירה אמריקנית טיפוסית. אך לצד הנוף הפסטורלי והשלווה של הטבע, סבלה אליקוט סיטי מאז ומעולם מהצפות. לא פחות מ-14 פעם ב-120 השנים האחרונות.
בשנים האחרונות, הלכה העיירה והתרחבה בקצב מהיר, עם שכונות חדשות שהוקמו. ברוק תולה את האשמה בעבודות פיתוח מעשה ידי אדם, ומבדילה בין השיטפונות של השנתיים האחרונות למקרים בהם הנהר עלה על גדותיו. "בעשר השנים האחרונות המקום התרחב מאוד. זה היה יער, והפך למקום מאוד מאוכלס. בעבר, קרו מקרים שמפלס פני הנהר עלה על גדותיו. אבל לא היו שיטפונות שכאלה. זה נראה כאילו בגלל הפיכת היער ליישוב, למים אין לאן להתנקז ונוצר שיטפון".
עם זאת, יש לציין כי המומחים חלוקים בדעותיהם לגבי הסיבה לסמיכות האירועים. בעוד חלק מן המומחים אמרו השבוע כי ייתכן ויחלפו עוד מאות שנים עד שנראה שיטפון בסדר גודל דומה, וכי לא ברור מדוע ראינו שיטפון שכזה בפעם השנייה בתוך שנתיים, אחרים הזהירו כי מדובר בעדות להתחממות הגלובלית, וכי זו רק ההתחלה.
תיעוד של הנזק בעייירה מרחפן
המקרה של ברוק הוא מרתק, וגם ייחודי. היא ניהלה את חברת ההייטק שלה בשני הבניינים שברשותה, עד שבשנת 2008 החליטה לעשות הסבה, עברה לגדל דבורים בחווה חקלאית, ואת הבניינים השכירה. אחרי השיטפון הקודם, בשנת 2016, היא הבינה שמאורע שכזה עומד לחזור על עצמו, והחליטה לאטום את המבנים ולא לאכלס אותם שוב.
"לא הופתעתי כשראיתי את השיטפון השבוע", היא אומרת לוואלה! NEWS. "המהנדסים אמרו לי שזה הולך לקרות שוב ושהם לא רוצים שאתקן את העסק שלי. הם אמרו שזה בלתי נמנע שזה יקרה שוב והם צדקו. ואולי זה יקרה פעם נוספת". על אובדן ההכנסה היא אומרת: "קניתי את הבניינים הללו לפני שנים רבות למטרת הכנסה. אלו החסכונות שלי, זו הפנסיה שלי".
כשהיא נשאלת מדוע הגיעה לעיירה, היא אומרת: "התאהבתי במקום. זה כמו יפו. זו עיר מאוד ישנה במונחים אמריקנים. יש שם בתים משנת 1800. יש שם המון קסם. כשהייתי צעירה יותר התאהבתי במקום. בתור עסק זה היה נהדר, כי היינו הולכים לשתות אחרי העבודה, היינו יוצאים באמצע היום לרכיבות אופניים, זה מקום יפה ובריא. כולם עבדו קשה אבל הייתה לנו דרך לשחרר קיטור. כל החלונות פתוחים, טבע, אוויר. וזה מה שמשך הרבה אנשים".
לדבריה, "זה צבר פופולריות. הרבה אנשים רצו להיות שם, יותר כסף נכנס למקום, הפוליטיקאים שמחים, בעלי העסקים שמחים. אני לא נגד גידול, אני בעד גידול של קהילות ועסקים, אבל אני כן נגד חוסר אחריות באזור המועד לשיטפונות".
עדות נוספת להתנהלות הבעייתית של הרשויות ניתן למצוא באופן בו תוקנו הליקויים בפעם הקודמת אחרי השיטפון. לפי עדותה של ברוק, המחשבה כולה היתה על השבת החיים למסלולם במהירות המקסימלית, ולא כיצד ניתן להימנע מהמקרה להישנות. "הם לחצו את כולם לבנות מחדש. אחרי חודש כבר איימו שיקנסו אותי ב-250 דולר ליום כי לא תיקנתי את הבניין והוא עמד נטוש", היא משחזרת. "אני חושבת שהם התנהלו בצורה רעה. כולם היו לחוצים לחזור לשגרה. אנשים לא חשבו על העתיד".
לדבריה ישנו פיתרון למצב, אך הוא יקר. "עליהם לשדרג את כל התשתיות, ואת החלק התחתון שאותו לא ניתן לשדרג להפוך לפארק. יש טכנולוגיות חדשות שלמדתי עליהן, ניתן לבנות מכלים מתחת לאדמה שאוספים את המים. זה מאוד יקר, נכון, והעיר כרגע לא יכולה לשלם על זה. אבל אני חושבת שעליהם לבחון ברצינות איך לבצע הפעם את הבניה מחדש".