המפקד שהפך למוציא לפועל באיראן - אך רק ממשיך לסבך אותה

מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני מסמל לכאורה את דמות הנבל המושלם - הוא כריזמטי ונחוש, לבושו פשוט, עיניו חודרות, דיבורו שקט וזקנו מטופח. באיראן הוא זוכה להילה של גיבור לאומי, מגן האומה, כוכב רוק במדים, רובין הוד של השיעים. בשנים האחרונות הפך גם לאייקון בינלאומי, שתדירות צילומיו מתחרה רק בזו של האחיות קרדשיאן. נראה שהוא מתנהל כאצן המצטיין במזרח התיכון - מתדרך אנשי מיליציה בעיראק ביום אחד, למחרת כבר נמצא בצפון סוריה מעודד את כוחותיו, ואז קופץ לחבק את נסראללה בביירות, טס למפגש בקרמלין עם פוטין, ומשתתף בטקס דתי בטהראן.

חלק מהפרשנות בישראל אימצה משום מה את הנרטיב האיראני שנרקם סביבו, כולל את כינויו "השאהיד החי". סולימאני מתואר כאיש החזק באיראן, "ראש התמנון" המשיג את כל יעדיו. אך את פעילותו של סולימאני ראוי לבחון עניינית - הוא אכן מצביא דומיננטי שהשפעתו רבה, אך לצד הישגיו נכון להצביע על חולשותיו ועל כישלונותיו המתרבים והולכים. כוח קודס עושה כיום שימוש נרחב למדי במיליציות שהקים ופעילותו בסוריה ותימן אגרסיבית, אך מאזן ההישגים הכולל מעורב.

סולימאני היה הראשון שזיהה את חומרת השריפה שאיימה להשמיד את משטר אסד. לאחר שהבין שהכבאיות האיראניות לא יספיקו, שכנע את פוטין בקיץ 2015 לשלוח לסוריה את הסופר-טנקר הרוסי. שנתיים וחצי מאוחר יותר נראה שהמשימה הושלמה, אך הרוסים התבססו מאז ומכתיבים את המהלכים, והאיראנים לעומתם מאבדים השפעה.

עוד בנושא
האיראנים לא יצאו כל כך מהר: הסיכויים והסיכונים בהסכם ההסדרה בסוריה
דיווח: איראן וחיזבאללה מתכננים לסגת מאזורי הגבול עם ישראל
סוגרים חשבון דרך עזה? התמנון האיראני נוקם את התקיפות בסוריה

בשבועות האחרונים חל שינוי ביחס הרוסי לגבי המשך הנוכחות האיראנית, לפחות בדרום סוריה. בסוף 2017 עוד הצהיר שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב שהנוכחות האיראנית בסוריה לגיטימית, ובתחילת אפריל 2018 הזהיר פוטין את נתניהו מהתערבות בסוריה. כל זה השתנה עם הצטברות הפגיעות בבסיסי צבא ובמערכות נ"מ סוריות, ולנוכח תרגום הנחישות הישראלית לתקיפות מדויקות. לכך נוספו כנראה מסרים שהועברו בפגישה בין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין וראש הממשלה בנימין נתניהו. האחרון, שנראה מתואם עם ממשל טראמפ בארצות הברית, חזר על הדרישה להוצאת האיראנים מסוריה.

הרוסים הסכימו להתחיל בכך ברמת הגולן והצהירו על כוונתם. התמורה ברורה - ישראל לא תפריע לצבאו של בשאר אסד אסד להשתלט סופית על כל סוריה כולל אזור הגבול. ממילא נראה שמעורבות האיראנים והמיליציות השיעיות פחות קריטית להמשך הלחימה, שכן הם לא היו פעילים בקרבות האחרונים סביב דמשק, שהובלו על ידי הרוסים וכוחות אסד. שרידות משטר אסד הובטחה, וכעת מתרחב פער האינטרסים ארוכי הטווח בין רוסיה ואיראן.

ואולם, מפקד כוח קודס לקה בהבנת המניעים של רוסיה ושל אסד. כמו מנהיגים אחרים באזור גם מטרתו הראשית של אסד הייתה ונותרה הישרדות בשלטון תוך מניעת איום ישראלי עליו. עד כה לא נראה שאסד מעוניין "להתאבד" למען החזון האיראני - ונראה שגם לרוסים אין אינטרס להפוך את ארצו למעין נושאת מטוסים וטילים של הרפובליקה האסלאמית. ההתפתחויות האחרונות בסוריה הן כישלון של סולימאני, שנובע בחלקו מחטא היוהרה של מי שנמצא בתפקידו זמן רב מדי. הכשל האסטרטגי מצטרף לחישובים המוטעים שלו בייזום פעולות התגובה מול ישראל: שיגור המל"ט שהופל בפברואר, שגרר השמדת תשתיות בסוריה, וירי הרקטות המביך ב-10 במאי, שהביא לתקיפת עשרות מטרות איראניות. זהו דפוס המזכיר את הטעות הקשה של חיזבאללה שהובילה לפתיחת מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006.

סולימאני מרבה לאיים על ישראל, אך תיאורי ההתפוררות של החברה הישראלית והאדרת העוצמה האיראנית מולה מצביעים על חוסר הבנה בסיסי. גם בזירה האזורית והפנימית יש לסולימאני קשיים רבים. לפי נאומיהם האחרונים נדמה שלפחות שני גורמים רבי משקל מנסים כעת לרסן אותו ולמנוע ממנו ליזום הרפתקנות נוספת. נסראללה הרחיק את חיזבאללה ממעורבות בתגובה וטען לאחרונה בהגזמה שאיראן כבר הגיבה מול ישראל בירי רקטות קטלני לכאורה. עלי שמחאני, מזכיר המועצה לביטחון לאומי באיראן, הכריז בריאיון לאל-ג'זירה ב- 27 במאי שהחשבון מול ישראל למעשה כבר נסגר. אלו הצהרות שנועדו קודם כל לאוזניים איראניות. נסראללה ושמחאני מצטרפים בכך לנשיא איראן חסן רוחאני, שלפי הדיווחים מתנגד למדיניות של סולימאני.

כמו בסוריה, גם בעיראק פעל סולימאני ביעילות וביצירתיות בשעת משבר, כל זמן שעיראק הייתה נתונה לאיום חמור מצד "המדינה האסלאמית" (דאעש). כוח קודס הקים והפעיל מיליציות שיעיות שחלקן עבדו בשיתוף פעולה עם האמריקנים. דאעש הובס, אך המשך הבחישה הפוליטית של סולימאני נתקל בהתנגדות, למשל מצד המנהיג השיעי רב ההשפעה מוקתדא א-סאדר, שמפלגתו זכתה בהישג מפתיע בבחירות האחרונות בעיראק. א-סאדר רואה עצמו כפטריוט עיראקי, כערבי וכמנהיג שיעי - בסדר הזה. הוא מתנגד בתקיפות להשפעה האיראנית והאמריקנית בעיראק ומקיים קשרים עם ערב הסעודית.

הזירה העיראקית מדגימה היטב מדוע איראן תתקשה מאוד להשתלט על המזרח התיכון, או ליצור את מה שמכונה "הסהר השיעי": העוינות והשונות בין הערבים לפרסים היא מהותית ושורשית - בתרבות, בשפה, במנהגים ובאינטרסים. זהו מתח משמעותי לא פחות ואולי אף יותר מהפער השיעי-סוני.

גם בלבנון המצב מורכב. חיזבאללה עדיין איננו הגולם שקם על יוצרו, והוא נותר קבלן הביצוע החשוב ביותר של איראן. אך לארגון יש אג'נדה פנים לבנונית משמעותית, שלעיתים סותרת את זו האיראנית. כוחו הפוליטי של הארגון, שהתגבר אחרי הבחירות האחרונות בלבנון, דווקא מחייב אותו למדיניות אחראית ומרוסנת יחסית. יכולותיו מול ישראל נבנו לצרכי הרתעה ולשימוש אסטרטגי ולא טקטי, כלומר למשל לתגובה קשה אחרי מתקפה ישראלית על איראן. חיזבאללה מציג עצמו כ"מגן לבנון", ואינו מעוניין להיות אחראי להחרבתה במלחמה מיותרת.

דינמיקה דומה מתפתחת מול החמאס. בהיעדר תמיכה חלופית הארגון נעזר באיראן בציוד ובכסף, וזו מצפה ממנו בתמורה לייזום פעילות טרור רצופה מול ישראל. אך ראשי הארגון הסוני רואים עצמם קודם כל כמנהיגים של ישות פלסטינית, ולא כפלטפורמה איראנית. הם מעוניינים כעת להבטיח את שרידותם בתנאים קשים, ויחיא סינוואר מעדיף הסכם עם ישראל על פני לחימה בה. קשרי איראן-חמאס הם בגדר נישואי נוחות זמניים, ולאחר שיסופקו הצרכים הדחופים, יוכל החוזה הזה להתפרק. ישראל תוכל לתרום לכך אם תסכים להסדר מול חמאס. לצד זאת, לאיראנים יש בעל ברית נאמן בדמות הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שיזם את ההסלמה האחרונה בעזה, ושעליו לא מוטלת האחריות השלטונית.

לחובת סולימאני שורת כישלונות נוספים, ובהם גם ניסיון התבססות האיראני בסודאן שהתרסק לפני כמה שנים. המדינה האפריקנית סילקה נציגים איראנים והצטרפה לקואליציה הפועלת בתימן נגד החות'ים. בשנת 2011 טען מלך בחריין שכוח קודס יזם גם ניסיון הפיכה כושל בממלכה, שנבלם בהתערבות סעודית. בתימן הכוחות החות'ים הנתמכים על ידי איראן נמצאים בנסיגה. ההתקדמות של כוחות הקואליציה בהובלה סעודית נמשכת, גם אם באיטיות.

סולימאני עדיין נהנה ממעמד יוצא דופן באיראן ובאזור, אבל אם ימשיך לסבך את טהראן, עלולה החסינות שלו להתערער, במיוחד במצב הרגיש והמתוח הנוכחי. ממילא מקור כוחו הפוליטי אינו מובטח לטווח הארוך: הוא נסמך בין היתר על קרבתו יוצאת הדופן למנהיג העליון עלי חמינאי ועל האמון שזה נותן בו. עוצמה זו עלולה להפוך לחולשה בעתיד הלא רחוק, שכן חמינאי בן ה-79 אינו בקו הבריאות, ולא ברור כמה זמן ישרוד בשלטון. יורשו עשוי להחליף את סולימאני באיש אמון משלו.