בכל שנה, מחכה דורה נוימן, בת 94, ליום המציין את יום הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השניה. "הלוואי ואזכה לחיות עד יום הניצחון השנה", היא אומרת למשפחתה. עבורה, יהודייה שהצטרפה לצבא האדום, וראתה את היהודים ששוחררו מהמחנות בפולין, זהו יום משמעותי.
"הייתי רק בת 17 כשהתחילה המלחמה", היא מספרת, "חיינו בעיר ויטבסק בבבלרוס ועם תחילת המלחמה פינו את כולנו לעיר מרוחקת ברוסיה". היום, היא מתקשרה להבין כיצד משפחתה שרדה את תלאות הדרך. "הפציצו את הרכבת שלנו אין ספור פעמים, קפצנו ממנה והצלחנו להסתתר ולחמוק מהפצצות. היינו גם מאוד חלשים. לא היה כמעט אוכל, כל הזמן היינו רעבים, אבל לא היה מה לעשות".
עוד בוואלה! NEWS:
המשטרה: "העצור ברהט ניסה לזרוק סלעים וצעק 'איטבח אל-יהוד'"
חצי מהתל אביבים משתמטים? הנתון שיפתיע את ח"כ דוד ביטן
הערכה: ישראל תפיץ בעולם דוח מקיף משלה על האירועים בגבול עזה
כאשר הגיעו למקום מבטחים, כל בני משפחתה החלו לעבוד במפעל צבאי. במקביל, היא החלה ללמוד בקורס קשריות, כל ערב, לאחר שעות העבודה. בתום הקורס שנמשך שלושה חודשים, גויסה לחזית. "המלחמה הייתה קשה. כשעולים לי זיכרונות ממנה מדי פעם, אני לא מבינה איך שרדתי בכלל. אבל רציתי להילחם, להיות שותפה, הייתי הבחורה היחידה בין הרבה גברים. הסתובבתי עם נשק וגם יריתי לא מעט, למרות שהתפקיד שלי היה להיות קשרית".
במהלך שירותה בצבא האדום, השתתפה נוימן, כתף אל כתף, בקרבות רבים. היא גם נפצעה ברגלה מרסיס, אך מצב הלחימה היה כה קריטי, שמפקדיה לא יכלו להרשות לעצמם לתת לה להבריא והיא חזרה לחזית על הקביים. "לא ריחמו אז על אף אחד, התנאים היו קשים. אמרו לי לחזור - אז חזרתי להילחם", היא משחזרת. "היו הרבה מקרים אכזריים. בפעם הראשונה שהייתי בדרך ללחימה עברנו תאונת דרכים קשה ובה כל התחמושת שהייתה ברכב פגעה בנו. סבלנו מפגיעות רבות על אף זאת, הגיע רכב נוסף אסף את הקבוצה והמשכנו כרגיל, בלי להתייחס לפציעות". על אף גילה הצעיר, היא הייתה מודעת לסכנה שנשקפת לחייה ולמדה להעריך כל רגע . "אני לעולם לא אשכח שהייתי צריכה לחפור בור באדמה ולישון לעצמי. היה לי רגע של נחת וחשבתי 'איזה יופי', הערכתי כל רגע", סיפרה. "לא ידענו מתי המלחמה תגמר, לא ידענו שום דבר".
עם כוחות הצבא האדום היא עברה דרך מדינות אירופה, כולל פולין והגיעה עד לרייכסטאג, שם חתמה בגאווה את שמה, כפי שעשו כל החיילים, לדבריה. רק לאחר המלחמה היא הבינה שהיהודים ה'רזים' שפגשה בפולין, היו השורדים מהמחנות. "כשהגעתי לפולין ראיתי את היהודים ששוחררו ממחנות הריכוז בפולין. אבל אז לא ממש הייתה מודעות לזה ועוד לא הבנתי את מה בדיוק אני רואה, רק אחרי המלחמה נודע לי. הגענו לגרמניה, הגדוד שלנו היה כמה קילומטרים מברלין", היא משחזרת. "הייתי מאושרת שאני כיהודיה ולוחמת הגעתי עד לשם. הייתי מלאת גאווה. במהלך המלחמה לא היה כלפי יחס מיוחד בשל יהדותי, הרגשתי שאני חלק מהצבא האדום, לא חשתי אנטישמיות".
לאחר הניצחון, חזרה להוריה שנשארו ברוסיה וכעבור כמה שנים נסעה לבקר חברה בבלרוס, שם הכירה את בעלה וכמה שנים לאחר מכן נולדה להם בת. ב1994, עלתה נוימן לישראל עם בעלה, בתה, ושני נכדיה. "אני ממש שמחה שמציינים בישראל את יום הניצחון על הגרמניה הנאצית ושגם ממשלת ישראל מכירה בחשיבות הזו. כל מי שלקח חלק בלחימה כבר מאוד מבוגר". דורה גאה במיוחד, בנכדיה וניניה, ששירתו בצה"ל. "הנכד שלי היה בחיל הים ושירת בספינה שנבנתה בגרמניה. בשבילי זזו סגירת מעגל. גם הנכדה שלי, שאני מאוד קשורה אליה גם היא עשתה שירות צבאי משמעותי ואני ממש גאה בה".
נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין, אמר כי נוימן כי "אחת מאלפי גיבורות יהודיות שהשתתפו בלחימה ההירואית מול הנאצים במלחמת העולם השנייה. היא ויהודים רבים כמותה סייעו להציל את העולם, ובמיוחד את העם היהודי, מהחורבן ומהדיכוי שביקשו הגרמנים להשליט".
"גיבורים אלה, החיםי בינינו, הולכים ומתמעטים, לצערי, וחשוב שהציבור הישראלי יכיר ויוקיר אותם ויבטיח את רווחתם בשנותיהם האחרונות", הוסיף אקשטיין. "אני גאה בזכות שנפלה בידינו, בקרן לידידות, לתמוך במאות וטרנים כמו דורה במסגרת תכניות הסיוע שלנו לקשישים ולקחת חלק פעיל במגוון אירועי הוקרה למענם ברחבי הארץ".