בחודשים האחרונים התרחש רצף אירועים, שיתכן ומצביע על שינוי אסטרטגי בגישה האמריקנית לנושא האיראני. אם עד לפני כמה שבועות התמקד הדיון בשאלה אם לקיים את הסכם הגרעין או לשאוף להסכם מתוקן, הרי שהחילופים בממשל מלמדים שיתכן והחזון העדכני הוא בכלל החלפת המשטר האיראני. לצורך הגשמת יעד זה יש להפעיל סנקציות נוקשות ולחץ, מהלך שעומד בסתירה להסכם גרעין מתוקן.
הרעיון להחלפת משטרים אינו חדש. מחקר של אוניברסיטת בוסטון קולג' מצביע על לא פחות מ-72 ניסיונות של ארצות הברית להחליף משטרים במהלך המלחמה הקרה. רובם נכשלו. מינויו של ג'ורג' בוש לנשיא בשנת 2001 הביא לממשלו אישים שקידמו אג'נדה זו, בראשם סגן הנשיא דיק צ'ייני ומזכיר ההגנה דונלד רמספלד, וכן תת מזכיר המדינה ג'ון בולטון.
הגרעין האיראני | לקריאה נוספת בוואלה! NEWS:
הגנרל האיראני שהובך וקבר 7 מחייליו, מאיים על ישראל בטילי נקמה
מקרון: אם טראמפ יפרוש מהסכם הגרעין עם איראן - עלולה לפרוץ מלחמה
ברקע המתיחות עם איראן: נתניהו ייפגש עם פוטין ברביעי במוסקבה
אחרי הטראומה של 11/9 יצאו האמריקנים לממש את המדיניות באפגניסטן ובעיראק. בולטון מצדיק עד היום את הפלישה לעיראק, ורק מצטער שקוריאה הצפונית ואיראן לא זכו לטיפול דומה. הוא המשיך להטיף לתקיפה צבאית נגדן, ונחוש להביא להפלת המשטר האיראני. ביולי 2017 נאם בכנס של תנועת האופוזיציה האיראנית המוג'הדין-ח'אלק, שהוגדרה בעבר ארגון טרור, והבטיח שהמשטר האיראני לא ישרוד כדי לחגוג את יום השנה ה-40 למהפכה האסלאמית, הצפוי בפברואר 2019. גם מזכיר המדינה החדש מייק פומפיאו תומך בשינוי המשטר ומתנגד להסכם. מאמר שפרסם פומפיאו ביולי 2016 תואם במידה רבה את עמדות בולטון.
בסוף אוגוסט 2017, כאשר היה עדיין על תקן של "אזרח מודאג", פרסם בולטון תכנית ליציאה מהסכם הגרעין. עקרונותיה מיושמים כיום, עוד לפני ההחלטה הרשמית; מערכת תעמולה רחבה בציבור ובקונגרס, שיחות עם מנהיגי אירופה כהכנה לפרישה מההסכם, האשמת איראן בשקרים, וקמפיין דיפלומטי לפני פרסום ההחלטה ואחריה.
אם אכן התרחש שינוי אסטרטגי הרי שייתכן שמבצע הבאת ארכיון הגרעין עליו הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו - תרם לו. מעניין לבחון זאת על רקע השתלשלות החילופים בממשל; לפי הניו-יורק טיימס טראמפ עודכן על המבצע כבר בינואר, אך לדברי נתניהו בראיון לרשת פוקס, הוא עדכן את טראמפ על המבצע ב-5 במרץ בעת ביקורו בבית הלבן. לאחר חזרתו ארצה הודיע ראש הממשלה לשרים שטראמפ "קרוב מאוד" לפרישה מההסכם. ארבעה ימים אחר כך, ב-9 במרץ קיבל מזכיר המדינה הקודם רקס טילרסון, בעת ששהה שאפריקה, הודעה מפתיעה לפיה יפוטר. ביום שלישי שלאחר מכן צייץ טראמפ בטוויטר שטילרסון יוחלף על ידי מייק פומפיאו, ראש ה- CIA. פומפיאו עבר תהליך אישור ארוך, עד מינויו בסנאט ב-26 לאפריל, ממש בזמן לפני החלטת טראמפ.
ב-15 במרץ פורסם בוושינגטון פוסט שטראמפ החליט לפטר גם את היועץ לביטחון לאומי הרברט מקמאסטר שכמו טילרסון תמך בהסכם הגרעין. חמישה ימים אחר כך ביקר בבית הלבן יורש העצר הסעודי והאיש החזק בממלכה מוחמד בן-סלמאן. טראמפ הודיע על על הדחת מקמאסטר ועל מינויו של ג'ון בולטון, האידיאולוג הראשי של החלפת המשטר, כשלושה ימים לאחר מכן. סביר שבולטון הובא בגלל הנושא האיראני ולא הקוריאני, שבו הממשל דווקא שואף לפתרון הפוך; הכרה במשטר והסדר דיפלומטי.
המטרה: לסייע בשכנוע בצורך במגמה חדשה
גיבוש אסטרטגיה חדשה, אם אכן כך התרחש, הוא כנראה תוצאה של שלוש מגמות: ראשית כמובן ההתנגדות הבסיסית להסכם. שנית הכרה בכך שאיראן זכתה בעקבותיו ללגיטימציה ולמשאבים אותם היא מנצלת להתפשטות במזרח התיכון, ולאיום משמעותי על ישראל וערב הסעודית. שתיהן בעלות הברית החשובות באזור ושתיהן דוחפות את הממשל לפתרון כולל ושורשי לבעיה האיראנית. המגמה השלישית קשורה לאיראן עצמה; יתכן שטראמפ התרשם מההפגנות בתחילת 2018 והשתכנע בחולשת המשטר האיראני, וביכולת לערער אותו.
הצמרת המדינית בישראל מקדמת את הרעיון מול הממשל ומסייעת לו במעשים ובהסברים. לא זכורה רמה כזו של תיאום, אסטרטגי וטקטי. גולת הכותרת היא חשיפת הארכיון האיראני. נאום נתניהו על הארכיון לא נועד להשפיע על הנשיא, המתואם ממילא, אלא לסייע לו לשכנע את דעת הקהל והקונגרס שיש לשנות מגמה מול איראן. ראש הממשלה מרבה לדבר בשנה האחרונה על "הנמר האיראני ששוחרר מכבליו" לאחר חתימת הסכם הגרעין. המסקנה המתבקשת היא שרק כבלים חדשים יעצרו את איראן.
בנאומו בוועידת איפא"ק בתחילת חודש מרץ, הוסיף נתניהו ש"השלטון האיראני ללא הסנקציות יהפוך למסוכן יותר". המטרה אם כן היא סנקציות, והן כרגע יותר חשובות ואף סותרות הסכם מתוקן. שר הביטחון ליברמן הסביר באופן ברור יותר בראיון לאתר הסעודי אילאף לפני כשבועיים, בהתייחסו לפרישה אפשרית מהסכם הגרעין: "האיראנים חוששים... הכלכלה האיראנית תקרוס. אני צופה מחאות עממיות נגד המשטר... אני צופה במה שקורה למטבע האיראני שקורס בכל יום. הם יודעים שהמשטר האיראני בימיו האחרונים ושקריסתו קרובה".
מסתמן שטראמפ יודיע ב-12 במאי על פרישה צפויה מההסכם ועל חידוש הסנקציות בעוד כמה חודשים, תוך דרישה לתיקון ההסכם. אבל אם אכן האסטרטגיה היא החלפת המשטר יסתבר אחרי זמן מה שהממשל אינו מעוניין בשיח עם האיראנים, וגם לא בהסכם גרעין מתוקן. הסיבה ברורה: חתימה על הסכם או אפילו קיום משא ומתן יעמדו בסתירה להטלת סנקציות. ישיבות מצולמות וארוחות משותפות עם שר החוץ האיראני זריף לא הולכות טוב ביחד עם שאיפה להפלת האייתולות. רק הסלמה תביא ללחץ, ורק לחץ יביא למהפך. הסכם ייתן לאיראנים לגיטימציה ויכולות - חזרה על הטעות של אובמה.
האמריקנים ימשיכו להציב תנאים נוקשים ל"הסכם איראני" מקיף. בין עקרונותיו כמובן תיקון נושא הגרעין, הפסקת הניסויים ופיתוח הטילים, נסיגה איראנית מהזירות באזור, והפסקת סיוע לטרור. הסיכוי שהאיראנים יסכימו לכך לא קיים. סביר שהחישוב האמריקני יהיה כזה: אם יתקבלו הדרישות האמריקניות וייחתם "ההסכם האיראני הכולל" - ממילא יגרעו יכולות והמשטר ייחלש. אם האיראנים יגיבו לפרישה מההסכם בפרובוקציות - עוד יותר טוב: זה ישחק לידי האמריקנים, ויקל עליהם לגייס את הקהילה הבינלאומית. הממשל מאיים להפעיל סנקציות משניות מול החברות הזרות שימשיכו לסחור עם איראן, ויציב להן ברירה; תחליטו אם מי להמשיך לעשות עסקים - עם אמריקה או עם איראן. הלחץ המתגבר יביא להגברת התסיסה, ההמונים יצאו לרחובות, והמשטר ייפול, ולפחות ישנה את התנהלותו.
כך יהפוך הדיון על הסכם הגרעין למנוף, "אורנים קטן" (שם הקוד שניתן ליציאה למלחמת שלום הגליל), בעוד המטרה האמיתית, והמוצנעת, היא תכנית "אורנים הגדולה" בגרסת טראמפ, להחלפת המשטר. שר הביטחון במלחמת שלום הגליל אריק שרון לא הציג בזמנו לממשלה באופן מפורט את תכנית "אורנים הגדולה" להביא לסדר חדש בלבנון. ביוני 1982 פרצה המלחמה שנועדה לסלק את הסורים ולהעלות לשלטון את באשיר ג'ומייל, כדי שיחתום על הסכם שלום עם ישראל. הכסות לכך הייתה התכנית הקטנה שנועדה להרחקת הקטיושות של אש"ף מהגבול.
שינוי המשטר הוא מטרת על מבורכת. עם זאת יש לקוות שאם האמריקנים יעשו צעדים לקידומה הם ייקחו בחשבון גם תסריטים שיכולים לצאת משליטה. ראשית אם יבין כעת המנהיג האיראני שיש סכנה לשרידותו הוא עלול לנקוט צעדים קיצוניים, למשל לחזור לפתח נשק גרעיני. הגרעין במהותו הוא כלי שנועד ליעד מרכזי אחד - שימור שרידות המדינה והמשטר, באיראן ובכלל. מספיק שחמינאי ייזכר בתמונות גופתו של קדאפי נגררת ברחובות, שמונה שנים אחרי שוויתר על תכנית הגרעין שלו בלחץ אמריקני. דוברים איראנים כבר איימו לאחרונה בפרישה מאמנת ה-NPT, צעד נמהר ומסוכן מבחינתה.
שנית, איום האמריקנים על המשטר עלול דווקא לאחד את האיראנים סביב ההנהגה במקום שיצאו נגדה לרחובות. מרבית הציבור האיראני אולי רוצה בשינוי, אבל הוא קודם כל פטריוטי. לחץ באיראן עלול להביא להתחזקות הקיצוניים ומשמרות המהפכה, על חשבון הגורמים הפרגמטיים והנשיא רוחאני. בנוסף, הממשל האמריקני עומד להתחיל בדיון קריטי עם קוריאה הצפונית על הסכם לפירוקה הגרעיני. קים יתבונן בחשדנות רבה על פרישה אמריקנית מהסכם עליו חתמה לא מזמן. הממשל אגב נראה מאוחד בדעה שלפרישה מהסכם הגרעין לא תהיה השפעה שלילית על השיח עם פיונגיאנג. לעמדה זו שותף גם מזכיר ההגנה השקול מאטיס, כפי שהתבטא בסנאט לפני כשבועיים.
לצד תמיכה ועידוד למהלך האמריקני ישראל תתמודד לבד מול האתגר האיראני בסוריה, בתיאום עם האמריקנים. ישראל ואיראן משאילות כעת את מסלול המרוצים הסורי לצורך משחק "צ'יקן", בו שני הצדדים מאיצים ברכבם אחד מול השני. כל משתתף מודע היטב לאפשרויות; ינצח - אם השני יסיט את ההגה. יובס - אם הוא עצמו יחטוף פיק ברכיים. סטטוס-קוו יתקיים אם שני הצדדים ירדו לשוליים. האופציה הלא רציונלית לשניהם היא התנגשות חזיתית בשיא המהירות, שתוצאותיה קטלניות.
כדי לנצח בעימות זה ישראל חייבת להקרין מסרי עוצמה ואמינות מוחלטת. זו הסיבה שהיא לוחצת על הגז, פועלת באגרסיביות, ומאיימת. נתניהו וליברמן מתארים את ההתבססות האיראנית בסוריה במונחי איום קיומי, "טבעת חנק" על ישראל, ואף מצהירים שישראל מוכנה לשלם "כל מחיר", גם אם משמעותו מלחמה. התקווה הישראלית היא שאיראנים ימצמצו ראשונים, או ששופט הקו מרוסיה יתערב סוף סוף. האסטרטגיה הישראלית בסוריה מבוססת על אותו הגיון שמנחה כרגע את ממשל טראמפ: את מגמת ההתעצמות האיראנית יש לעצור במהלך דרמטי, ותוך הסלמה מכוונת.
הכותב הוא סגן ראש אגף המחקר לשעבר במשרד ראש הממשלה