ממרחב הכחשה למרחב הקשחה: בעזה ובסוריה ישראל משיבה לאש באש

השיטה הישראלית למניעת מלחמה דומה בבסיסה לטיפול הומיאופתי: החולה מקבל מינון קטן של מה שעלול להזיק לו מאד במינון גדול. כמו "מה שלא מחסל - מחשל", הציפייה כאן היא שמה שלא יחולל הסלמה יביא להשלמה.

זה בעצם מה שצה"ל חותר להשיג בשתי החזיתות הפעילות שלו, בעזה ובסוריה. לכבות את האש הקטנה המאיימת לגדול לא במים או בקצף, אלא באש בינונית. על שולחן החישובים במעבדה, יש לכך סיכוי להצליח לזמן מה, מה גם שחלופות טובות יותר אינן מזדקרות. הבעיה היא שנחוצה הסכמתם של שותפים נוספים למשחק המסוכן.

לקריאה נוספת:
אסד אחרי התקיפות: מדינות עוברות לתוקפנות ישירה נגד סוריה
מסר חודר בונקר: כשהמלחמה בין איראן וישראל הופכת לגלויה
מקרון ופוטין שוחחו: "יש לשמור על הסכם הגרעין עם איראן"

ישראל ויתרה על התחביב הקודם, מימי תקיפת הכור הסורי ב-2007 - הלא הוא מרחב ההכחשה - ועברה למרחב ההקשחה. היא החליטה שלא להניח לחמאס לכוון את מגמת האירועים בעזה ולאיראן להתבסס בסוריה. היא מגיבה בטיל תחת עפיפון ובפצצה תחת מטען. השלב הבא הוא בהכרח העברת המלחמה לשטח האויב וראשיו. אם פגיעה בבסיס איראני בסוריה אינה מרתיעה מהמשך ההתבצרות שם, מה עוד נותר? חוזה על ראשו של קסאם סולימאני? פיצוץ מסתורי במפקדת כוח קודס של משמרות המהפכה באיראן? ואיזו תגובה תבוא אז על התגובה שעל התגובה?

המלחמות הגדולות בסכסוך הישראלי-ערבי התחוללו על רקע בריתות. שום מדינה לא יצאה למלחמה בלי אבטחת אגף אזורי או עולמי. החלטה משותפת של ממשלות ערב קדמה לפלישה לישראל (בהקמה ובהרצה) לפני 70 שנה. בן גוריון סירב לפשוט על סיני כל עוד צרפת ובריטניה נשארו בחוץ. הסורים הזעיקו את המצרים והסובייטים למשבר שהתפתח למלחמת ששת הימים. מצרים פתחה במלחמת יום הכיפורים בתיאום עם סוריה. בגין ושרון האמינו שממשל רייגן יבליג על מלחמת לבנון.

פעולות צה"ל נגד איראן בסוריה מתבססות על שלוש הנחות משיקות: כדי להגיע עם טהראן ל"תקנון התנהגות", מפורש או מובלע, נחוץ תחילה משבר; הימים שלקראת קביעת עתידו של הסכם הגרעין, שאיראן רוצה בהמשכו, נוחים לכך; ושתי המעצמות הגדולות הפועלות בסוריה אדישות למצוקת האיראנים וקשובות לאינטרסים האנוכיים שלהן.

ולדימיר פוטין מעריך נוקשות וכוחניות. הוא רוצה סוריה יציבה, אסדיסטית, ואם האיראנים מסכנים את ההסדר המסתמן לכיוון זה - שיילכו חומייני מט. דונלד טראמפ שואף להכריז שהביס את דאעש. מהלך קשוח נגד איראן אינו מפריע לו, על אף שבהתמודדות עם "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק היו האמריקנים והאיראנים - וחיזבאללה, רוסיה ואסד - באותו צד. הכורדים כבר נבגדו, ולהם חייבת וושינגטון יותר.

המצב באביב 2018 מזכיר את המתיחות בחזית המצרית באביב 1970 - מלחמת התשה, הפצצות עומק, הגברת המעורבות הרוסית, עימות רב-משתתפים. "כמה מורכב מוחו של הנשיא", התפעל אז היועץ לביטחון לאומי קיסינג'ר באוזני ראש מטהו של הנשיא ניקסון, בוב הולדמן - כדי שזה ירוץ לספר לבוס. "הוא משחק ברוסים נגד המצרים נגד הישראלים". זה נגמר רע לפני שזה נגמר טוב, לשלוש שנות אשליה, שבסופן זה נגמר רע מאוד.

מוטב להתגבר על הפיתוי הילדותי - ההולם את חובב המצעדים הצבאיים והטילים החכמים והכפתור הגרעיני הכי גדול בעולם, טראמפ - להתפעל מהאמצעים: מכסחי הבונקרים, טילי-טילים, אף-35 שבוודאי יגיח בקרוב להופעת בכורה. הבונקר העבה ביותר שצריך לחדור הוא מוחו של מקבל ההחלטות, בירושלים כמו בטהראן, בוושינגטון כמו בביירות.

המב"ם, אותה מערכה בין המלחמות שמנהל הרמטכ"ל איזנקוט בהנחיית הקבינט ובאמצעות ראשי אגפי המבצעים והמודיעין ומפקד חיל האוויר, עלולה לאבד את ה"בין" ולגלוש למלחמה עצמה. כאשר שחקנים רבים כל כך משתתפים במשחק הקטלני, אין שום אפשרות למינון מדוקדק, לבקרה ולאיפוס הסיכון ליציאה משליטה.