"נינג'ות לא בוכות": הרגע שבו חרב עולמה של משפחת ויינשטיין

"אבא אמר לי 'יובל' וידעתי" - כך במילה אחת חרב עולמה של משפחת ויינשטיין מערד, שבנה יובל, קצין ומפקד מצטיין בחטיבת גבעתי נהרג כשהסתער עם חייליו על קבוצת מחבלים במארב בהרי הלבנון בחודש נובמבר 1990. "הדאגה ליובל הייתה משהו שהייתי הולך לישון איתו", סיפר אחיו, אמיתי. "ישנתי אצל חברה שלי והתקשרו בלילה", סיפר על רגע קבלת הבשורה המרה.

28 שנים אחרי האסון הנורא, משחזרים בני משפחת ויינשטיין את הרגע שבו מלאך המוות דפק בדלתם. "אבא קיבל את משלחת קצין העיר בבוקר כשפתח את החנות - ובגלל שזאת ערד, כולם מיד ידעו", נזכרת נירית, אחותו של יובל כשהיא משחזרת כיצד נודע לה על נפילתו של אחיה. "נכנסתי למכונית ואבא אמר לי 'יובל', ואני רק בת 14, שאלתי אם נוסעים לסורוקה כי אין לי מושג מה המצב. הוא מסתכל ומבין שאני לא מבינה והוא אמר לי: "לא, זה נגמר". אז מתחיל הסרט".

איתמר, אחיו הצעיר של יובל, קיבל את ההודעה הקשה כשחזר מטיול שנתי למצפה רמון. "המורה קראה רק לי ואמרה שאבא שלי מחכה בחניה. רק אני ירדתי והאוטובוס המשיך", שחזר. "ראיתי את הרכב הלבן היחיד בחניה הריקה. רצתי אליו מבסוט. הגעתי והכל היה נורא מוזר. אבא אמר לי שקרה משהו נורא ואז אמרתי לאבא: 'לא נורא, אני אתגבר', כמו שלימדו אותי בבית - זה היה המשפט בבית, אם הייתי חוטף מכה או משהו: 'נינג'ות לא בוכות, הן מתגברות'".

עוד בוואלה! NEWS
"יש לי חלום - להיות קצין קרבי": המחברות של אבינועם
אלוף הריצה שהפך למ"מ אמיץ: שי נפצע שלוש פעמים - ותמיד חזר לחייליו
הצוואה של ארז: הלוחם שאהב את הפועל ונותר לעד חלק ממנה

איתמר הוסיף כי לאחר מותו של אחיו "לקח לי כמעט 11 שנה לבכות. היום אני לא נינג'ה". לדבריו, "ברגע אחד הפכתי לילד גדול. תפיסת המוות הייתה ברורה לי. כשיצאתי מהמקלחת אמרתי לעצמי שמעכשיו אתנהג כמו ילד טוב".

רב-סרן יובל ויינשטיין נולד ב-5 באוקטובר 1966בקיבוץ מגל לעליזה ושמואל וגדל בערד. במותו הותיר אחריו את הוריו, את אחיו הבכור אמיתי, את האחים הצעירים נירית ואיתמר ואת חברתו לחיים. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בעיר מגוריו. שיר שחיבר - "האיש האופטימי" - הולחן ויבוצע על ידי רב"ט יובל הודסמן, מכונאי רכב המשרת בצה"ל, במסגרת פרויקט "אלה האחים שלי" של גלי צה"ל במהלך יום הזיכרון.

ויינשטיין גדל על ערכי אהבת האדם והזולת, והשקיע את זמנו בתחומי עניין רבים ומגוונים. רפי, אחד מחבריו הטובים, נזכר כיצד הכירו על מגרש הכדוריד. "יובל נכנס לחיינו בערך בכיתה ה'-ו' כשהתחלנו לשחק כדוריד. הם גרו בשכונה אחרת ולא היינו ביחד ביסודי", הוא נזכר. "עשו בערד ליגת כדוריד של בתי ספר. הביאו מאמן מברית המועצות והוא התחיל ללמד את המשחק. יצרו טורניר עירוני, ומכל בית ספר לקחו נבחרת. אנחנו התחלנו לשחק אחד נגד השני, עד שראו שיש לנו פוטנציאל והחליטו להקים קבוצה. ככה הכרנו".

מז התפתחה בין השניים חברות אמת. "הוואדי היה מגרש המשחקים שלנו. היינו יוצאים מהבית וחוזרים בערב. שם גם גילינו את הקניונים והיינו עושים סנפלינג. היינו מאוד חופשיים והפחד לא היה קיים", סיפר רפי. "הייתי בן בית אצל המשפחה שלו. הייתי נכנס אליהם הביתה ולא מרגיש זר".

עוד מצעירותו היה ויינשטיין נער נבון, מקובל בחברה ומנהיג מטבעו - כך סיפרו חבריו. הוא השתייך לתנועת הנוער השומר הצעיר, הרבה לטייל ברחבי הארץ וקרא ספרים על מורשת הארץ וידיעתה. הוא אף הרבה בכתיבה, ומדי פעם היה מראה לאחיו אמיתי שירים שכתב לאורך שירותו הצבאי. "הוא לא התבייש בזה. זה מאוד אישי ושלו, וזה לא היה אצלו איזשהו עניין לחלוק את זה איתי", סיפר האח. "זה אפשר לי בתור ילד מידת חופש גדולה. זה היה נקי, בלי כל הפאסון. הוא לא פחד להיות רגיש, או אמנותי או רך. המסר שלו עבר נקי". אחיו איתמר הוסיף כי חברותיו של אחיו הכירו אף הן את כישרון הכתיבה שלו: "הוא היה כותב להן שירי אהבה. הוא היה 'קצין וג'נטלמן'".

בשנת 1985 התגייס ויינשטיין לצה"ל ויצא לקורס טיס, אך הודח במהלכו והתנדב לשרת בגבעתי. "אחרי הנפילה מהקורס לא נשבר לבו", סיפר אחיו איתמר והוסיף: "חיל האוויר לא היה בשבילו". במהלך שירותו בחטיבה הסגולה יצא לקורס חובשים קרביים, המשיך לקורס מ"כים, קורס קצינים ובהמשך לקורס מפקדי פלוגות. מפקדו לשעבר בחטיבה, אלוף (במיל') יום טוב סמיה, סיפר כי ויינשטיין היה "אחד הקצינים המשקיענים שהכרתי", במהלך שירותו כסגן מפקד פלוגת החה"ן (חבלה והנדסה, א"ר) החטיבתית. "כשהתלבטתי מי יקבל את פלוגת החה"ן יובל היה היחיד שהחלטתי 'להקפיץ אותו כיתה' ולמנות ישירת לפקד עליה, בשל הרצינות, ההשקעה והמנהיגות השקטה והעמוקה מאוד שגילה".

האחות נירית סיפרה כיצד השתנו חייו לאחר שקיבל על עצמו את הפיקוד על חייליו. "תפיסת הסכנה והמציאות שלו השתנתה ברגע שהוא היה אחראי על חיים של ילדים בני 18", תיארה את השינוי שחל באחיה. איש לא הופתע, אם כן, מהדברים שסיפרו חייליו לאחר נפילתו: "יובל היה בשבילנו הכול. הוא הביא את הפלוגה למה שהיא היום; ידענו שאפשר לסמוך עליו בכל דבר; הוא היה האימא והאבא שלנו".

ב-26 בנובמבר 1990, נפל ויינשטיין בקרב בלבנון, אז הסתער בראש חייליו על קבוצת מחבלים שארבה להם בדרום לבנון והותיר חלל עמוק בלב משפחתו, חבריו ופקודיו. אלוף (במיל') סמיה שחזר את היום שבו נודע לו שחיילו האהוב נפלא במארב בלבנון. "האירוע התרחש לאחר שכבר סיימתי את תפקידי בחטיבה. עד היום אני זוכר את הלילה ההוא, זוכר את ההודעה הקשה שקיבלנו, כמה בכינו, כמה עצב נפל עליי ששמעתי שזה יובלי, אני שלחתי אותו לתפקיד הזה, רק כמה חודשים לפני שנפל".

אני באמת מכיר איש אחד
צעיר ובריא ומחוטב,
שקם כל בוקר
עם חיוך על שפתיו -
ושותה כוס קפה
ומשקיף אל הרחוב
בלי לדאוג: מה מצב
איגרות החוב?!

אני באמת מכיר איש אחד
עממי בהחלט לא נבחר
שאיננו רוטן על סחרור המחירים
ולא על שחיקת השכר
מוכן להקריב עוד
משכורת שלמה
בעבור זר פרחים
שיוגש לעלמה.

אני באמת מכיר איש אחד
שלא משחק לפי הכללים
ואיננו נועל חלונות ודלתות
על מאות מנעולים
למרות שאחוז הפשיעה
מכל צד
עולה עוד יותר
מאחוז המדד.

אני באמת מכיר איש אחד
ודווקא בחור רציני,
שאיננו משלים עם חוק ירושלים
ולא עם בידוד מדיני,
אך איננו צועק:
בכיה לדורות.
אפילו מולו,
בוערות מדורות.

אני מכיר את האיש הנ"ל
הוא קורא בעיון עיתונים,
ויודע היטב מה קורה סביבו
[עם כל הנתונים].
ובכל זאת הולך
לעבודה, או לים
ופשוט נהנה
להיות קיים.

נ.ב
אבל מה שעצוב
בכל המחזה
שאני מכיר רק אחד כזה!