למשחק הבית הראשון של קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב בעונת 2004-2003, קדמה דקה דומיה. שלושה חודשים קודם, ב-27 ביוני 2003, נהרג ברצועת עזה לוחם השייטת סמל-ראשון ארז אשכנזי. אלפים עמדו בדממה וכיבדו את זכרו של הלוחם החייכן והחסון, שהיה מעודד לצדם את קבוצתם האהובה.
מאז מניפים האוהדים בכל משחק הקבוצה שלט עם תמונתו של ארז ולצדה הכיתוב: "ארז אשכנזי ז"ל - אדום שלא נשכח". אביו, ינון, אדם גדול וחייכן, מודה: "לא אחת, כשאני נכנס לאצטדיון ורואה את השלט, אני בוכה".
מותו של ארז אשכנזי הכה בהלם רבים. כ-5,000 בני אדם ליוו אותו בדרכו האחרונה, בהלוויה בקיבוץ שלו, רשפים שבעמק בית שאן. ארז ומשפחתו נוגעים במעגלים חברתיים רבים, ואחד מאותם מעגלים נשזר בשמו מאז נפילתו ומנציח אותו יום-יום.
עוד בוואלה! NEWS:
ישראל תתייחד עם זכר הנופלים: אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל
בג"ץ הפך את החלטת ליברמן: אושרה כניסת פלסטינים לטקס זיכרון משותף
מפקד חיל האוויר מפקח מקרוב: כך מתכוננת איראן לנקום בישראל
"ארז נהרג ביום שישי לפנות בוקר. ביום שישי בערב הגיע אלי טלפון. זה היה מושיק תאומים, אז מבעלי הפועל תל אביב. הוא ניחם אותי וביקש שבסוף השבעה נדבר שוב. ביום ראשון הוא הגיע להלוויה וכעבור שבוע נפגשנו במשרד שלו. בסוף השבעה נפגשתי אתו ועם מוטי אורנשטיין, גם הוא מבעלי הפועל תל אביב אז. הם הודיעו לי שיקום בית ספר לכדורגל על שם ארז".
האב השכול אומר שהמחווה הזאת חיזקה אותו מאד ברגעים הקשים: "הם לא עזבו אותי. בשבילי הפועל תל אביב זה מעבר למועדוני כדורגל וכדורסל, זה חלק מהחיים ומהמשפחה. מאז הם תמיד אתי. שחקנים מקבוצת הכדורגל מגיעים לימי זיכרון, וגם קבוצת הכדורסל מחבקת אותי. אורי שלף, מקים הפועל "אוסישקין" תל אביב, נתן לי את החולצה שלו, אחרי שהקבוצה עלתה לליגה הארצית. החולצה עד היום בארון של ארז. מותו הפתאומי של אורי שלף הכה אותי בשוק".
מאז נבטה היוזמה להקמת בית הספר לכדורגל, המגרש בקיבוץ רשפים הומה פעילות זה 15 שנה. כ-250 ילדים רשומים בבית הספר ונושאים על חולצותיהם את סמל כנפי העטלף של השייטת ובמרכזן סמל "הפועל". "בית הספר על שם ארז פועל ברוחו וברוח השייטת", מדגיש ינון, האב. "אני מתכוון לומר שהרוח שנושבת במועדון היא רוח החברות, העזרה ההדדית, התמיכה אחד בשני. מחנכים להיות אזרחים טובים, בני אדם ואוהבי המדינה. אם גם יצאו מפה שחקנים טובים - זה כבר יהיה עבורי בונוס", אמר.
"הייתה בו רגישות ואהבה לילדים האלה"
אבל מעבר לפעילות השוטפת, נדמה כי עיקר גאוותו של ינון אשכנזי היא על הפעילות המתרחשת בבית הספר עבור ילדים ונערים בעלי צרכים מיוחדים. במסגרת בית הספר יש שלוש קבוצות פעילות המונות סך הכול 60 חניכים בעלי צרכים מיוחדים. כל אחד מהם מגיע לאימון אחת לשבוע ופעם בשנה נערך אירוע מיוחד בהשתתפות לוחמי שייטת ומאמני אגף הנבחרות של ההתאחדות לכדורגל.
לדברי ינון, "ההחלטה על הפעילות הזאת נולדה גם כן ברוחו של ארז. הוא וחבריו לצוות בשייטת, היו מגיעים מדי שבוע להיפגש עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בחיפה. לכל לוחם היה קשר עם ילד שאותו הוא ליווה. נערים לא כותבים צוואות, אבל אני מאמין שהפעילות הזאת הייתה מעין צוואה שארז השאיר אחריו ואני רוצה להמשיך את דרכו. הייתה בו רגישות ואהבה לילדים האלה. אני רואה את זה גם היום במפגשים של הלוחמים אתם. הכיף שלי הוא לראות את אותם ילדים שמחים ומרגישים רצויים וחלק מהחברה. באחד המפגשים אצלנו בבית ספר, בא ילד עם צרכים מיוחדים ללוחם שייטת ואמר לו: 'כשאהיה גדול, אני רוצה להיות לוחם בשייטת'. אני כל כך התרגשתי, הלכתי הצידה ובכיתי".
ארז, בנם של בתיה וינון. נולד ב-16 ביוני 1982, בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. אח לרוני, אביב ולילך. הוא נולד בימי מבצע "שלום הגליל" ונקרא על שם ארזי הלבנון. ברשפים כבר היה ארז גדול - ארז גרשטיין. ארז הצעיר, אשכנזי, וחבריו נשאו עיניים למפקד הנערץ שהיווה עבורם דוגמא. ב-1999, כשהיה מפקד יחידת הקישור לדרום לבנון, נהרג תא"ל גרשטיין בהתפוצצות מטען צד.
ארז הצעיר נהרג ב-27 ביוני 2003, כשבוע וחצי לאחר שחגג את יום הולדתו ה-21, בקרב בשכונת בקשי שברצועת עזה, במהלך פעולה ללכידת מבוקשים פעילי טרור. ערב קודם לכן יצאה יחידה של שייטת 13 לחסל חוליית מפגעים ברצועת עזה שתכננה לבצע פיגוע המוני בישראל. ארז פיקד על חוליית הרפואה במבצע. לאחר השלמת כיתור הבניין שבו הסתתרה החוליה, הופעל מטען על הלוחמים. ארז, שהגן בגופו על חבריו, נפגע אנושות ונהרג במקום.
השכול לא היה זר למשפחה: הסבים של ארז איבדו בן במלחמת יום הכיפורים; ירון אשכנזי, בן 21, נהרג בקרבות ברמת הגולן, ביום הראשון למלחמה, 6 באוקטובר 1973. צוות הטנק עליו נמנה, יצא לחלץ את חיילי מוצב 111 בדרום רמת הגולן. סיפרו כי ירון פעל בקור רוח, במהירות וביעילות. הטנק נפגע והוא נהרג.
ההורים, אריאלה ואברהם, איבדו בשואה רבים מאד מבני משפחותיהם, אריאלה בהונגריה ואברהם במקדוניה. בישראל הקימו משפחה וחיים חדשים. אבל אובדן הבן היה מכה קשה מדי. עשרה חודשים אחרי שבנו נהרג, מת אברהם מרוב צער וכאב. האם אריאלה נשכה שפתיים והרימה את ראשה. לצד הכאב העמוק המשיכה בחייה ובחיי המשפחה.
"אמרתי לעצמי שאני אמשיך כמו אימא. לא אתן לעצמי לשקוע", אומר ינון. "יש רגעים שבהם אני בוכה ומתפרק. זה פשוט קורה, אין לכך כללים ברורים. הימים האלה, שלפני יום הזיכרון, הם הימים הקשים מכל עבורי. זה שבוע שאני מתבקש לספר על ארז. אני נוסע ביום שישי שלפני יום הזיכרון לקבר של ירון וביום הזיכרון הולך לקבר של ארז. אלו ימים מאד קשים ועמוסים רגשית".
לפעמים, כשהוא עולה לקבר, מספר ינון לארז על קבוצתם האהובה. "זה קורה בעיקר לפני משחקים חשובים", אמר. "לפני שנה סיפרתי לו שהפועל יורדת ליגה". אבל היו גם שנים שמחות לקבוצה ואוהדיה. ארז בנעוריו זכה לראות את הפועל זוכה בתארים. גם אחרי שנהרג היו כמה רגעים יפים לקבוצה. אחרי אחד מהם, כשהפועל זכתה בדאבל - אליפות וגביע, הגיע ינון עם גביע המדינה ועם צלחת האליפות לקבר של ארז.
הוא אומר כי "למרות נפילתו של אחי, אף פעם לא עמדה על הפרק השאלה האם להתנגד לרצנו של ארז להתנדב ליחידת עילית. השייטת הייתה החלום שלו מגיל צעיר".
מלבד המשפחה והפועל תל אביב, מקיפים את ינון עוד מספר מעגלי חברים, מקיבוצו, רשפים, חבריו של ארז לצוות, תושבי האזור, חברים מתקופת המילואים ועוד. "הרעות היא הערך החשוב ביותר לדעתי, ומי כמוני יודע את חשיבותה של הרעות, ברגעים הקשים החברים לא עזבו אותי".
כמעט מדי יום מגיע ינון למגרש הכדורגל ברשפים, מלווה את מה שהוא מגדיר "מפעל החיים שלי". גאווה מיוחדת מסב לו אחד מנכדיו שמתאמן בבית הספר. הוא מביט בעשרות הילדים המתרוצצים ובועטים בכדור ורוחו של ארז נמצאת במקום.
