אלוף הריצה שהפך למ"מ אמיץ: שי נפצע שלוש פעמים - ותמיד חזר לחייליו

שי ארבלי מלהבים זכה במרוץ היישוב שבו התגורר, שהיום נקרא על שמו. הוא התגייס לצנחנים, נפגע בהיתקלויות כשהסתער בראש לוחמיו, ונהרג בתאונה בבקעת הירדן. מפקדו ח"כ מוטי יוגב מספר על קצין שעתיד גדול היה לפניו, ואמו נזכרת בבנה שדאג לפלאפל לכל הפלוגה בסוף ניווט

17/04/2018
"את הערכים שקיבלתי בפנימייה אי אפשר לקבל במקום אחר". שי ארבלי(צילום: באדיבות המשפחה)

אלפי רצים משתתפים מדי שנה במרוץ על שם שי ארבלי בלהבים, אך לא כולם מכירים באמת את הסיפור מאחורי קצין הצנחנים. שי, בנם של יעל ופנחס ממקימי היישוב להבים שבנגב, היה נער ספורטיבי ופעיל שלמד בבית הספר היסודי "מעיין" בבאר שבע ולאחר מכן המשיך לבית הספר הריאלי בחיפה ולפנימייה צבאית. הוא אהב לרוץ למרחקים ארוכים, השתתף במרתונים ובשנת 1984 זכה במקום השלישי באליפות הארץ בג'ודו לנערים.

שי, כך מספרת המשפחה. ייעד את עצמו לשירות צבאי ארוך ומשמעותי .הוא התעקש מאוד ללמוד בפנימייה הצבאית בחיפה. כשסיים את לימודיו אמר לבני המשפחה, "ייתכן ובתיכון רגיל ההישגים הלימודיים יהיו יותר טובים, אבל את הערכים והחוויות שעברתי בפנימייה אי אפשר לקבל במקום אחר".

שי קפץ כיתה מהגן לכיתה א' ,הוא סיים את הפנימיה הצבאית לפיקוד בגיל 17. למרות שיכול היה לקבל שנת לימודים ולהתגייס עם בני גילו שי התעקש להתגייס עם בני מחזורו מהפנימייה הצבאית . כבוגר הפנימייה חתם קבע לשלוש שנים. למעשה הוא היה קטין. "אני הייתי חתומה על כך ושי תמיד צחק על חשבוני: 'אם אני אבריז ייקחו אותך. את חתומה'", סיפרה אמו יעל. "הוא היה מורעל על הצבא. הוא רק רצה לתרום ולעשות כמה שיותר עם ראש הכי גדול".

בשנת 1987 התנדב לשירות בחטיבת הצנחנים, סיים קורס מ"כים בהצלחה ופיקד על מחזור לוחמי שייטת 13 בבית הספר למפקדי כיתות. לאחר מכן יצא לקורס קצינים בבה"ד 1 שבמהלכו מפקדו חלה ואושפז בבית החולים, ושי התבקש למלא את מקומו.

עוד בוואלה!

המוצרים האלה נחטפים באמאזון. עכשיו הם גם ליד הבית שלך

מערכת וואלה! בשיתוף טרמינל X
ארבלי(צילום: באדיבות המשפחה)

עם סיום הקורס, חזר שי לצנחנים ופיקד על מחלקה בגדוד 202. המשימה הראשונה שלו הייתה לפקד על מחלקה שיחסיה הידרדרו עם מפקדה. מפקד חטיבה לא לקח סיכונים במקרה כזה ומינה למשימה קצין מקצועי שיידע להנהיג את פקודיו ולהוביל אותם למשימות מורכבות. שי עמד במשימה. גאוותו מאוחר יותר הייתה שחמישה מבין הלוחמים שהובילו את הסכסוך עם המפקד הקודם יצאו לקורס קצינים. לאורך כל שירותו כמפקד בפעילות מבצעית הוא חתר למגע. זו אולי אחת הסיבות שנפצע שלוש פעמים בלחימה.

שי נפצע בפעם הראשונה בשנת 1988 במהלך פעילות ביטחון שוטף במסגרת האינתיפאדה הראשונה בגזרת העיירה הפלסטינית טובאס בצפון השומרון. אנשי הפת"ח תקפו תחנת משטרה וכוח של הצנחנים שהיה בפעילות בט"ש הוזעק לסייע. אחד המחבלים שעמד על גג המבנה השליך לבנה על ראשו של שי פונה לבית החולים בעפולה. למחרת הגדוד עז לרמת הגולן ושי נותר ליומיים בביתו למנוחה. אמו יעל נזכרה בימים בהם שהה בבית. "בבית שי התבדח 'שכחו אותי', ובכל דפיקה בדלת צחק 'עכשיו מחפשי עריקים באו לקחת אותי'".

בשנת 1991 נפצע שי פעם נוספת, הוא נפגע בהתקלות עם מחבלים בבקעת הירדן בהיתקלות עם מחבלים. באותה השנה נפצע בחודש יוני במוצב בדרום לבנון בהיתקלות עם חוליית מחבלים. שי לא חשש מהסכנות במהלך שירותו הצבאי. באמצע חודש נובמבר 1991 נפל שי בתאונה בבקעת הירדן במהלך בדיקת מסלול לתרגיל לילה.

ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) שהיה באותם ימים מפקד גדוד 202 בחטיבת הצנחנים ומפקדו של שי נזכר בדמותו "זיהיתי אותו מהר מאוד כמ"מ אשכולות. כך הגדרתי אותו. אינטליגנט מאוד, מקצוען, עושה דברים בענווה ומתייחס בכבוד רב לחייליו. מאוד הערכתי אותו", אמר.

"רק לא עוד פעם שי"

בשנת 1991 נפצע שי פעם נוספת בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון. "הוא שירת במוצב נבי אל-עוודי, מעל כפר קילא מול מטולה. סמוך לחצות התבצעה התקפת מחבלים על המוצב. מטווח של 100 מטר פתחו באש לעבר הלוחמים במוצב. שי יצא להתקפה ועמד בראש הכוח. הוא הסתער עם לוחמיו על המחבלים שנמלטו והותירו אחריהם שובל דם ארוך. למרות שהוא נפצע מהירי המשיך להילחם ורק בתום ההתקפה הוא התפנה. אחרי חודש הוא חזר לפקד המחלקה", סיפר יוגב.

בשעות אחר הצהריים, חזרה יעל מהעבודה ובזמן שהחנתה את המכונית בכניסה אל הבית שמע את החדשות ברדיו: חייל צה"ל נפצע בהתקלות עם מחבלים בלבנון. "לא שמעתי יותר מזה כי בראש חשבתי 'לא, רק לא עוד פעם שי'. גירשתי מהר את המחשבה, "מה? רק הבן שלך בלבנון?'", נזכרה יעל באותם רגעים. "בכניסה לבית שמעתי את הטלפון מצלצל. הרמתי בדאגה 'אמא נפצעתי. הכל בסדר. מפנים אותי לבית החולים, אל תדאגי', אמר לי שי. עניתי אני יודעת הרגשתי".

קליע חדר לקסדה של שי ויצא מצד אחר, במזל רק השיער של שי נחרך וקליע שני, פגע בזרועו. "לאחר נפילתו קיבלנו את הקסדה המחוררת ,עם הקדשה. מפקדיו סיפרו שלפני התקרית שי התריע כמה פעמים כי הוא מזהה שמתצפתים עליהם אך לא קיבל אישור לפעול למניעת התקרית. גם בפעם הזו המשיך לפקד על הפעילות עד לסיומה למרות הפציעה. גם בפעם הזו היה מאוד חשוב לו מהר לחזור ליחידה לחיילים ולתפקיד".

ארבלי(צילום: באדיבות המשפחה)

גדוד 202 עבר לאימון באזור מדבר יהודה סמוך לנחל חצצון. "פניתי לבוגי יעלון (אז מפקד חטיבת הצנחנים ולימים הרמטכ"ל ושר הביטחון א.ב) ואמרתי לו כמה אני מתרשם משי ושאני רוצה להוציא אותו לקורס מפקדי פלוגות", סיפר מפקד הגדוד יוגב. "הוא היה מאוד אמיץ. מפקד רציני מאוד".

הפציעה השנייה ארעה במהלך ימי מלחמת המפרץ בשנת 1991. שי בראש כיתה בדק ציר בבקעת הירדן בגזרת צמח. צרורות אש נורו עליהם מכיוון ירדן וקליע פגע לשי בירך. החובש ניסה לטפל בו אך שי מנע ממנו . בדיעבד, סיפר להוריו שזו היתקלות ראשונה לקבוצת חיילים זו ולא רצה להסיט את תשומת לבם מהמשך הפעילות. שי המשיך לפקד על הכוח, סיים את האירוע ורק אז דיווח על ברשת הקשר שנפגע ופונה לבית החולים פוריה.

"שי עמד שוב בראש הכוח והסתער על המחבלים. הוא שוב נפגע ושוב המשיך לפקד, להילחם ולנהל חילופי אש עם המחבלים, תיאר יוגב. "הוא היה בין מפקדי המחלקות המובילים בגדוד בהרבה היבטים. אומץ, יחס לזולת, שקט נפשי, הוא פשוט היה גיבור".

"היה ערב", נזכרה יעל אמו ביום בו שוב נפצע, "פנחס אבא של שי היה בתקופה זו רכז הביטחון של היישוב ובאותה שעה היה בחמ"ל. בבית היינו אני ובתנו הצעירה פז וקיבלתי שיחת טלפון בלשון הזו: 'את אימא של שי?', בראשי חשבתי מה הוא עומד לספר לי? 'אני חבר של שי', אמר הקול מהעבר השני. 'שי לא יכול להתקשר עכשיו, הוא נפצע קצת. פינו אותו לפוריה אבל הוא בסדר וביקש שלא תדאגו'. התקשרתי למיון בפורייה וביקשתי לדעת מה שלומו של שי. ביקשתי לדבר עם שי ולשמוע את קולו. הוא מיד אמר בצחוק: 'אני בסדר ובאמת מבקש שלא תבואו עכשיו, יהיה בסדר אל תדאגו'".

אינפו יום הזיכרון(צילום: עיבוד תמונה)

אמו סיפרה על הדרך מלאת הדאגות עד שהגיעו לבית החולים. "יצאתי אל פנחס לחמ"ל לספר לו ונסענו בלילה לפוריה. עצרנו כמה פעמים בצדי הדרך בגלל אזעקות וחבשנו מסכות. כשהגענו אל שי הוא חייך ואמר: 'ידעתי שתגיעו לא הייתם צריכים אבל, טוב שבאתם'. במסגרת פגישת עבודה סיפרתי שהבן שלי נפצע, אחת מהמשתתפות אמרה לי 'בעלי במילואים, הוא יצא עם כוח של צנחנים לאותה משימה. סיפר מה קרה והתפעל מהקצין הצעיר אמיץ מאוד ומקצועי מאוד, שניהל את הקרב עד לסיום בגבורה רבה. הוא כנראה דיבר על הבן שלך'".

ארבעה חודשים לאחר מכן בתאריך ה- 14.11.91, יעל ביקרה משפחה ביישוב ושוחחה עם מכרה ששאלה אותה מה שלום ילדיה. יעל השיבה, "שי מפקד עכשיו על טירונים ואני מקווה שיהיה לנו קצת שקט עכשיו". היא נכנסה הביתה ובעודה עם הגב לדלת שמעה את פנחס בעלה קורא בשמה. "זה היה קול שמעולם לא שמעתי ממנו. הסתובבתי, הוא עמד בפתח מלווה בשלושה אנשים במדים. ביקשתי בנפשי שיודיעו רק על פציעה. התבדיתי".

רצים לזכרו

פנחס שהיה רכז הביטחון של הישוב להבים פגש את המודיעים של קצין העיר כשהוא שוכב מתחת לרכב ומבצע בו טיפול. כשניגשו אליו שאלו אותו לוודא את זהותו . מאחר ובתפקידו היה חותם לאנשי צבא על תיאום ניווטים בישוב ובאזור, הוא יצא מתחת לרכב ואמר: "כן, אתם רוצים חתימה?". "לא", ענו הקצינים והוסיפו "באנו אילך". פנחס קם במהירות ושאל "איזו בשורת איוב הבאתם לנו?" כי הבין שבאו לבשר לו הפעם את הנורא מכל ונכנס איתם הביתה.

על היותו מפקד רגיש לפקודיו נזכרה יעל בסיפור מימי הפיקוד על המחלקה, "במסע הכומתה שלהם ,ביקש ממני לאתר אימא של חייל שלו באילת, עולה חדשה, שאיננה דוברת עברית ולהסביר לה מה זה ולמה חשוב שתגיע לטקס הסיום בגבעת התחמושת. איתרתי אותה והיא הגיעה ולא הפסיקה להודות. באחת החופשות סיפר בהתרגשות עצומה כי פגש חייל בודד שלו, עולה מאתיופיה שסיפר לו כי אבא שלו עלה ארצה ומצא עבודה ואיזה יופי שהוא כבר לא לבד".

"הוא מאוד אהב כל תפקיד שעשה ובעיקר את חייליו", סיפרה אמו. "חיילים שביקרו בביתנו סיפרו שהיה מפנק אותם עם סלטים וכש'סגרו חג בשבועות', העיר אותם לפעילות עם בלינצ'ס. כשהיה עם חייליו בניווטים בגבעות גורל הכנו בבית לבקשתו 80 מנות פלאפל ארוזות כל מנה בנפרד בשקית ניילון סגורה עם חמוצים וסלטים, שכל חייל יקבל אישית בסיום הניווט".

ח"כ יוגב(צילום: מערכת וואלה!)

ח"כ יוגב סיפר גם הוא על מותו של פקודו: "אני קידמתי את שי לתפקיד סגן מפקד פלוגה. הצטערתי מאוד לשמוע שנהרג. בזמן שהוא בחן ציר בבקעת הירדן הוא נהרג בתאונה עם ג'יפ. ללא ספק שי היה מתקדם לתפקיד המ"פ. החיילים שלו מאוד אהבו אותו. להערכתי עם השקט שלו והאופי המיוחד הוא היה מגיע רחוק. אני תמיד אזכור אותו כמ"מ שפעל בגבורה, קצין שחייליו הסתערו אחריו גם כששרקו הקליעים".

שי ארבלי נקבר בחלקה הצבאית בבית העלמין בבאר שבע. הוא הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. 22 עצים ניטעו בהרי ירושלים לזכרו. בנובמבר 1987 החל ביישוב להבים מרוץ שנתי. במרוץ הראשון, זכה שי במקום הראשון. שבועיים לאחר מכן הוא התגייס לצנחנים. במהלך השבעה הגיעו נציגי המועצה והודיעו להורים כי המועצה החליטה לקרוא את המרוץ על שמו של שי. שבועיים לאחר מכן התקיים המרוץ הרביעי. מאז מדי שנה מתקיים מרוץ בהשתתפות תושבי היישוב, בני משפחה, נציגי הצנחנים, חברים של שי מצה"ל ומהפנימייה הצבאית, ורצים מכל רחבי הארץ.

"המרוץ נערך בשילוב של בית ספר להבים ומתנ"ס להבים .שי היה ג'ודוקא מצטיין ואצן ואין מתאים להנציח אותו כמו פעילות ספורטיבית חינוכית", אמרה יעל שמדי שנה נושאת נאום בשם המשפחות השכולות ביישוב בטקס יום הזיכרון. "המרוץ מייצר המשכיות במקום שיש עצירה. מרגש ומעודד מאוד לראות את המאמץ והנחישות של המשתתפים את השילוב של צעירים ובוגרים בישוב. משפחתנו מוקירה ומברכת מאוד את כל העוסקים בהמשכיותו ובקיומו של המרוץ".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully