פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מנהיגי הדמוקרטיות החדשות מלבים את האש ומאיימים על אירופה

      ניצחונו השלישי ברציפות של ויקטור אורבן בבחירות בהונגריה הוא תזכורת נוספת כי "קץ ההיסטוריה" אין פירושו סופם של שליטים אוטוריטריים. המאבק המתמיד בין הדמוקרטיה למתנגדיה לא תם - ולליברלים באירופה נותר רק להמתין שהמטוטלת תנוע בכיוון ההפוך

      מנהיגי הדמוקרטיות החדשות מלבים את האש ומאיימים על אירופה
      צילום: רויטרס, עריכה: שניר דבוש

      הו, האירוניה. ויקטור אורבן ניצח החודש בבחירות הכלליות בהונגריה בפעם השלישית ברציפות. הוא ומפלגתו "פידס" ימשיכו להוביל את המדינה. חשיבות רבה יותר יש לעובדה כי אורבן השיג את הרוב הדרוש של שני שלישים ממושבי הפרלמנט כדי לשנות את החוקה ההונגרית, לעצב את המדינה על פי חזונו, לרדוף את אויביו ויריביו מבית ומחוץ. כשהדחליל המאיים על הונגריה של אורבן, האדם שהיה סמל כל הרע שבעולם, הוא יהודי הונגרי במוצאו - ג'ורג' סורוס.

      אך יש עוד סמל לרוע, לאיומים על הונגריה - האיחוד האירופי. וכאן מגיעה האירוניה: הניצחון של אורבן מגיע בדיוק ביום השנה ה-15 לכניסת הונגריה, לצד מדינות נוספות בגוש הקומוניסטי לשעבר, לאיחוד האירופי שנגדו נלחם כיום אורבן; שכמובן ממשיך לקבל ממנו סובסידיות ותמיכה כלכלית.

      וכאן מגיעה שאלה גדולה באמת: מהי דמוקרטיה? אם ניקח את המושג כפשוטו מדובר בשלטון העם. באגורה של אתונה למשל, עוד היה אפשר להפעיל דמוקרטיה בצורתה הישירה ביותר - לכנס את העם (כמובן, גם באתונה העם פירושו הגברים בלבד, ולא כולם) ולהחליט בהצבעה פשוטה מה לעשות. וגם שם, ובצדק, הדמוקרטיה הוצאה לפועל בסופו של דבר על ידי נציגי העם ונבחריו - כמו המדינאי דרקון, שמשמו נגזר הביטוי "חוק דרקוני".

      לקריאה נוספת:
      אחרי שהשתלט על הונגריה, לאורבן נותר רק נשק אחד: הפחדה מפליטים
      בשל חוק העמותות: האיחוד האירופי פתח בהליכים נגד הונגריה

      ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן בעצרת בחירות של מפלגת פידז' שבראשותו בעיר סקשפהרוואר, הונגריה. 6 באפריל 2018 (רויטרס)
      שלטון העם או שלטון הרוב? אורבן בעצרת בחירות בתחילת החודש (צילום: רויטרס)

      אך האם דמוקרטיה היא שלטון הרוב? הרי זו מהותה, זו ההנגדה המפורשת לשלטון של אדם אחד, מלך או עריץ. רוב האזרחים במדינה, נניח מדינת לאום - ואז גם ניתן לדבר על רוב העם - בוחרים נציגים והם מבצעים את רצונם. במקרה כזה אין שום ספק שרוסיה דמוקרטית. וגם טורקיה. שהרי אכן רוב העם, רוב המדינה תומך לחלוטין בשליט, במנהיג - פוטין, או ארדואן.

      הנימוק הטוב ביותר נגד דמוקרטיה, אמר פעם מנהיג דגול, הוא שיחה בת חמש דקות עם המצביע הממוצע. אותו מנהיג, וינסטון צ'רצ'יל, היה אמנם בן אצילים שהיה חש בנוח הרבה יותר בשלטון אריסטוקרטי - כמו זה שתחתיו חי מרבית ימיו ואף נהנה ממנו - אבל היה לו ציטוט חשוב נוסף, חשוב יותר, על דמוקרטיה: "משטר גרוע, אבל הטוב יותר מהאחרים".

      רק נזכיר שבמלחמת העולם השנייה, העימות הגדול ביותר בין הרודנות לבין הדמוקרטיה, התברר שהדמוקרטיות גם תפקדו טוב יותר, ואפילו באופן יעיל יותר - בניגוד למיתוס על הרודנויות היעילות. גם אם לצד הדמוקרטיות הגדולות של בריטניה וארצות הברית, הנושאת המרכזית בנטל המלחמה הייתה רודנות ברוטלית לא פחות מגרמניה הנאצית, ברית המועצות של סטלין.

      הולדת הדמוקרטיה הליברלית אינה קץ ההיסטוריה

      אנו חיים בהווה, מוטים על ידו. אנו שוכחים שהדמוקרטיה החלה להיות מיושמת ברחבי העולם רק במאה האחרונה. והדמוקרטיה הליברלית רק בעשורים האחרונים - ואיך שהוא למרות זאת אנו בטוחים שזו דרך העולם. אך היא לא. המערב סבר שהדמוקרטיה ניצחה, הרי אויביה לכאורה הובסו. קץ ההיסטוריה קרא לכך פרנסיס פוקויאמה - הפשיזם, הנאציזם, הבולשביזם, הקנאים הדתיים; כולם הובסו.

      אלפים בהפגנת מחאה בבודפשט נגד בחירתו מחדש של ויקטור אורבן לראש ממשלת הונגריה, 14 באפריל 2018 (רויטרס)
      אלפים בהפגנת מחאה נגד אורבן בבודפשט, בשבת (צילום: רויטרס)

      העולם כולו הבין שהדרך לעושר ולאושר היא הקפיטליזם הדמוקרטי, זכויות האדם, שהלכו והתגברו - שוויון זכויות למיעוטים, שוויון זכויות ללהט"בים, ומאבק לשוויון כללי לנשים. הדמוקרטיה התרחבה למדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, לרוסיה, לאפריקה, לאמריקה הלטינית ולכל מקום כמעט. הרודנים - בין אם גנרלים דרום אמריקניים ובין אם שליטים אפריקניים, בין אם נתמכים על ידי ארצות הברית או ברית המועצות, מצאו את עצמם בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

      אך ההיסטוריה לא הגיעה אל קיצה. כעת אנו רואים את המטוטלת נעה שוב, בכיוון ההפוך. אנו רואים היום יותר ויותר שלטונות אוטוריטריים, הנבחרים בידי אזרחים שמעדיפים לחיות תחת המנהיג האוטוריטרי המשנה את החוקים לטובת העם, לטובת המדינה. הרי תמיד מדובר בטובת המדינה, לא חלילה בטובתו האישית של המנהיג.

      היכן טעו מצדדי התפיסה כי הדמוקרטיה ניצחה? טעותם הייתה בהערכה הנאיבית שהמאבק רב הדורות בין הדמוקרטיה למתנגדיה תם; שבהינתן התנאים המודרניים, העמים השונים יעדיפו תמיד דמוקרטיה ליברלית מלאת חזון וערכים. והם לא, לא תמיד.

      אלפים בהפגנת מחאה בבודפשט נגד בחירתו מחדש של ויקטור אורבן לראש ממשלת הונגריה, 14 באפריל 2018 (רויטרס)
      משתתפים בהפגנה בבודפשט, בשבת (צילום: רויטרס)

      אנו חיים בזמנים מלאי חששות, זמנים מורכבים. לפני מעט יותר ממאה שנים אדם שהכיר שלושה ספרי פיזיקה לא מסובכים מדי ידע את כל הפיזיקה שבעולם. והיא היתה מובנת, אינטואיטיבית - כל מי שביצע אי פעם בלימת חירום מבין מצוין את חוקי התנועה של ניוטון. גם הביולוגיה, הכימיה, הרפואה היו משהו שההדיוט יכול לתפוס, בהשכלה סבירה.

      אך לא עוד. העולם המדעי הוא כמעט בלתי נתפס. והכלכלי? העולם של פעם היה עולם יציב, שבו לפני מעט יותר ממאה שנים מרבית תושבי העולם נולדו, חיו ומתו ברדיוס של כמה קילומטרים ספורים ועבדו במלאכות שבהן עבדו הוריהם ושכניהם. לימים, עם תהליך העיור, הם נכנסו עם תום לימודיהם ביסודי, בתיכון או אף באוניברסיטה לחברה או מפעל ועבדו בו עד הפנסיה. בעולם המערבי לפחות. זה היה עולם יציב. עולם משגשג. החופשה השנתית הגיעה כסדרה, הפנסיה וקיצבאות הבריאות או האבטלה גם.

      העולם הזה נגמר. העולם המודרני, העולם הנוכחי הוא עולם שבו אין יציבות, אין קביעות, אין דברים בטוחים. המשרה, המקצוע עצמו יכולים להיעלם. טכנולוגיה מחליפה בני אדם, הגירה משנה חברות ומדינות, הטרור מאיים, המלחמה הקרה חוזרת ובגדול. ובמצבי משבר אנשים מעדיפים ידיים יציבות על ההגה. פעם פנו אל גנרלים, אדמירלים, פילדמרשלים. היום אל אנשי עסקים, פוליטיקאים, דמגוגים. אנשים עם תשובות. אולי לא התשובות הנכונות אבל התשובות הנשמעות טוב.

      ה"אורבנים" מבקשים שינוי ערכים מן היסוד ועיצוב מחדש של העבר

      מצד אחד יש לנו מנהיג, אדם עם הישגים - ולפוטין, ארדואן או אורבן יש הישגים, ודאי לדעת עמיהם, ומצד שני יש לנו - מה בדיוק? מערכת ערכים? ציוויים מוסריים? חזון של גלובליזציה אוניברסלית? האדם הוא הכתובת לצרות ומכאן, הכתובת לפתרון שינצח.

      אולם, ניצחון במערכת בחירות אחת איננו העניין. צריך לשנות מן היסוד את ערכי המדינה. הערכים הצעירים של המדינה. הונגריה קיימת יותר מאלף שנים, מתוכן הייתה דמוקרטית אולי דור אחד. ברוסיה ובטורקיה - אפילו פחות. המנהיגים האוטוריטריים הנוכחיים לא שולטים כמו פעם בעזרת צווי חירום, באיומי טנקים או בפלוגות בריונים.

      הם משנים את חוקי המשחק בעזרת החוקים עצמם - בפולין, בהונגריה ובמיוחד בטורקיה ורוסיה אין עוד למעשה תקשורת חופשית. יש הרבה כלי תקשורת, כמובן - ערוצי טלוויזיה ורדיו, עיתונים ורשתות חברתיות - ומרביתם או כולם נמצאים בשליטה ישירה או עקיפה של השלטון. יש מערכת משפטית - של תביעה ומשטרה, בתי משפט ובית משפט עליון - והם סורסו וסולקו מדרכם של המנהיגים המעצבים מחדש את המדינה.

      אלפים בהפגנת מחאה בבודפשט נגד בחירתו מחדש של ויקטור אורבן לראש ממשלת הונגריה, 14 באפריל 2018 (רויטרס)
      מפגינים בבודפשט מוחים נגד אורבן, בשבת (צילום: רויטרס)

      והעיצוב מחדש אינו רק של ההווה כדי לשנות את הנתיב העתידי. זה ברור. העיצוב הוא גם של העבר - בכל המדינות האלה, וזה אחד הסממנים, יש מאבק על העבר. וראשית מוודאים שלא יהיו נרטיבים שונים. שלא יהיו ויכוחים. שהמדינה, העם לא ישוחררו שלא לצורך. על כן מי שמעליב את המדינה, מי שמעלה טענות לגבי התנהגותה בעבר עלול להישלח לכלא. מי שמעליב את המנהיג - כנ"ל.

      וזה מצליח. כי הליברלים של האיחוד האירופי, המשכילים האנינים שהטיפו בזכות הגלובליזציה, ההגירה והסובלנות לא הבינו עד כמה הרעיונות המופשטים האלה מאיימים על עמים מפוחדים; על מובטלים, על אנשים החשים שזהותם המקצועית, הלאומית, הדתית נגזלת מהם.

      מנהיגי הדמוקרטיות החדשות מלבים את האש ומאיימים על אירופה
      צילום: רויטרס, עריכה: יאיר דניאל

      האם זה תהליך דטרמיניסטי? כמובן שלא. כמו שהתהליך הקודם של הדמוקרטיזציה לא היה. המטוטלת הזו תנוע שוב בכיוון ההפוך. בסופו של דבר עמים ומדינות מעדיפים שלטון דמוקרטי. הם רוצים את חופש הדיבור, הדת, הקניין. הם רוצים שלטון חוק. לעתים רק אחרי ששילמו מחיר גבוה תחת שלטון אחר. ויש לזכור גם שפוטין בסופו של דבר אינו סטלין. רוסיה בסופו של דבר לא רוצה לחזור לימי הגולאג, אך אינה רוצה שהמערב יטיף לה איך להתנהג, במי לבחור.

      המנהיגים האלה יודעים מצוין ללבות אש, להראות לעם מי אויביו, אמיתיים ומדומים. במי לתלות את האשמה אם דברים משתבשים - ואנחנו כיהודים מכירים היטב את תליית האשמה הזו. המערכות הפוליטיות בעולם קורסות ונבנות מחדש, כך גם הכלכליות, התרבותיות. מי שמבטיח יציבות, שגשוג, ביטחון וגאווה לאומית ינצח בבחירות.

      הבחירות הבאות אולי כבר תהיינה פחות חופשיות. ואז יבוא שינוי החוקה. ועוד מדינה תעבור מטור הדמוקרטיות לזה של דמוקרטיות סמכותניות. נכון, זו לא 1984. אנו לא במדינות שבהן שולט האח הגדול הצופה בנו - למעט האח הגדול מארק צוקרברג, אבל זה נושא אחר. אך בפולין ובהונגריה, בטורקיה וברוסיה ובמדינות נוספות פעם יכולת לדבר חופשי עם חברים, לצחוק על המנהיגים. אך עתה כבר לא. כשויקטור אורבן מבטיח לנקום באויבי הונגריה כדאי שאירופה והעולם יקשיבו - לאורבן, ולאורבנים.