בחודש אפריל 1981 היו משוכנעים ב"מערך" כי בתום ארבע שנים באופוזיציה תשוב המפלגה לשלטון וכי המהפך הפוליטי של 1977 הוא טעות שמיד תתוקן. הבחירות נקבעו לחודש יוני 1981 ומצב "הליכוד" וממשלתו היה בכי רע - מצב כלכלי קשה, אינפלציה מטורפת ופרשיות שחיתות. כל אלה יצרו סחף בסקרים לטובת שמעון פרס ומפלגתו.
בואו של פרס לחגיגות המימונה בגן סאקר בירושלים היו אמורות רק לחזק את האהדה אליו. המימונה כבר החלה ללבוש אז צביון של חג לאומי ובגן הציבורי בבירה התכנסו עשרות אלפי חוגגים. המיליונר נסים גאון, נשיא הפדרציה הספרדית העולמית, הכריז על הקמת קרן שייעודה הפצת המורשת. הנשיא יצחק נבון הגיע למקום וכמעט נחנק מרוב אהבה.
אחריו הגיע ראש הממשלה מנחם בגין מלווה בשר הבינוי והשיכון דוד לוי. הקהל יצא מגדרו וקיבל אותם בתשואות סוערות. זמן קצר לאחר מכן בא גם שמעון פרס. להפתעתו קבוצת אנשים בקהל קידמה את פניו בקללות ובצעקות, כשלפתע גם החלו לעוף לעברו פירות וירקות.
עוד בוואלה! NEWS:
בכירים בליכוד: השרה רגב מטרפדת את הפשרה בעניין טקס המשואות
קבוצת ההוקי נמחקה: קנדה המומה מתאונת האוטובוס הקטלנית
התובעת הראשית בבית דין בהאג: "לסיים את האלימות בעזה"
ריח של בחירות נישא באוויר. זה היה ריח לא נעים שבישר על תחילתה של מערכת בחירות אלימה ויצרית. הסדקים בין חלקי החברה החלו להיפער והמחנות נערכו לקרב סוער. אותה מימונה של 1981 סימנה אולי בצורה החדה ביותר את הפוליטיזציה של החגיגה העממית שנועדה לחבר ולקרב.
מסורת המימונה שהביאו יוצאי מרוקו לישראל, הייתה נהוגה עד אמצע שנות ה-60 במנהג "הדלת הפתוחה", במוצאי שביעי של פסח. ב-1965 אורגן בפעם הראשונה בישראל החג במתכונת של חגיגות ציבוריות ביום החג עצמו. כבר בשנים הראשונות נוכחותם של אישי ציבור הייתה חלק מהנוף הקבוע בחגיגות. הפוליטיקאים, גם אז, אהבו להפגין את החיבור לשטח ואת נכונותם לגלות פתיחות למנהגים חדשים. מארגני האירוע, מצדם, קיבלו חיבוק ממסדי והכרה בחגיגות.
וכך, מדי שנה, עוד ועוד פוליטיקאים החלו לקחת חלק באירועים. נוכחותם של נבחרי ציבור בחגיגות הפכה להיות דבר מובן מאליו. בשיאה של המימונה בשנת 1977 התגאה שאול בן-שמחון, מי שייסד את החגיגה המאורגנת בישראל, ואמר כי "בהתחלה כולם צעקו מה פתאום מימונה. כיום דוחים ישיבת ממשלה בגלל המימונה".
אלא שכבר אז הצביון הפוליטי שלבשו האירועים גם החל להעיק מעט. ובאותה חגיגה ב-1977, שקדמה לבחירות לכנסת התשיעית, ביקשו המארגנים מהפוליטיקאים שלא לשאת נאומי בחירות. "הסכמנו שראשי המפלגות יבואו להתארח, אך לא לשאת דברי בחירות", הסביר סם בן-שטרית, רכז החגיגות.
גוף פוליטי אחד הצליח בכל זאת לחלק אז חומרי הסברה; היו אלה "הפנתרים השחורים" שהסבירו כי "זהו החג היחידי שבו עדות המזרח יכולות להיפגש יחד. בחלוקת חומר ההסברה שלנו, אין כל פגיעה בחג".
בבחירות הבאות, ב-1981, כאמור, התקשו המארגנים ליצור חיץ בין הפוליטיקה למימונה. גדעון לוי, היום עיתונאי ואז מ"נערי פרס" תיאר לימים את אותה השפלה בגן סאקר. את הדברים כתב אחרי שפרס נבחר לנשיאות וזכה באהדה מאוחרת של הציבור הישראלי: "עמדתי לצדו. במקום שאין בו איש, היה אתה איש. באין מאבטחים, הייתי אני למאבטח. הייתי משוכנע לתומי שמדובר בתפוח עץ. החפץ האדום התקדם לעברנו במהירות רבה, אדום עולה, ואני הנפתי את ידי כדי להציל מפגיעתו הרעה את מי שיהיה לימים נשיאה התשיעי של מדינת ישראל".
"הופ, פגע החפץ תלול-המסלול בידי המגוננת, והופ, באה ההפתעה הצורבת. התפוח היה עגבנייה. היא התרסקה על ידי, נמחצת כליל ועסיסה ניגר על חולצתי הלבנה, הצחורה", כתב לוי. "הייתי הדור באותו יום, כי אחר הצהריים נקבעה לנו פגישה עם סנאטור אמריקאי. החולצה הלבנה נהפכה לאדומה. אינני יודע מה כאב יותר: אובדן החולצה או אובדן הכבוד".
גדעון לוי המשיך בתיאורו של אותו ערב מימונה, "כך או אחרת, האות ניתן, העגבנייה עשתה את שלה וההמונים החלו להתפרע. עוד ועוד חפצים הושלכו מכל עבר, 'פרס הביתה', זעקו במקהלה רושפת, אבל פרס הרי מעולם לא הלך הביתה. פניו החווירו, אולי האפירו". לדבריו, "הוא לא הצליח לסיים את נאומו, צעקות ההמון כיסו על ה'כמו שאי אפשר להיות בהריון למחצה, אי אפשר להיות דמוקרטיה למחצה' המסורתי, ההמון הלך והתקרב אל הבימה, מאיים לכלותנו, כך ממש, עד שכמה שוטרים הדפו אותנו בכוח אל תוך הפורד קורטינה המשטרתית שלהם".
אחרי אותה קבלת פנים קשה שחיכתה לפרס בגן סאקר, מיהרו במפלגת העבודה להציג את הפעילים הבולטים שלהם מקרב יוצאי מרוקו, כדי שאלו יגנו את ההתקפה על פרס - אהרון אוזן, רפי אדרי, שמעון שטרית ועמרם לוק התייצבו כחזית אחת לצדו של פרס ועמדו על כך שמדובר היה בהתארגנות מתוכננת של הליכוד. שמעון שטרית, אז ד"ר באוניברסיטה העברית ולימים שר המשפטים, טען כי "הבחין בקבוצה של תועמלני ליכוד שנצמדו לפרס, פתחו בצעקות והשליכו לעברו תפוחים, קלחי תירס, אבנים ועוד". שטרית אמר עוד כי "היו בקבוצת המתפרעים לא רק יוצאי מרוקו, אלא גם בני עדות אחרות ואף 'אשכנזים'".
קשה לקבוע היום אם אותו אירוע היה האות לסחף, פרס עוד ספג כמה עגבניות באותה מערכת בחירות אלימה. השסע העדתי היה בין המרכיבים הבולטים והמדממים באותן בחירות. ח"כ משה שחל הגדיר את התופעה "בגיניזם", שמתבססת לדבריו, על "הסתה עדתית שמתלווים אליה סימנים של קנאות פנאטית".
במהלך אסיפת בחירות שערך פרס בפתח-תקווה ובה השתתפו כ-15 אלף איש, נאלצה המשטרה לפזר בכוח מתפרעים שהפריעו ועצרה 17 בני אדם. באסיפת בחירות באשקלון פנה אבא אבן בקריאה נרגשת: "בשם הדמוקרטיה במדינה זו, אני תובע מאנשי החוק לאפשר לי לסיים את דבריי. תופעות כאלו ידעו רק במדינות של חומייני".
ההמשך ידוע: חודש לפני הבחירות הפציץ חיל האוויר את הכור האטומי של סדאם חוסיין. הליכוד צמצם את הפער ובאסיפה המסכמת של המערך בכיכר מלכי ישראל כינה דודו טופז את מצביעי הליכוד צ'חצ'חים. "הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב", זעק כעבור יום בגין באותה כיכר, באסיפת הבחירות של הליכוד. פרס זכה להישג מדהים של 47 מנדטים, אבל הפסיד לבגין שגרף 48 מנדטים והקים ממשלה בשנית.
רצה הגורל והמימונה של אביב 1984 קדמה שוב למערכת בחירות. סם בן-שטרית, מארגן החגיגות, הזהיר את ראשי המפלגות שלא ינהלו תעמולה פוליטית במימונה ושלא יעזו שוב ללבות את הנושא העדתי. "אקרא לאנשים מעל הבמה המרכזית לא לבחור במפלגה שתעשה זאת", התריע.
גשם חזק שירד בירושלים, העביר את מרבית החוגגים לפארק הירקון. אלא שפרס מצדו לא חמק מהסערה: שוב דבריו בפני הקהל שוסעו בצעקות, "לעומת ההמונים שיצאו מגדרם בהערצה נלהבת לדוד לוי. החוגגים קיבלו אותו בשירת "דוד מלך ישראל" וכתב עיתון "מעריב זיהה כי "התשואות לדוד לוי עלו על אלה שהוענקו לנשיא חיים הרצוג, לראש הממשלה יצחק שמיר וליו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס".
ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה אחרי בחירות אלה הפכה את פרס מעט אהוד יותר ובחגיגות המימונה בגן סאקר, שהוגדר אז כ"מלך חגיגות המימונה" וכ"ברומטר פוליטי", זכה פרס במימונה של 1986 למטר של פרחים. ב"מעריב" נכתב כי הוא "זכה לאהבה יוצאת דופן" ועבר בהצלחה את "טראומת העגבניות".
אחר כך עברו הפוליטיקאים מעיר לעיר ומאוהל לאוהל ובגני יהושע בתל אביב ניסה גם מאיר כהנא, מנהיג תנועת "כך", לחולל מהומה באוהל שהקימו אזרחים ערבים כהצדעה לחגיגת יהודי מרוקו. הקהל לא נענה לפרובוקציה וכהנא עזב.
סימני ההתפוררות של ממשלת האחדות ניכרו היטב בחגיגות 1988 בגן סאקר; שוב פרס זכה לשריקות בוז חזקות, בעוד ראש הממשלה יצחק שמיר התקבל באהדה ועידוד. סם בן-שטרית התחנן וביקש להזכיר לקהל כי מדובר בחג של הכנסת אורחים, אבל ניסיונותיו כשלו ופרס הנרגז נזף בקהל: "מי שקורא לאחדות העם, צריך לקרוא 'הידד' אחד לשני, ולא בוז". הברומטר של גן סאקר שוב דייק; שבעה חודשים אחר כך ניצח שמיר את פרס והקים ממשלה.
בתזמון מדהים גם המימונה של 1990 מצאה עצמה בלבה של סערה פוליטית: היו אלו הימים בהם ניסה פרס להקים ממשלה אחרי שרקח את מה שכונה "התרגיל המסריח". פרס ניסה להקים ממשלה בקולות מפלגות השמאל והחרדים, במקום ממשלת האחדות בראשות שמיר. חגיגות המימונה נערכו ממש בימים אחרי כישלונו של פרס להציג ממשלה ובתקופה נוספת שקיבל מהנשיא הרצוג לצורך כך.
אברהם שריר שערק מהליכוד לעבודה, התקבל בכבוד מלכים בקריית אתא ובנשר ורמז כי יחזור לליכוד. שבוע אחר כך שמיר הנרגש קרא לו: "אברשה, חזור הביתה", והוא חזר. אם היו בודקים את הברומטר של גן סאקר ביום המימונה, היו רואים כי כך יקרה: שמיר התקבל באהדה גדולה על ידי החוגגים. יצחק רבין, למרות שלא אהב את המהלך של פרס ומאוחר יותר הדביק לו את הכינוי "התרגיל המסריח", התקבל בקול ענות חלושה.
פרס עצמו, מוכה וחבול מהתפוררות רעיון הממשלה הצרה, נעדר אותה שנה מחגיגות המימונה. הספיקו לו שנים של מרורים בגן סאקר. "לא התכוונתי להגיע כלל לאירועי המימונות בפארקים, בשל התופעה של כמה מאות ליכודניקים שעומדים וצועקים סיסמאות, תופעה שאחר כך מקבלת בתקשורת תהודה כאילו העם נגדי", הסביר.
לאט, לאט ירד כוחן של החגיגות הגדולות ובעיקר נחלשה מרכזיות האירוע בגן סאקר. החברה הישראלית שהפריטה כמעט כל תחום בחייה, הפריטה גם יותר ויותר את המימונה של הפוליטיקאים; אלו מעדיפים להגיע לבתים המארגנים להם חגיגה מתוזמרת ומצטלמת היטב, מתואמת עם מהדורות החדשות. בעבר היו מוכרים בעיקר "מגרשי הבית" של העבודה והליכוד; ח"כ רפי סוויסה היה מארח את הפוליטיקאים של מפלגת העבודה, והחגיגה בביתו של דוד לוי בבית שאן הייתה המפורסמת ביותר בקרב אנשי הליכוד. בחגיגה של לוי ב-1998 אף נרמז דרכו לערוק מהליכוד ל"ישראל אחת" של אהוד ברק.
