רצועת עזה אינה יישות גיאוגרפית או אתנית טבעית. איש לא רצע אותה, איש לא רצה בה. היא נולדה באחריותם המשותפת של הפלסטינים, שסירבו לחלוקת השטח שהבריטים עמדו לפנות ב-15 במאי 1948 לשתי מדינות ושל המצרים, שפלשו למדינת ישראל המוקמת. הרצועה משקפת את מיקום הכוחות בעת שביתת הנשק. אילו צה"ל היה די חזק לגרש את המצרים הביתה, לא היתה רצועה; אילו הצבא המצרי היה חזק יותר, היא היתה מגיעה עד אשדוד, או יפו.
מצרים לא חשקה בעזה. היא לא סיפחה אותה ב-19 שנות שלטונה בה, כשהסתפקה בממשל צבאי, ונרתעה מלאמץ אותה כשאנואר סאדאת חתם הסכם שלום עם מנחם בגין. ב-36 השנים האחרונות, לראשונה בתולדות האזור, יש גבול מדיני מובהק בין מצרים לפלסטין. זהו הגבול הדרומי של עזה. אם הסיבה לצעדת הרבבות אל הגדר היא המצוקה הכלכלית והחברתית, היא יכולה לפנות אל הגבול המצרי. ישראל אינה אחראית יותר ממצרים לתחושת המצור של העזתים.
עוד בוואלה! NEWS:
הביצועיסט, איש העסקים ובן השר: מהפכת הצעירים של ש"ס בקרב חייה
"פגיעה מדויקת בחיילים": בצה"ל נערכים להחרפת האלימות של חמאס
60 פגישות על פוליגמיה, 30 על גזענות: יומן מנכ"לית משרד המשפטים נחשף
לישראל, עזה היא מדינת אויב, בגלל שלטון חמאס - תנועה שאינה מכירה בה ומסרבת להתפשר ולהתפייס איתה. למצרים, עזה היא מדינה ערבית שכנה. למרות תנאי פתיחה אלה, נמנעים בחמאס מלבחון את מידת הסובלנות המצרית לתנועה המונית אל הגדר. קיים, כמובן, גם הגבול השלישי, הימי. אילו עלו העזתים על ספינות והפליגו ללב ים, בדרכם לאירופה, בכיוון ההפוך למשטים ההפגנתיים אל עזה, היה חיל הים מתקשה לנמק חסימה שלהם.
המצוקה בעזה אמיתית. ההנהגה הביטחונית בישראל אינה מתכחשת לה, מטעמים תכליתיים ואנוכיים - היא מעוניינת להקל על האוכלוסיה, כדי שהסבל והתסכול לא יגאו לכדי נחשול שיציף את הנגב. לא יהיה לפלסטינים בצד הישראלי צוות נאור יותר מהרמטכ"ל גדי איזנקוט וממתאם הפעולות בשטחים יואב מרדכי, שתקופות כהונותיהם מסתיימות בשבועות ובחודשים הקרובים. הם יודעים שיש מתאם הפוך בין הסיכוי לשיפור רווחת העזתים והסיכון לביטחון ישראל.
אבל מה שמתרחשת לאורך הגדר מאז סוף השבוע אינה מהדורה פלסטינית של מחאת רוטשילד. זאת הפגנה מדינית, בסיסמה המעלה על נס את התיק של 1948. שיבה לפלסטין הכבושה, משמע מחיקת ישראל. לכך לא יכול להסכים שום גורם רציני בציבור הישראלי. מי שחותר להסדר הסכסוך, בכלל זה לפינוי כל הגדה המערבית על מלוא התנחלויותיה, שואף לעסקה בין המתונים משני הצדדים. הקיצוניים מהחמאס, בתביעותיהם לגלול לאחור את 48', מפריעים לעסקה על 67'.
לכן, מי שתומך במתונים מוכרח לבלום את הקיצוניים.
למדיניות הפעלת הכוח של צה"ל, תמהיל של אלפים וצלפים, יש אכן מחיר בחיי אדם. החלופה, הסלמה למבצע גדול של צה"ל, שהכל בישראל רואים עתה כמה לא יהיה תכליתי בפתרון הבעיה (בדיוק כמו שהיה ב"צוק איתן", בתוספת הרבבות שנולדו מאז), תהיה יקרה עוד יותר, כפי שהיתה במבצעים הקודמים. המבצע הבא ימתין לתת-אלוף אליעזר טולדנו, שמימוש מינויו למפקד אוגדת עזה מתמהמה עד לבחירת ראש הממשלה בקצין אחר למזכירו הצבאי.
יש לחמאס שותפים בהחמרת המצב. דונלד טראמפ, שביהירותו החובבנית לקח מצב סבוך וכרך אותו סביב עצמו עד לבלי התר. לאחרונה, כשהוא מדבר על "עסקת המאה", טראמפ חדל להתייחס לשלום הישראלי-פלסטיני שהתרברב שיצליח להשיג ועבר להתגאות במכירות אמריקניות של נשק לסעודיה. בנימין נתניהו, שאינו מסוגל להשיק יוזמה ישראלית או להיענות ליוזמה ערבית. אבו מאזן, שכמו קודמו יאסר ערפאת, אם גם שלא כערפאת בלי טרור, אינו מתעלה לרמת המדינאות הנחוצה לפתרון הסכסוך.
כל אלה גורמים קבועים, במונחי הזמן היעיל באזור, ואין בהם שמץ של צידוק למטרה הקיצונית של מופע גבול עזה. הגדרות, בין ישראל לבין דרום-פלסטין שבמערב והגדה המערבית שבמזרח, מסמלות את הבחירה להפריד בין הישויות. הפרדה זו אפשרית רק כשאין ערב-רב של ישובים סמוכי ישובים. אירועי הימים האחרונים, ומה שעוד צפוי בשבועות הקרובים, מוכיחים שוב עד כמה פינוי ההתנחלויות מעזה היה כורח צבאי ומדיני. מה היתה ישראל עושה אילו המונים צרו על מורג ונווה דקלים? לא היתה שום תועלת ביטחונית בגוש קטיף. הוא רק שאב פנימה כוחות מדממים. מול אלימות וסרבנות נחוץ גוש תקיף.