שירתי בשנות האלפיים ביחידה שנקראת יחידה מסווגת, אך אומר לכם שאפילו בתוך ההכללה של כלל היחידות המסווגות, זוהי יחידה מסווגת מאוד. ישנן יחידות המוגדרות מיוחדות, אשר המשרתים בהן מוגדרים "שומר סוד" (שו"ס) אך דעו כי השו"ס דנן, סודי ככל שיהיה, הוא לרוב צבאי. ביחידה שבה אני שירתי היינו שומרים של סודות מדינה - הרגישים שברגישים.
שעות על גבי שעות עסקנו במלאכת המודיעין, נגענו באיסוף ובעיבוד מידע. "שברנו את הראש" בניתוח מידע והשלכנו יהבנו על כך שהתוצר שאותו אנו מספקים לדרג מקבלי ההחלטות - הגבוה ביותר הקיים במדינה - הוא המדויק ביותר, ושהוא רק ניתן לאחר שיקול דעת, דיון, ניתוח מעמיק והערכת סיכונים.
שמי ב'. כלומר, זהו אינו שמי ואף זוהי אינה האות הראשונה של שמי, או שכן. איני רוצה שתדעו מי אני, ואיני רוצה שתדעו מה עשיתי בצבא. אני כן רוצה שתדעו, שהייתי שם. הייתי שם מהרגע הראשון. הייתי שם כשעוד הערכנו, הייתי שם כשעוד אספו מידע, ניתחו, חקרו ושיערו. הייתי שם כשהשקיעו שנות אדם - אולמרט העריך כי 2,500 איש ידעו, זהו אינו מספר מופרך, אך לא כולם ידעו הכול.
התקיפה בסוריה נחשפת | סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
הפרסום שכמעט טרפד וקבינט הצללים: כך התקבלה ההחלטה לתקוף הכור
כך הוביל "אבי פצצת הגרעין האסלאמית" את המוסד לדיר א-זור
פתאום עכשיו, פתאום היום: מה גרם לצנזורה להתיר לפרסם את התקיפה
הייתי שם לכל אורך הדרך, לצד חברי הקצינים, החיילים, ושאר העמיתים מכלל המקומות שאתם יכולים לדמיין אותם. התפקיד שלי היה משמעותי, אך כך היה התפקיד של רבים. חלק אף סיכנו את חייהם. הייתי שם כשנבחרה דרך הפעולה, והייתי שם כשהתכוננו למקרים ותגובות.
אם ניקח את מעגל הידיעה של היידיגר, הרי שאנו יודעים מה שאנו יודעים (תחום א'), אנחנו יודעים את מה שאנחנו לא יודעים (תחום ב'), ואנחנו לא יודעים מה שאנחנו לא יודעים (תחום ג'). אני יכול להגיד שהדבר הקשה ביותר לאיש מודיעין הוא להודות שהוא יודע את מה שהוא לא יודע, ובמקרה דנן עד הרגע האחרון היו חתיכות חסרות בפאזל.
עבדנו לילות כימים כדי להשלים את אותן חתיכות חסרות ולמרות שהצלחתנו לא הייתה מלאה (היא אף פעם לא כזו במודיעין) הרי שנתנו את המקסימום הניתן. בניגוד למבצעים אחרים שעסקתי בהם, שלעיתים לא ניתן להעריך את חשיבותם בזמן אמת, סביב האירוע הנ"ל לא היה ספק מהרגע הראשון כי מדובר באירוע אסטרטגי מהמעלה הראשונה. כך כולם התייחסו אליו.
11 שנים הסתובבנו בתחושת גאווה על שנת 2007. מעולם לא דיברתי על זה עם חברי שותפי הסוד, לפעמים כשנזרקה הערה שעוררה אסוציאציה אולי החלפנו חיוך, ותו לא. הזיכרון הוא זיכרון מתוק מתוך שנים של מבצעים, הצלחות וכישלונות. שמחנו שיש באמתחתנו הנסתרת הצלחה שמילאה את הלב.
אך היום דבק בתחושה הזו רבב. אני מזועזע, וכך גם חבריי. אני מזועזע מרדיפת הקרדיט של שותפנו לסוד. אני מזועזע מהקטנוניות שבדבר. ויותר מהכול, בתור איש מודיעין, אני מזועזע מהפתיחות וגילויי השו"ס.
לא אאשר מה נכון ומה לא נכון במה שפורסם, אך להדיוטים בתחום המודיעין אומר, שבניית יכולת איסוף לוקחת שנים. כמו מוניטין גם אותה אפשר להרוס בשנייה, ברגע של טירוף חושים, ברדיפת כבוד.
קרדיט גדול מאוד יש למקבלי ההחלטות באותו זמן. הם קיבלו החלטה לא פשוטה ומוצדקת תוך סיכון מדיני וצבאי. לא קינאתי בהם אז - ואיני מקנא בהם כיום.
כולם זוכרים ויודעים מי היו ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר או ראש אמ"ן ביום ההפצצה. האם אתם באמת צריכים להזכיר לנו? בשביל מה? כנאמר במשלי, פרק י"א פסוק י"ג: "הולך רכיל מגלה סוד, ונאמן רוח מכסה דבר".
רב האומן של השחמט צופה בגיחוך מטהראן. הוא אינו מורתע, שכן ידע כבר אז שישראל היא זו שהפציצה.
נצדיע בכבוד ובדממה לאלו שעסקו בדבר, ולא דיברו דבר.
כולי תקווה שמבצעים עלומים אחרים יישארו עלומים.
