פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפרסום שכמעט טרפד וקבינט הצללים: כך התקבלה ההחלטה לתקוף הכור

      רמטכ"ל טרי, שר ביטחון חדש-ישן וראש ממשלה מצולק ממלחמת לבנון השנייה קראו לדגל לכמה מזקני השבט כדי לפתור את הפלונטר: איך יוצאים לאקט מלחמתי מבלי לעורר מלחמה נוספת

      הפרסום שכמעט טרפד וקבינט הצללים: כך התקבלה ההחלטה לתקוף הכור
      עריכה: יאיר דניאל

      הדרך לפיצוח "הקוביה ההונגרית" - המבנה המסתורי על גדת נהר הפרת במחוז דיר א-זור שבמזרח סוריה - ניתנת לתיאור בגרסאות רבות, אבל במובן מסוים הכל התחיל בראשית שנות ה-60' באזור הצפון בליגה ב' בכדורגל, המקבילה לליגה הארצית כיום. שני חלוצים, שניהם א"א, אחד ממושב, שני ממושבה. משמאל, בהתקפת א.ס. קריית ביאליק, עם החולצה מספר 10 שקיבל בטקס דמיוני מאלילו פרנץ פושקאש, אשף הנבחרת ההונגרית המרהיבה, הונבד וריאל מדריד - אורי אייזנברג. מימין, בחמישייה הקדמית של בית"ר בנימינה, צעיר מאייזנברג בשנתיים - אהוד אולמרט.

      אייזנברג התגייס לגולני, נפצע מכדור, לחם, פיקד, היה לאלוף אורי שגיא. אולמרט התגייס לגולני, נפצע מכדורגל, והפסיק את שירותו לטובת לימודים ופוליטיקה.

      שגיא, אין סיבה להגזים (והוא אינו חוטא בכך), לא היה מאבותיו הרבים של המבצע נגד הקוביה, הכור הגרעיני הצפון-קוריאני בסוריה. הוא היה דוד, לא יחיד אך אולי הדוד המעורב ביותר, במשפחה הביטחונית שהשגיחה על גידולו המזורז של הרך שנולד, ממודיעין לתכנון לביצוע.

      התקיפה בסוריה נחשפת | סיקור מיוחד בוואלה! NEWS
      כך הוביל "אבי פצצת הגרעין האסלאמית" את המוסד לדיר א-זור
      ברק: התעקשתי על תכנית תקיפה שלא תוביל למלחמה
      המתח ב"בור" והכוננות בגולן: גבי אשכנזי חוזר לליל הפצצת הכור

      אורי שגיא (יותם רונן)
      "הדוד המעורב ביותר". אורי שגיא (צילום: יותם רונן)

      סיפור המבצע, על כינוייו השונים - "עין הבשור" ככותרת-על ו"ניגון שקט" כחלופה האווירית המזערית שנבחרה, ועכשיו גם "מחוץ לקופסה" כמבצע החשיפה הרשמית של המבצע הידוע ביותר, למעשה, בין הסודיים לכאורה - שוב אינו צופן תעלומות רבות.

      בעשור החולף, ובמיוחד בחודשים האחרונים, עם ההכנות לאירוע הסרת הלוט, משכו האישים הפוליטיים, הצבאיים והמודיעיניים את השמיכה, איש-איש לכיוונו, כך שתכסה בעיקר אותם ותגלה את חלקם בהצלחה.

      שותפי הסוד הישנים-חדשים

      אבל יש היבט חשוב שנבלע בשטף הפרסומים ושאותו מאיירת הזמנתם החריגה של שגיא ועוד כחצי-תריסר בכירים, שברגיל אינם אמורים לפרוץ את חומות המידור, להיות שותפי-סוד בפרשיה מתגלגלת: המבצע בסוריה בקיץ 2007 התהווה מתחת לעננת המערכה בלבנון בקיץ 2006. המחליטים השתייכו לשתי קבוצות: בוגרים מצולקים של מה שנתפס אז כתיקו הפסדי בלבנון או ותיקי המערכת שחזרו אליה כי נבנו מפרישתם המאולצת של מי מחברי הקבוצה הראשונה.

      כך או כך, החשש היה שסוריה תהפוך למהדורה שנייה של לבנון ותמוטט את כל המעורבים בה, כמי שלא היטיבו להפנים את האזהרות ולהפיק את הלקחים. האיום המוחשי על גורלם האישי הפך את "עין הבשור" למבצע המתוכנן, המחושב והמבוקר ביותר בתולדות מדינת ישראל וצבאה, לפחות עד אז, ובסיס לחיקוי ולהשוואה במבצעי המב"ם, המערכה בין המלחמות, מאז.

      שלישיית מלחמת לבנון מתפרקת

      בפברואר 2007 ניתקה החוליה הצבאית מהשלישייה שהובילה בלבנון. הרמטכ"ל דן חלוץ הודיע על התפטרותו. נשארו אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ, ראשי מפלגות יריבות, קדימה והעבודה, אך גם שותפים ארעיים בברית נגד מבקריהם, שהקולני ביניהם היה ראש סיעה בינונית-מינוס, בנימין נתניהו מהליכוד. בנוסף לו היו בסיעתו רק 11 חברי כנסת, אך אף לא אחד מהם אורן חזן, דוד ביטן או דודי אמסלם. נתניהו תיזמר מסע עממי, כביכול, של קריאת "חיילי מילואים" להתפטרות אולמרט ופרץ.

      יחסי אולמרט-פרץ התאפיינו במשבים חלופיים של קור וחום. אולמרט כפה על פרץ את תיק הביטחון, כי התעקש למסור את תיק האוצר לאברהם הירשזון, העתיד להקדים אותו בהרשעה בשחיתות ובישיבה בכלא. שותפותם של אולמרט ופרץ בניהול ענייני הביטחון היתה עניינית ואף לבבית. זה לא הפריע לאולמרט להקריב את פרץ, כשהאמין שבכך ישביע את הרעב הציבורי, כפי שחלוץ שגה באשלייה שהקרבת אלוף פיקוד הצפון אודי אדם ומפקד אוגדה 91 גל הירש תשקיט את הטורפים שתבעו לנגוס בו; ומסתבר שפרץ לא נטר טינה לאולמרט, כמנהיג מפלגה מתחרה שאינו חייב לו דבר. קשריהם שבו והתהדקו עם הזמן, כולל בחודשי ענישתו של אולמרט בקובייתו הלא-הונגרית, אגף 10 במעשיהו.

      דרוש: רמטכ"ל

      הימים ימי עבודתה של ועדת החקירה הממשלתית בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד. הכל ידעו שטוב לא יצמח לבכירים ממנה, אף שאולמרט התחכם והחתים את הממשלה על כתב-סמכות שניתב את הוועדה לפגוע בדרג הצבאי ולא בפוליטי. חלוץ לא רצה להמתין להופעת דוח הביניים של וינוגרד ולהסתכן בהמלצה שתקצוץ את כנפיו, גם אם לא תדחק במפורש בממשלה לשחררו מתפקידו. הוא בחר להקדים וללכת, בעיתוי שקבע. אולמרט ופרץ נשארו כשחרב וינוגרד מעל לראשיהם.

      התפטרות חלוץ העמידה בפני פרץ ואולמרט צורך מידי: מינוי רמטכ"ל. פרץ לא היסס. היה לו מועמד מן המוכן: האלוף במילואים גבי אשכנזי, סגנו הראשון של הרמטכ"ל הקודם משה (בוגי) יעלון, שהשתחרר באכזבה מצה"ל כשחלוץ הועדף על פניו. עוד לפני שפרץ הופתע באחריות לתיק הביטחון היה אשכנזי חביבם של פוליטיקאים. שלמה בן עמי, בהיותו השר לביטחון הפנים (ושר החוץ), הציע לאלוף פיקוד הצפון להתמנות למפכ"ל, כשברקע קורצת אפשרות לברית בין מספר 2 בעבודה אחרי אהוד ברק לבין אשכנזי - מי יודע, אולי אחרי שבע שנות ברק, כתקרת החוק בעת הבחירה הישירה, שר הביטחון אשכנזי בממשלת בן-עמי.

      הרמטכ"ל גבי אשכנזי בפרידה מזרוע היבשה, פברואר 2011 (דובר צה"ל)
      היה חביבם של הפוליטיקאים. גבי אשכנזי בתקופתו כרמטכ"ל (צילום: דובר צה"ל)

      גם שר הביטחון פואד בן אליעזר רחש חיבה לאשכנזי. כשפחד למנותו כבקשתו לראש אמ"ן, פן יממש חיים אברהם - אביו של אחד משלושת החיילים שנהרגו בחטיפה בהר דב וחבר מרכז מפלגת העבודה - את איומו וייפרע ממנו פוליטית, הודיע פואד שבתום שנה נוספת בצפון יפעל למינוי אשכנזי לסגן הרמטכ"ל, תחנה במסלול לרמטכ"ל. כך היה, אלא שמינוי הרמטכ"ל הושאר לשר הביטחון הבא, שאול מופז, שקלע לדעת ראש הממשלה אריאל שרון והמליץ על חלוץ. משאלתו של אשכנזי, לפיצוי בדמות ראשות אמ"ן או כהונת מנכ"ל משרד הביטחון, נבלמה אצל מופז.

      האזרח אשכנזי הוחזר למערכת בידי פרץ, שנזקק רשמית למנכ"ל משרד הביטחון, במקום קובי תורן - מינוי של מופז - ופחות רשמית ליועץ צבאי בכיר שאינו מחויב כחלוץ לאנשי קדימה, אולמרט ומופז. המינוי, שנכנס לתוקפו באמצע המערכה בלבנון, עורר מתיחות מסוימת עם חלוץ. כשהתפטר חלוץ, היה אשכנזי למועמדו של פרץ לרמטכ"ל והועדף על סגנו של חלוץ, האלוף משה קפלינסקי.

      החונך של אשכנזי מתרגיל הפלוגה מפקח

      שגיא היה פטרונו הצבאי של אשכנזי, מח"ט גולני שלקח את מפקד הפלוגה הצעיר למבצע אנטבה, אחרי שמח"ט קודם, אורי שמחוני, גילה את אשכנזי כמפקד מחלקה מצטיין ולימים המליץ עליו בחום באוזני שלמה בן-עמי, גיסו. ההתוודעות הראשונה של שגיא לאשכנזי היתה בעייתית. המח"ט לא התפעל מביצועי הפלוגה בתרגיל משותף עם רכב קרבי משוריין - לא נושא מקובל בגולני של אמצע שנות ה-70'. המג"ד, אילן בירן, ידידו של שגיא מהקריות, ביקש על נפשו של המ"פ והתחייב שתרגיל חוזר לאחר שבועיים יניב תוצאות אחרות. ואכן, אשכנזי הרשים בביצוע מעולה ונחקק בתודעת שגיא.

      בדור שלאחר אלופי גולני משנות ה-60' וה-70' (יונה אפרת, קותי אדם, אמיר דרורי) היו שגיא ובירן לזקני השבט. אשכנזי היה מהצעירים המועדפים בעיניהם. כך גם קפלינסקי, אבל פחות. בפברואר 2005, כשיעלון התבשר ששנתו השלישית כרמטכ"ל היא גם האחרונה, הפסיד אשכנזי לחלוץ. בפברואר 2007 גבר על קפלינסקי, במידה מכרעת בזכות פרץ, אך גם בסיועו של שגיא.

      רב אלוף במיל' דן חלוץ בראיון לגלי צה"ל, על נבחרי ציבור המתנהגים כקופים (מערכת וואלה! NEWS)
      התפטר לאחר פרסום מסקנות ועדת וינוגרד שבדקה את כשלי מלחמת לבנון השנייה. דן חלוץ (צילום: ראובן קסטרו)

      כרמטכ"ל טרי הגשים אשכנזי חלום שכבר נשמט מידיו, אך לא התייהר לחשוב ששיקום צה"ל הוא בכוחו של קצין אחד, אמנם יבשתי ולא אווירי, אמנם פטור ממעורבות בהחלטות 2006. הוא לא נרתע מלבקש משגיא לסייע לו. חונך, בקר - כמו אז, בתרגיל במדבר יהודה - או משגיח, ההגדרה לא היתה חשובה. עין נוספת, בוגרת, מנוסה, סמכות מקצועית אם גם לא משפטית.

      ולא רק לאשכנזי, אלא גם לאלוף עמוס ידלין, ראש אמ"ן, אף הוא, כמו חלוץ וכמו ראש אגף התכנון עידו נחושתן, טייס קרב. ידלין ונחושתן התמודדו מול אליעזר שקדי על פיקוד חיל האוויר, לאחר חלוץ. שניהם מונו לעמוד בראש אגפים חשובים, אך פחות נכספים לטייסים מהפיקוד על החיל שלהם; נחושתן זכה לכך לאחר שקדי.

      מעודכן, משפיע, לא מפריע

      כמי שהיה מפקד אוגדה 36 בגולן, ראש חטיבת המבצעים במלחמת לבנון 1982, מפקד חילות השדה וזמן קצר גם אלוף בשני תפקידים נוספים (עוזר ראש אג"ם ואלוף פיקוד הדרום), כמו גם ראש המשלחת לשיחות עם סוריה בתקופת ראש הממשלה ברק, סייע שגיא לאשכנזי כרמטכ"ל. כראש אמ"ן בדימוס, עזר לידלין. כיומיים בשבוע השקיע בעבודתו בצבא. מעודכן, יועץ, משפיע, לא מפריע.

      אשכנזי יישם בכך תובנה חדשה ופוריה. לאחר מלחמה ואף מערכה מובטח שיבואו ועדות חקירה ומבקרי מדינה. מוטב, אם כך, להפוך את התהליך ולהסתייע בתוצריו בעוד מועד. תמיד יהיה וינוגרד, או מנדי אור - מכרם של שגיא ואשכנזי מגולני, האלוף במילואים שניהל את ביקורת הביטחון במשרדו של מיכה לינדנשטראוס - שימצא פגמים לאחר מעשה. יגויס איפוא בר-סמכא כשגיא לפני מעשה, לטובת העניין, ויקהה מראש את עוקץ החוקרים והמבקרים. קצין בודק מראש, ועדת חקירה מקדימה.

      ואז מתגלה הכור

      לתוך מסגרת כללית זו, שתכליתה המקורית היתה לסייע בבניין הכוח (שנפגם בשנות יעלון כרמטכ"ל, באופן שהשתקף בחודשי הפעלתו בידי חלוץ), נפל גילויו של הכור הסורי. בעוד החברה הישראלית, הפוליטיקאים ורוב הצבא עסוקים במלחמה הקודמת, התכונן קומץ שרים בממשלה וקצינים במטכ"ל, בחיל האוויר, במערכי האיסוף והמחקר של אמ"ן והמוסד למלחמה הבאה. נכון יותר, למבצע החשוב הבא, העלול להוביל למלחמה הבאה, הפעם עם סוריה.

      כור גרעיני בליד העיר דיר א-זור בסוריה שנבנה בסיוע צפון קוריאה והופצץ לפי מקורות זרים ב-2007 על ידי ישראל (AP)
      "הקובייה". הכור בדיר א-זור (צילום: AP)

      המשימה, לפיכך, היתה משולשת: להתנער מהמשקולת של 2006, שהמשיכה להשפיע על התורה, על האימונים, על המינויים; לבודד בקופסה, בקוביה, את המבצע המיוחד ההולך ומתארגן, מחוץ לליבת העסקים של הצבא; ולהיערך לאפשרות שהמאמץ למנוע הסלמה בעקבותיו ייכשל ותתלקח מלחמה.

      כך, ולא רק את המבצע לגופו, ראוי לבחון את מידת ההצלחה. ואכן, זה לא היה מאותם ניתוחים מוצלחים - בעינו של בשאר - ההורגים את החולה ופוצעים קשה את המנתח.

      קבינט הצללים מתאסף

      שגיא היה יועצו הקבוע העיקרי של אשכנזי, אך לא היתה שם בלעדיות - הרמטכ"ל נועץ גם באחרים, במיוחד ברב-אלוף בדימוס אמנון ליפקין-שחק, ושגיא נקרא לייעץ גם לאולמרט, מכרו מנוער מהכדורגל. שחק ושגיא היו בתחילת שנות ה-90' יריבים. שגיא קיבל משחק את אמ"ן ושאף לקבל ממנו גם את סגנות הרמטכ"ל של ברק, כפי שהבטיח לו שר הביטחון משה ארנס ולא קיים יצחק רבין. הוחלפו ביניהם מלים קשות ושגיא פרש משירות הקבע כעוס ומאוכזב על שלא ניתנה לו הזדמנות הוגנת להתמודד על תפקיד הרמטכ"ל, אף שיתרונו של שחק בעיני רבין היה מובהק.

      עשור אחר כך התאחו הקרעים והשניים שיתפו פעולה בצוות השגחה עליונה - שחק, שגיא והאלופים במילואים דוד עברי (לשעבר מפקד חיל האוויר, סגן הרמטכ"ל, מנכ"ל משרד הביטחון, עוזר אסטרטגי לשר הביטחון, ראשה המייסד של המועצה לביטחון לאומי ושגריר בוושינגטון) ועמוס ירון (נספח צבאי בוושינגטון ומנכ"ל משרד הביטחון). עברי וירון התנסו גם בוועדות חקירה באסונות, ירון כיו"ר בצאלים א' ב-1990 ועברי בהתנגשות היסעורים מעל שאר יישוב ב-1997.

      ראש הממלשה אהוד אולמרט נפגש עם הנשיא ג'ורג' בוש (לשכת העיתונות הממשלתית)
      שניהם נכוו, אחד בלבנון, השני בעיראק ואפגניסטן. אולמרט ונשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

      אולמרט התייעץ לעתים גם עם חבר סיעתו, אלוף במילואים יצחק בן ישראל, לשעבר ראש מחלקת המחקר בלהק המודיעין של חיל האוויר וראש מינהל המחקר, הפיתוח, אמצעי הלחימה והתשתית הטכנולוגית במערכת הביטחון. פרץ הכניס בסוד המבצע גם את סגן שר-הביטחון, אפרים סנה. להרחבת הכיסוי והגיבוי במערכת הפוליטית שיתף אולמרט גם את יו"ר ועדת החוץ והביטחון, חבר מפלגתו צחי הנגבי, שנכח גם בדיונים מהותיים - חצייה של הגדר האמורה להפריד בין הרשות המחוקקת למבצעת, אך במקרים חריגים יש לכך תקדים חלקי, כמו זימון יו"ר ועדת החוץ והביטחון יצחק נבון לתדרוך אצל ראש הממשלה רבין לקראת מבצע אנטבה. אז, באנטבה, זה היה עדכון, לא שיתוף בהתייעצויות.

      כל אלה, בנוסף לשרי הקבינט, שהוחתמו על סודיות מיוחדת, בפיקוח הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב), המופקד בין השאר על נושאים גרעיניים - והרי המתקן החשוד בסוריה אומת כגרעיני. בתוך הקבינט, כמו בלבנון, ולמעשה מאז ויתורה על ההתמודדות נגד אולמרט על ראשות קדימה והממשלה, כלל ראש החץ גם את שרת החוץ ציפי לבני.

      לדיפלומטים נוטים לייחס העדפה לפתרון משברים באמצעים מדיניים. לבני, האשה היחידה בין תריסר גברים בצמרת הפוליטית והביטחונית, אכן היתה שרת חוץ יעילה, שהצליחה במגעי החוץ שלה לשווק את הקו הישראלי, נתפשה כעניינית והוגנת ויצרה תשתית אישית לאשראי לאומי, בעיקר עם מקבילתה בוושינגטון, קונדוליסה רייס. אבל הפעם היתה לבני שותפה להסתייגות מהחלופה המדינית. יש והפעילות הדיפלומטית משיגה את תכליתה, או לפחות מספקת צידוק למהלומה שבעקבות כשלונה; לא כאן. פנייה בנתיב הבינלאומי תקפיא את המבצע הצבאי ואולי אף תסכל אותו. כשהמדינאים נואמים, התותחים שותקים. חמור מכך: באו"ם ובאזור יהיו מי שיתנגדו לאכיפה בררנית של יוזמות גרעיניות. דיר-א-זור, יתהו, מה עם דימונה. נחוצה הכנה חשאית לפעולה צבאית, אמרה לבני, בטרם יתעוררו אסד והעולם גם יחד להקהות את עוקצה.

      והיתה גם השותפת הגדולה, אמריקה, שתרמה לקופה את הידע שצברה על צפון-קוריאה ושנמצאה מאז פברואר 2007 בסבב נוסף, אחד מרבים, של שיחות רב-מעצמתיות על בלימת ההתגרענות של פיונגיאנג. מצבו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש דמה לזה של אולמרט. בוש, שנכווה בעיראק, גם בגלל טעות בהערכה מודיעינית של נשק ההשמדה שבידי סדאם חוסיין, חשש לגעת בסוריה, הן פן יטעה שוב במודיעין והן אם התגובה הסורית תחולל מלחמה שתשאב אליה כוחות אמריקאים בעת המעורבות באפגניסטן ובעיראק.

      כלי הנשק הנבחר: לא ארמדה, נבחרת

      לא כל החלופות הכוחניות שנדונו פורסמו. אחדות מהן נשמרות לשימוש בהזדמנויות אחרות. שגיא, לשעבר מפקד סיירת גולני ומח"ט גולני באנטבה, עקב אחר ההכנות במערכים השונים של אמ"ן. חיל האוויר נבחר לביצוע המשימה בתצורה המזערית מהאפשרויות שהוצגו, נבחרת, איכות בלי כמות.. כמה שפחות, הפוך מההלם והמורא של התורה האמריקאית. ככל האפשר קטן, חרישי, מובלע, בדיוק מספיק להשגת המטרה בלי מהומה שתפיל על בשאר נשורת של השפלות.

      לחיל האוויר כבר היתה מסורת של מבצעים מוצלחים ומפתיעים, כמעט כולם בחודש יוני - "מוקד" להשמדת חילות האוויר הערביים בבסיסיהם בשנת 1967, השמדת הכור העיראקי בשנת 1981 וסוללות טילי הקרקע-אוויר הסוריות לאחר שנה. חוליית-המפתח היתה מחלקת המבצעים ושילובה במודיעין, בתכנון ובשליטה. אליעזר שקדי, רמ"ח מבצעים במסלולו לפיקוד החיל, הטיל את המשימה על רמ"ח מבצעים, עמיקם נורקין, ששמו נשמע רק במקריות מוחלטת כראשי תיבות של "מודיעין צפון קוריאה".

      הפקס המפתיע בלשכת ראש הממשלה

      בזכות דו"ח וינוגרד, כמנה ראשונה וביקורתית בארוחה מרה, עם נזיפות למתכנני המהלכים בלבנון בשנה הקודמת, חזר אהוד ברק לראשות העבודה, בבחירות פנימיות שהמפסיד הגדול בהן היה פרץ. ברק התחייב שלאחר שיוגש הדו"ח הסופי יפרוש מהממשלה, אם אולמרט לא יתפטר. עדיין נותרה, האמין פרץ, תקופת מה של חפיפה ביניהם. הוא טעה. ב-15 ביוני, יום שישי, התכנס צוות מצומצם במעונו של אולמרט בבלפור, ירושלים, עם הפנים לצבא, לא למשטרה.

      נכח שם, בין השאר, אורי שגיא, שהופתע כאחרים למראה ההתרחשות: פקס פלט תביעה מיידית מברק לפרץ להעביר לו את תיק הביטחון. ההתייעצות הופסקה לכשעה וחצי. אולמרט תמך בברק. פרץ קיבל את הדין. בהתייעצות הבאה כבר ניסה ברק - מפקד סיירת מטכ"ל, ראש אמ"ן, רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון - להטביע את חותמו. הוא לא חזר משש שנות התעשרות בעסקים ולמרות הצלפת בדו"ח ועדת אור על אירועי אוקטובר 2000 רק כדי לשבת בשקט ליד אולמרט, לבני ואשכנזי. ברק בא לרשת את אולמרט, לא לשרת אותו, והוא אכן הצליח - לשרת את נתניהו.

      ואם אסד יגיב?

      ממש באותם ימי יוני התחולל משבר אישי גם בצמרת המוסד. מאיר דגן החתים את אולמרט על חקירה סודית נגד חשודים (בעיניו; את אולמרט ואת עצמו שכח לכלול) בהדלפות. ידידו של דגן, ראש השב"כ יובל דיסקין, הטיל את המשימה על ראש האגף לענייני ישראל וזרים. החקירה נוהלה ברשלנות, במגמתיות ובכוחניות. היא נכשלה, אך בסופה דחק דגן החוצה את מישנהו, נפתלי גרנות, והחזיר לתפקידו לסבב שני את תמיר פרדו, שהושאל לצה"ל. ראש האגף מהשב"כ נאלץ בהמשך לפרוש, בעקבות חשיפת יחסיו עם עובדת ומעורבותו בענישת בעלה, עובד שב"כ גם הוא. החוקר, התברר, היה צדיק קטן יותר מנחקריו.

      למרות ויכוחים ביניהם, לעתים בעוקצנות, שררה ביחסי דגן-ידלין רמה סבירה של תיאום ענייני באחריות המשותפת לקהילת המודיעין. ידלין וראש חטיבת המחקר שלו, תא"ל יוסי ביידץ, היו מודאגים יותר מתגובת אסד לתקיפת הכור. הם העריכו שתבוא תגובה כלשהי, חלקית, אף ששתיקה ישראלית תקטין אותה. כך חזה גם ידיד של דגן, ראש הסי-איי-אי מייקל היידן. דגן, ותיק שירות צבאי בצפון, כמפקד חטיבה, אוגדה, גיס ואזור דרום לבנון, ייחס לאסד מידה מירבית של הבלגה, למרות איומיו המפורשים ב-2003 שלא להחשות אם חיל-האוויר הישראלי ישוב לתקוף בסוריה.

      ראש המוסד לשעבר מאיר דגן בעצרת להחלפת השלטון בכיכר רבין, 7 במרץ 2015 (ראובן קסטרו)
      הורה על חקירת ההדלפות. מאיר דגן (צילום: ראובן קסטרו)

      באמ"ן ניסו למנוע מהעיתונות מידע ולשטות באמצעותה באויב, כי שום עיתונאי לא היה משתף פעולה ביודעין עם הונאה - לא הרי קנייה תמימה של סיפור כיסוי שטופטף לצבא עצמו, כדי להסביר את תגבור הגולן וההכנות בו לספיגת התגובה, כהרי נכונות ליטול חלק בהטעיית הקוראים והצופים. שניים-שלושה עיתונאים שקלטו שמץ הוזמנו לשיחות ציונות ונדרשו להדממה.

      קצה הסוד מבצבץ במגזין אמריקאי

      יולי ואוגוסט חלפו במחלוקות פנימיות על העיתוי והשיטה, בעיקר בין הבחור החדש בשכונה, ברק, לבין בוגרי הדיונים מאפריל עד יוני. ביום האחרון של אוגוסט נפרם מסך השתיקה, אך רק קצה-קצהו של הסוד בצבץ, אולי משום שגם החושף לא ירד לעומק מה שחשף.

      זה קרה במקום מכובד אך צדדי, עמוד הדעות של היומון השמרני "וול סטריט ג'ורנל", במאמר מאת ג'ון בולטון. מתוקף תפקידיו הקודמים כשגריר באו"ם וכסגן שר החוץ לביטחון בממשל בוש, נהנה בולטון, שסמלו המסחרי הוא שפם-מברשת אדמוני ושנצפה לעתים בירושלים כמדריך סיורים של חבריו בקוטב הימני של המפלגה הרפובליקאית, ממקורות טובים, בעלי סיווג ביטחוני גבוה ונגישות למודיעין מדיני וגרעיני. "בולטון: סוריה מספקת מחסות בטוחים לפיתוח הנשק הגרעיני של צפון קוריאה", קבעה כותרת מאמרו ביום שישי, 31 באוגוסט.

      בסוף אותו שבוע, התלונן בולטון, ייפגשו בג'נבה נציגים אמריקאים וצפון-קוריאנים לשיחות שמטרתן, מצד פיונגיאנג, הסרת צפון-קוריאה מרשימת המדינות המעניקות חסות לטרור והחזרה מלאה של הקשרים הדיפלומטיים עם וושינגטון. הצפ"קים עלולים להצליח, הזהיר הכותב, כי במשרד החוץ האמריקאי להוטים לכך רבים; אך למרות שחלפו כ-200 יום מאז ההסכמה העקרונית בין שש המעצמות (השתיים ואיתן גם דרום קוריאה, יפאן, רוסיה וסין) על "חיסול" הנשק הגרעיני בצפון-קוריאה, ואף שהכור ביונגביון נסגר, בעקבות תקלות בתפעולו, זאת מלכודת לפתאים האמריקאים.

      הפעם, לא היה צורך בווועדת חקירה

      "עלינו ללמוד את פרטי שיתוף הפעולה הגרעיני של צפון-קוריאה עם מדינות אחרות. ידוע לנו שאיראן וסוריה משתפות פעולה עם צפון-קוריאה זה שנים בפיתוח טילים בליסטיים. עולה על הדעת שכך גם בנושאים גרעיניים. הכרח להבהיר האם ובאיזו מידה עלולות איראן, סוריה או מדינות אחרות להעניק מחסות בטוחים לפיתוח הנשק הגרעיני הצפון-קוריאני, או שמא כבר השתתפו בו ונהנו ממנו".

      סימני השאלה לא איפשרו לקבוע אם בולטון קלט משהו ומנחש את השאר, או שהתחייב למקורותיו להסתפק בכתיבה עמומה, אך היו כאן, ברמז המובן ליודעי-דבר ומגרה הרהור אצל קוראים תמימים, כל היסודות החשובים לעלילה: צפון-קוריאה מנסה להערים על הממשל האמריקאי, סוגרת את יונגביון ובונה כור חלופי (דומה עד זהה, העיד אחר כך היידן מפי מומחי הסי-איי-אי) בסוריה, בתפקידה הכפול כמארחת בסתר וכשותפה בשלל.

      הצנזורה הצבאית, בפיקודה של אל"מ (אחר כך תא"ל) סימה וקנין-גיל ממודיעין חיל-האוויר, נדרכה. העיתונות הישראלית לא הבחינה במאמרו של בולטון עד למבצע, וגם אז, בדיעבד, כשאחד העיתונים הגיש דרך שגרה לאישורה ידיעה שציטטה את בולטון, נאסר הפירסום בעברית. ריאיון עם בולטון נפסל.

      חמישה ימים לאחר הפירסום ב"וול סטריט ג'ורנל" תקפה נבחרת הטייסים של חיל האוויר את הכור הסורי-קוריאני. המשימה הושלמה על כל שלושת חלקיה. המטרה הושמדה, המלחמה עם סוריה לא פרצה, החזרת צה"ל לכשירות שאיבד במחצית הראשונה של העשור נמשכה (ונבחנה לאחר שנה ורבע, במבצע "עופרת יצוקה"). ועדת חקירה לא הוקמה, הפעם. וינוגרד נותר, בינתיים, אחרון בשורה.

      ההצלחה השקטה

      כצפוי, למרות האיפול המוכתב, קרעו לעצמם הפוליטיקאים נתחים מבשר ההצלחה, מי בפה מלא ומי בלחישה. זה היה טבעי אך מיותר. "עין הבשור", אולי בגלל מדקרות ההתנסות הטרייה בלבנון, הוא מקרה נדיר בהוויה הישראלית של פעולה נכונה בכל הדרגים הממלכתיים. אולמרט, פרץ, אשכנזי, לבני, ברק, ידלין, דגן, אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט שנערך למלחמת התגובה המבוששת זה עשור לבוא, הם ופקודיהם ועוזריהם, מי יותר ומי פחות, מי בגלל ומי למרות, שותפים להישג.

      ב"תמצית ההכרעה", ניתוח משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962 בחתך לאומי, אירגוני ואישי, הציב גרהם אליסון מופת של דיון בתהליך קבלת החלטות בדרג העליון - פוליטי, ביטחוני, דיפלומטי, צבאי, מודיעיני. יצרים ושאיפות להיבחר ולהצטיין, שיקולים אנוכיים וגאוות יחידה, מקצועיות ואחריות, דין וחשבון לציבור מול חשאיות השומרת על כבוד היריב ממש כמו על חסיון המקורות, כולם משמשים בעירבוביה בפרשה כזו.

      נשיא סוריה בשאר אסד בריאיון לסוכנות הידיעות הצרפתית. 13 באפריל 2017 (רויטרס)
      לא נדחק להגיב. נשיא סוריה בשאר אסד (צילום: רויטרס)

      במשבר קובה אמנם הושגה מטרת-העל, מניעת מלחמת עולם שלישית ורבת קטל גרעיני, אבל יריבו של הנשיא ג'ון קנדי, המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב, שהיה לבסוף לשותפו בהרגעה, הושפל כהרפתקן ומפסידן גם יחד ולאחר שנתיים הודח. יורשו, ליאוניד ברז'נייב, היה בשנותיו הראשונות נוח לאמריקאים עוד פחות.

      ב"עין הבשור", גם גרעין אך בזעיר אנפין, המצב לא היה הרה-גורל עד כדי כך, אך ההצלחה היתה מלאה יותר. בשאר אסד לא נדחק אל הקיר. ישראל לא הציגה אותו לעמו ולחוגי שלטונו ככלי ריק. הנצרה השכלתנית שלו המשיכה לגבור על ההדק הרגשי.

      קנדי, בעת המשבר, מינה לעצמו בנוסף לחבורת הפיקוד במימשל צוות יועצים, מזקני השבט. כך, בעצם, נהג בברכת אולמרט גם אשכנזי, עם שגיא, ליפקין-שחק ואלופי המילואים. שלוש שנים אחר כך התברר, כתוצר לוואי, עד כמה חשובה יכולה להיות מעורבות של משגיחי כשרות כאלה. כשנתניהו וברק, בפניית פרסה לעומת המדיניות לנוכח הגרעין הסורי, הלמו בתופי המלחמה מול הגרעין האיראני, חברו שגיא ושחק לאשכנזי ואיזנקוט, ידלין ודגן, דיסקין ונשיא המדינה שמעון פרס כדי לבלום אותם - והצליחו.