באחד הימים של סוף חודש נובמבר 1960 הגיע אהרון פקירי מבית שאן ליאוש כה עמוק והכרה כי הכל סוגר עליו ואין מוצא למצב הקשה אליו נקלע. הוא עלה על אופניו והחל ברכיבה מהירה מזרחה, עד שהגיע לגדר הגבול עם ירדן, חצה אותה, מסר את אופניו לחיילים הירדנים ונלקח בשבי.
פקירי, אב ל-8 שנפצע קשה בתאונת עבודה כתפסן ואת פרנסתו הדחוקה מצא מתיקון אופניים ומכירת משקאות קלים בצריף הדל של משפחתו, לא עמד בצו ההריסה לקיוסק הפיראטי שהקים. הוא הבין כי לא יוכל עוד לקיים את משפחתו וביצע צעד של ייאוש.
העולה מפרס, לפי הדיווחים בעיתונות התקופה, ביצע צעד קיצוני של ייאוש, אבל תחושת חוסר האונים הזאת היתה אז מנת חלקם של רבים בעיירת העולים שהוקמה בגבולה המזרחי של ישראל. היו שבלעו את הכאב, שנשברו, שהתחננו לעבודה והיו שהגיבו בסערה ובאלימות נוכח חוסר האונים.
עוד בוואלה! NEWS:
שר הפנים החדש של גרמניה: האסלאם לא שייך למדינה
מטריד משפחת הנווטת תמר אריאל הסגיר עצמו למשטרה
"רוצה לתת השראה": ראש העיר הגאה הראשון בישראל מונה ברעננה
למציאות הזאת הגיע עם הוריו באמצע שנת 1957 דוד לוי, בחור צעיר בן 20, עולה ממרוקו, שעוד מעט ינשא לאהובתו, רחל, ויקים משפחה. ללא כל מקור פרנסה יציב, מאבק יומיומי לזכות בעבודת דחק בנטיעות או בקיבוצי האיזור, בתחושה כי יש להתרפס או להיות מקורב למקבלי ההחלטות. תחושה של התנשאות מצד הפקידים, התנכרות וזלזול. כל אלו הפכו את העיירה בה כבר גרו אז 12 אלף עולים, לסיר לחץ מבעבע שמדי פעם גלי זעם אלימים גלשו ממנו.
אלו הימים שעיצבו את תודעתו של העולה החדש דוד לוי, שאתמול הוכרז כחתן פרס ישראל למפעל חיים בתחום החברה. באותם הימים החל לגבש את תפיסת עולמו החברתית, את הצורך לזעוק את זכויות תושבי עיירות הפיתוח ואת הדרישה לקיום בכבוד. עקרונות אלו הנחו אותו במסלול חייו הפוליטיים.
דוד לוי הגיעה לעיירה בשיאו של הקיץ האכזרי של עמק בית שאן. העיירה הלוהטת איכלסה אלפי תושבים שנאבקו על קיומם הכלכלי. ארבעה חודשים קודם לבואו "מחוסרי עבודה כילו זעמם במוסדות העיר", לפי כותרת ידיעה קטנה בעיתון "מעריב". 50 פועלים מתוסכלים הושבו משדות טירת צבי לבתיהם, ביום חורף גשום. האדמה הבוצית לא אפשרה לעבוד באותו יום.
הפועלים ציפו לעבודה חלופית ועזבו את לשכת העבודה אחרי שזכו להבטחות שונות ולהתערבותו של ראש העיר. אולם יום אחר כך, כשהבינו שלא נמצאה עבודה, הסתערו על לשכת העבודה, ניפצו חלונות, שברו דלתות וקרעו סורגי ברזל. בשיא ההתפרעות נאספו 350 מפגינים שכילו זעמם גם במשרדי "עמידר", מועצת הפועלים ובמחסני "סולל בונה". כוח שוטרים חובשי קסדות ומצוייד באלות, פיזר את המפגינים.
אפילו עיתון "דבר", שייצג את הממסד, הסכים כי "אין עוד עיר עולים המשמשת מצבר כזה לרוגז ותסיסה כנגד המוסדות כבית שאן, הרואה עצמה מקופחת ביותר בכל שטחי חייה. אינך יכול שלא להצטרף לתמיהתם על אפלייתה לעומת ערי עולים אחרות", נכתב בידיעה שבה נדרש כי "יינתנו הקלות ליישובים הנתונים בתנאים גיאוגרפיים ואקלימיים קשים ביותר כדי לחבבם על היושבים בתוכם".
אולם דבר לא השתנה והזעם והתסכול המשיכו להיות מנת חלקם של רבים. גם לוי והוריו חיו במציאות הקשה הזאת. בני המשפחה לא מצאו עבודה ונקלעו לפת לחם. סימי, האם, החליטה למכור את התכשיטים שהעניקה לה אמה. היה זה צעד קיצוני שנכפה עליה. דוד הבן היה נוסע באוטובוסים לחיפה ומוכר כל פעם תכשיט אחר, בתקווה כי לא ייאלץ לשוב ולמכור תכשיטים נוספים. הדלות הקשה הטילה ספקות בבחור הצעיר, אם יוכל להינשא לאהובת לבו, רחל. היא הייתה מוכנה להינשא למרות הכל. בידיים ריקות הלכו הוריו להוריה והמשפחות החליטו על חתונת דוד ורחל, סיפר לימים לוי לעיתונאי אריה אבנרי, בספר שכתב עליו.
"מכרתי את תכשיטי אמי - ופרצתי בבכי"
רחל מצאה פרנסתה במטבח של בית ספר, בעוד דוד נותר מובטל. "היו ימים שהבית היה כל כך ריק שחיכיתי שרחל תבוא מהעבודה ותביא לי מעט אוכל מן המטבח", סיפר לאבנרי ותאר ימים של מצוקה ובושה נוכח חוסר היכולת לפרנס את המשפחה. כל תכשיטי אמו נמכרו. "פרצתי בבכי ברחוב אחרי מכירת התכשיטים, לך תסביר להם לתושבי חיפה 'הפועלית' מצוקה מהי", מתואר בספר.
ברוב יאושו נכנס באחד הימים ללשכת העבודה, עקר דלת ועורר "מהומה לא קטנה", כהגדרתו. הוא נעצר בידי המשטרה והשופט שלח אותו ל-12 ימי מחבוש בתחנת המשטרה בבית שאן. הוא ביקש מאשתו והוריו כי לא יגיעו לבקרו. הוא סיפר לאבנרי כי "משך כל תקופת ישיבתי בכלא לא התגלחתי. רציתי שיהיו לי פני אבל, וכשהייתי מסתכל בפני בראי, בשירותים של תא המעצר, היו דמעות זולגות מעיני. בכיתי על אכזריותם של החיים ועל האכזריות העלולה לצמוח בי. כל הימים הללו חזרה לנגד עיני תמונה אחת - היום שבו עזבנו את רבאט, עם כל כך הרבה אהבה לארץ ישראל, עם כל כך הרבה אמונה ותקווה. עמדה לנגד עיני גם תמונת הימים הרבים שקדמו ליציאה מרבאט, ערב ליל הסדר, הימים בהם היה אבא זקוף קומה וגאה, הימים בהם שרתה השמחה במעוננו".
נראה שאותה נקודת השפל היא שעוררה אותו לעשיה והחל לגבש בלבו את תפיסת עולמו החברתית; "בשלב מסוים הפסקתי לבכות, הפסקתי לרחם על עצמי וחשבתי מה לעשות כדי לשנות לא רק את מצבי אלא גם את מצבם של אלה, שגורלם כגורל משפחתי. הבנתי שהפיכת שולחנות בלשכת העבודה אינה הדרך. המסלול המוליך לבית הסוהר, כמו המסלול המוליך לסעד ולהתנוונות, הוא חסר מוצא", תאר בספר עליו והמשיך: "עלי למצוא את הדרך שתוליך אותי אל עמדות השפעה, שבהן ניתן לעשות ולשנות דברים מן השורש. לא שאפתי עדיין לקריירה פוליטית. הייתי בסך הכל ילדון, אך באינטואיציה הבנתי שהדרך הנכונה היא ללמוד את כללי המשחק החברתיים, ובליבי גמלה החלטה - לא עוד".
אחרי שיצא מהמעצר מצא עבודה באחד מקיבוצי הסביבה ואז ארגן את השביתה הראשונה בחייו, נוכח המחסור במים קרים לפועלים. "הזהרתי שאיש לא יעז לעבוד עד שנקבל מים קרים- ומי שיעז דמו בראשו", סיפר לימים. מאז החל לצמוח לדמות של מנהיג חברתי ומתווה דרך. "הקרקע לא הייתה בשלה מספיק כדי להבין את חשיבות הדברים, ואני נאבקתי על מה שלי היה ברור כמובן מאליו", אמר אתמול לוואלה! NEWS. "ידעתי שאסור להיכשל, כי כישלוני היה בולם צמיחה של דור מנהיגות צעיר בעל פוטנציאל אדיר. מי יודע כמה כוחות ומוחות חשובים אבדו לנו במהלך השנים, בגלל חוסר רגישות. אני מילאתי את חובתי".
