ההפתעה של קים: קורץ לדרום קוריאה - אבל מעוניין בטראמפ

הפעם קים אכן הפתיע. אנחנו התרגלנו לקריינית הטלוויזיה הוותיקה והמוכרת ביותר בעולם, לפחות בעולם צרכני חדשות החוץ, מופיעה על המסך וממטירה אש וגופרית על הבוגדים הנאלחים של קוריאה הדרומית, מכריזה בחגיגיות ועליצות על ניסוי חדש בטיל בין-יבשתי או גרעיני. אבל הפעם היא מדווחת באותה העליצות והחגיגיות על נכונות לשלום בפיונגיאנג. שחר של יום חדש: זו לא רק מתקפת חיוכים, אלא מתקפה דיפלומטית מלאה. ומוצלחת.

הניצנים כבר נראו - משלחת צפון קוריאנית צועדת עם אחיהם באולימפיאדת החורף, אחותו של קים מפזרת חיוכים קורנים לכל עבר בסיאול, המעודדות מהוות את מרכז תשומת הלב, והרטוריקה גם היא ירדה באוקטבות רבות מאז שיא המשבר. וכעת, בהמשך לפתיחות המעודדת הזו יצאה משלחת של קוריאה הדרומית צפונה, וחזרה עם שורת הצהרות מפתיעות. בראשה, יש לזכור, עומדים ראשי המודיעין של סיאול.

בנוסף יש לזכור כי מנהיג קוריאה הדרומית מון ג'ה-אין נבחר בין השאר עקב מדיניותו הפייסנית כלפי הצפון, ורצונו הברור להפיג את המתחים עם השכנה הסוררת.

עוד בוואלה! NEWS:
דרום קוריאה: שליט הצפון מוכן לדון עם ארה"ב על תכנית הגרעין
צפון קוריאה: הסנקציות החדשות של ארה"ב עלולות לגרום למלחמה
דרום קוריאה גועשת: "אחותו של מנהיג הצפון בהיריון"

ראשית, קים מוכן לפסגה בין מנהיגי שתי הקוריאות, שתיערך בחודש הבא בפאנמונג'ום, אותו אתר מיתולוגי בגבול בין המדינות שמהווה, אם תרצו, את המקבילה לחומת ברלין. קים רוצה גם במשא ומתן עם ארצות הברית ומוכן להתחייב שבתקופת המשא ומתן לא ייערכו ניסויים גרעיניים, ואף מוכן לפרז את חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני אם יקבל ערבויות למשטרו. הוא רוצה שלום, והוא אף רוצה את איחוד שתי הקוריאות.

"את כל זה הוא נותן?", יתמה הקורא, ובצדק. לעת עתה הוא לא נותן דבר פרט להצהרות. כלומר, סביר מאוד שהפסגה - שאם תתקיים תהיה הפסגה השלישית בלבד מאז שחולקה קוריאה - אכן תתקיים. יהיו חיוכים, יהיו לחיצות יד והצהרות מלאות אופטימיות. וזה כשלעצמו כבר חשוב וטוב ומפיג מתחים. אבל מעבר לכך, קים כרגע חתום על מסמך הצהרת כוונות - ולבל נחשוב שראשי המודיעין הדרום קוריאני התבלבלו, צפון קוריאה מיד הצהירה על נכונותה למשא ומתן.

אז היא מוותרת על הנשק הגרעיני, על הטילים הבין יבשתיים, על אותו ארסנל שעליו עמלה עשרות שנים ובעטיו עמדה בסנקציות מתישות? לא בדיוק. נזכיר שקוריאה הצפונית כבר הודיעה על ויתור על נשקה הגרעיני בעבר, ואחרי שקיבלה את מה שביקשה - סיוע חירום במזון - ההבטחה החגיגית נשכחה.

גם לא מאוד סביר שקים, המבקש מאזן אימה מול ארצות הברית, יוותר על הקלף היחיד בידו ויסמוך על הבטחות של הנשיא טראמפ. אחרי שקדאפי וסדאם ויתרו על נשק השמדה המוני והמערב הפיל את שלטונם, לא סביר שקים יסמוך על הרצון הטוב של וושינגטון. אבל משהו הוא ייתן.

בשולי הסיפור הודיעה סין שתהיה זו מחווה יפה אם בזמן השיחות - ושיחות יכולות להימשך, כידוע, שנים - יבוטלו או יושעו סנקציות הסחר הבינלאומיות על פיונגיאנג. הסנקציות האלה מקשות על קוריאה הצפונית, ומקשות גם על סין - המוצאת את עצמה נאלצת לתמרן בין בת ברית תלותית, נכס אבל גם נטל, לבין ארצות הברית שמנהיגה בימים אלה מתחיל מלחמות סחר שבהן סין היא מטרה מתבקשת להטלת מכסים.
בינתיים יצאו ראשי המודיעין הדרום קוריאני שהיו במפגש עם קים לעדכן את הגורמים הרלוונטיים ביותר - טוקיו, בייג'ין, מוסקבה ווושינגטון. הנשיא טראמפ, שכזכור איים על צפון קוריאה בהשמדה והעליב את מנהיגה, צייץ תגובה שקולה ועניינית המטילה ספק בנכונות הכוונות אבל משאירה מקום לתקווה.

ושאר הגורמים? קוריאה היא אחד המקומות הבודדים שבהם מתלכדים האינטרסים של כל המעצמות. אף אחת לא רוצה בקריסה אלימה של המשטר הצפון קוריאני, אף אחת לא רוצה עימות מזוין בחצי האי. לכולם יש יותר מדי מה להפסיד, ויש יותר מדי משתנים במשוואה הזו. על כן, השילוב של לחץ מבייג'ין ומוסקבה על פיונגיאנג יכול להביא להתמתנות, מה גם שקים רואה בעיני רוחו פסגה לא עם מנהיג קוריאה הדרומית, אלא עם נשיא ארצות הברית - שלא פסל זאת על הסף.

המשטר בקוריאה הצפונית מרגיש כעת, וזו אולי הנקודה החשובה מכל, ביטחון עצמי. גם אם לא הגיעו לאיזון צבאי עם ארצות הברית, הם חשים שהגיעו לכל הפחות למצב של יכולת איום אמתית על נכסים אמריקניים. במצב כזה, אחרי שאבטחו את המדינה והבטיחו מעשית את הישרדות השלטון והמשטר, הם יכולים לנהל משא ומתן מעמדת כוח זו ולנרמל את היחסים, או לפחות לעשות שוב את ההצגה שעבדה על קלינטון לפני 20 שנה ויותר.

"רימית אותי פעם אחת - תתבייש, רימית אותי פעמיים - אני צריך להתבייש", אומר הפתגם האמריקני. אז לא סביר שארצות הברית הנצית של טראמפ תיתן לקים סיוע והפסקת סנקציות מבלי לראות תמורה ממשית. הזיכרונות מעסקת קוריאה ובוודאי מההסכם האיראני עדיין טריים.

בסופו של דבר, למהלכים מסוג זה יש דינמיקה משלהם. הם יכולים לקרוס בכל רגע, אבל יכולים גם להיות התחלה של תהליך היסטורי שיסתיים בעוד 20 שנה - אולי לא באיחוד, אולי אפילו לא בפתיחת הגבול, אבל בהפסקת מצב המלחמה, תחילת יחסים כלכליים והפחתה קבועה במתיחות בגבול המבוצר והמסוכן ביותר בעולם.