בשבת, 2 בפברואר 1918, צעדו ברחובות לונדון חייליו היהודים של גדוד קלעי המלך ה-38, המוכר בכינויו "הגדוד העברי". הגדוד צעד לקול תרועות ההמון ובראש טור החיילים רכב על סוסו לוטננט קולונל ג'ון הנרי פאטרסון, מפקד הגדוד.
"הגדוד העברי הראשון צעד בסך עם רובים מכודנים ברחובות הראשיים של לונדון ווייטצ'אפל", כתב אחר כך זאב ז'בוטינסקי הוגה ויוזם רעיון הגדוד. "המון של רבבות המתין ברחובות, בחלונות, על הגגות. דגלים תכולים לבנים היו תלויים מעל כל חנות קטנה, נשים בכו ברחובות משמחה ועבדקנים זקנים נענעו בזקניהם השבים ובירכו בלחש: 'ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'". פאטרסון כתב על המצעד בספרו "עם הגדודים העבריים בארץ ישראל", "הדגל היהודי הלבן-כחול, וכן הדגל הבריטי נישאו ברמה דרך העיר בין המונים מוחאים כף וקוראים הידד. חוויה יחידה במינה בדברי ימי הצבא האנגלי".
שלושה ימים אחר כך עלו חיילי הגדוד על אנייה בנמל סאות'המפטון, בדרכם לחזית בארץ ישראל, דרך צרפת, איטליה ומצרים. היה זה כוח צבאי יהודי ראשון אחרי אלפיים שנה, דבר שעורר התרגשות גדולה בקרב העם היהודי, עם כי היו גם שהתנגדו ליוזמה.
עוד בוואלה! NEWS:
בג"ץ אישר הריסת שלושה בתים בכפר הפלסטיני סוסיא שבאזור חברון
שלומי קורידו מצמד ה"אחים הפדופילים" שוב נעצר ויועבר לבדיקה פסיכיאטרית
ראש ממשלת פולין: מבין ללב ישראל, לא נגביל את חופש הביטוי
"באותה הצעדה, היום לפני מאה שנה ברחובות לונדון נזרעו הזרעים הראשונים להקמת צבא עברי. במובנים מסוימים, היה זה ערש לידתו של צה"ל", סבור גדעון מיטשניק, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי. מיטשניק הסביר כי "צה"ל הוקם מתוך ארגון ההגנה, ואילו חלק משמעותי מפיקוד ההגנה הורכב מיוצאי הגדודים. יעקב דוסטרובסקי, מאחרוני הגדודאים, לימים יעקב דורי, היה לרמטכ"ל הראשון. בין המתנדבים לגדודים העבריים היו דוד בן גוריון,יצחק בן צבי, ברל כצנלסון, אליהו גולומב, דב הוז, לוי אשכול ומשה סמילנסקי. אלו אבות המדינה ומניחי היסודות של צה"ל".
להקמת הגדודים העבריים קדם "גדוד נהגי הפרדות" שהוקם ב-1915 ביוזמת זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור. מדובר היה בגדוד נותן שירותים במערכה הקשה בגליפולי. פנחס רוטנברג, שהקים את חברת החשמל, וז'בוטינסקי התעקשו על הקמת גדוד קרבי. במשך שנתיים נאבק ז'בוטינסקי בלונדון למען הקמת הכוח העברי, כשחיים וייצמן העניק לו את תמיכתו.
היו שהתנגדו ליוזמה זו, מחשש לנקיטת עמדה ופגיעה בניטרליות, ומחשש שהעותמאנים ינצחו במערכה בארץ ישראל. בן גוריון ובן צבי היו בעלי אוריינטציה כזו, אולם אחרי הצהרת בלפור ב-1917 שינו את דעתם ואף התנדבו לגדודים העבריים. יהודי גרמניה שהיו נאמנים לארצם, התנגדו גם כן לרעיון שבשורות הצבא האנגלי יהיה כוח לוחם יהודי.
שמו הראשון של הגדוד היה "The Jewish Regiment" וכסמלו נקבעה מנורה והסיסמה "קדימה". לרעיון הקמת הגדוד קמה התנגדות נרחבת בקרב ההסתדרות הציונית ומנהיגים יהודים בריטים רבי השפעה. בקרב יהודי בריטניה, היו שהתנגדו להקמת הגדוד ולסממנים יהודיים מחשש שמא יביאו ליחס שלילי לקהילה במדינה.
לבסוף הוחלט כי בגדוד שיוקם תהיה כשרות ויהיה רב, אולם הוא לא יקרא "הגדוד היהודי" אלא "גדוד 38 של קלעי המלך". הגדוד הוקם באוגוסט 1917. רוב מגוייסיו היו יהודים בעלי נתינות רוסית שישבו בבריטניה, והיו צפויים לעמוד בפני גירוש לרוסיה אם לא יתגייסו לצבא. כמו כן, נכללו בו כ-120 מאנשי גדוד נהגי הפרדות. מפקדו הראשון של הגדוד היה פאטרסון, מי שפקד על גדוד נהגי הפרדות. ז'בוטינסקי התגייס אף הוא לגדוד ושירת בו כקצין.
ביוני 1918 הגיע הגדוד לארץ ישראל והוצב בקו החזית מצפון לירושלים. במערכה הסופית על הארץ, בספטמבר 1918, השתתף גדוד 38 בקרב בבקעת הירדן ליד אום שורט, מצפון ליריחו, ובחציית הנהר מזרחה. לאחר מכן היווה לזמן מה את חיל המצב הבריטי בא-סאלט שבעבר הירדן.
גדוד שני שהוקם היה גדוד 39 שהתגייס והתאמן בארצות הברית ובקנדה. רוטנברג וז'בוטינסקי סיכמו ביניהם כי ז'בוטינסקי יפעל לקידום הנושא בבריטניה ורוטנברג יעשה זאת בארצות הברית. בראש ההתארגנות בארצות הברית עמדו בן גוריון ובן צבי, שגורשו על ידי העות'מאנים מארץ ישראל בתחילת המלחמה והגיעו לאמריקה. בין המתנדבים היו מגורשים רבים כמותם וכן צעירים יהודים מארצות הברית, מקנדה ומארגנטינה. גדוד 39 התאמן כמה חודשים בקנדה, ואחר כך הפליג לבריטניה ומשם המשיך למצרים. בקיץ 1918 השתתפו שתיים מפלוגותיו במערכה האחרונה בעמק הירדן, לצדו של גדוד 38.
בהמשך הוקם גדוד 40 של קלעי המלך. הגדוד הוקם בארץ ישראל במחצית הראשונה של שנת 1918, לאחר שדרום הארץ נכבש על ידי הבריטים. המתגייסים הגיעו מקרב חוגי הפועלים, בוגרי גימנסיה "הרצליה" ובמידה חלקית גם מציבור האיכרים. הקמת הגדוד עוררה ויכוח בקרב היישוב העברי בארץ ישראל והמתנגדים ליוזמה העלו את החשש מפני פגיעה באוכלוסיה היהודית בצפון הארץ, שם שלטו עדיין הטורקים. גדוד 40 לא הספיק להשתתף בקרבות וחייליו עסקו בשמירה על שבויים ועל מתקנים.
בשנת 1919 הגדודים הצטמצמו, עד שבסוף אותה שנה רוכזו החיילים שנותרו בגדוד שנקרא "הגדוד הראשון ליהודה" וסמלו היה מנורה עם שבעה קנים והכתובת "קדימה". בקיץ 1920 פורק הגדוד ו-30 המתנדבים שנותרו בו לנוכח מחויבותם לשרת עד מרץ 1921, מיהרו לבוא לעזרת תושבי תל אביב ב-1 במאי 1921, בעת מאורעות תרפ"א. צעד זה הרגיז את הבריטים והביא לפירוק הסופי של שרידי הגדוד העברי. תרומתו הצבאית במערכה על ארץ ישראל לא הייתה משמעותית, אם כי אחריה חלקם בצבא הבריטי בארץ ישראל היה גדול ועבור האוכלוסיה היהודית הקטנה, מדובר היה בנוכחות צבאית חשובה.
אחרי שלוש שנים, הסתיים הפרק של הכוח הצבאי היהודי בצבא בריטניה. פרק זמן שהוא גרגר אבק מבחינה היסטורית, אולם מיטשניק סבור כי חשיבותו של פרק זה גבוהה ביותר. מעבר להיותם של הגדודים העבריים יסודות כוח המגן בארץ ישראל, ההגנה ואחר כך צה"ל, הוא סבור ש"מבחינה סמלית יש לפרק הזה משמעות גדולה; לראשונה אחרי דורות רבים פעל כוח צבאי יהודי על אדמת ארץ ישראל".