אי אפשר להבין את עיתויו של החוק הפולני מעורר הסערה, בלי להבין את ההיסטוריה הפולנית - ואת ההווה, במיוחד בהקשר הפוליטי, ויש ביניהם קו ישיר. כמובן, גם אם מבינים את מניעיו, אין זה אומר שצריכים לקבל אותו ואכן יש להילחם בו ולגנות אותו.
פולין רואה את עצמה כקורבן. לא בלי הצדקה. ההיסטוריה שלה, ודאי ב-250 השנים האחרונות, היא בעיקרה היסטוריה של סבל, של כיבוש, חלוקה ובגידה מצד אלו שהבטיחו לסייע ולא עשו זאת כמו נפוליון נגד הרוסים, ובעלות הברית שהבטיחו לקומם פולין דמוקרטית אחרי מלחמת העולם השנייה. המדינה חולקה בין שכנותיה רבות העוצמה - בעיקר גרמניה ורוסיה על גלגוליה השונים.
עוד בוואלה! NEWS:
ישראל לפולין: יש לתקן את החוק; אין מקום לחנך משפחות ניצולי שואה
1,000 ק"מ מעזה: מה לקח צה"ל מהקרב שעיצב את המזרח התיכון?
ניצחון למחנה הפופוליסטי: נשיא צ'כיה זכה בכהונה שנייה
דבר חשוב נוסף בהקשר זה - פולין אינה רק המדינה שעל אדמתה נרצחו מיליוני יהודים. היא גם המדינה שבה חיו יהודים במשך אלף שנים. היא המקום שבו צמחו החסידות, ההשכלה, לימוד התורה הליטאי. שם היו הישיבות הגדולות, שם חי הרוב המוחלט של העם היהודי, שם צמחה הספרות היהודית המודרנית. שם היו חיים יהודים, ושם אכן נכחדו.
על פי כל המקורות, האנטישמיות בפולין לפני השואה לא היתה חריגה בחומרתה. תחת שלטון המרשל יוזף פילסודסקי היהודים לא היו במצב רע יותר, להפך, מאשר יהודים במרבית אירופה, ודאי המרכזית והמזרחית.
מלחמת העולם השנייה התחילה כידוע בפלישה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939. שבועיים אחר כך פלשה ברית המועצות לפולין והמדינה בותרה. אנו זוכרים, ובצדק, את השואה שהיתה לסמל כלל עולמי. מבחינת פולין, במלחמה נרצחו ונהרגו שישה מיליון פולנים - מחציתם קתולים ומחציתם יהודים.
פולין זוכרת את טבח יער קטין שבו נרצחו אלפי קציני מילואים פולנים, כל האליטה, בידי ברית המועצות. פולין חשה מרירות, מובנת, עקב כך שכל העולם זוכר את מרד גטו ורשה, אבל איש כמעט אינו מכיר את מרד ורשה, שהתרחש בקיץ 1944, שבו נספו כרבע מיליון פולנים (פי עשרה ממרד גטו ורשה), בירת פולין חרבה לחלוטין כשהכוחות הסובייטים עמדו מנגד ולא סייעו. יאנוש קורצ'ק, מרק אדלמן ורבים אחרים הם גיבורים פולנים. לא רק גיבורים יהודים.
פולין חשה זעם ותסכול שהעולם לא יודע שבפולין לא היה משטר משתפי פעולה. היא חולקה לאזורי כיבוש נאצים. מחנות המוות הם מחנות נאצים, מחנות גרמנים ולא כפי שהם מוכרים לעתים "מחנות הריכוז הפולנים". העולם לא דיבר על אסירים פולנים שהיו באושוויץ. ועל כך שפולנים העבירו בסכנת נפשות את המידע על אושוויץ לבעלות הברית.
אחרי המלחמה כל הסבל הזה המשיך להיות סמוי, כי בתקופת הכיבוש הסובייטי, וברית המועצות אכן כבשה את כל הגוש המזרחי, לא רק שחררה אותו מהכיבוש הנאצי, מותר היה לדבר רק על הגבורה הסובייטית, על מעללי הצבא האדום. המחתרת הפולנית - "ארמיה קראיובה" הרי היתה לאומית, רצתה פולין עצמאית, והיא נמחקה מההיסטוריה הרשמית, הקומוניסטית. והזעם והתסכול המשיכו והחריפו.
לימים נפל הגוש הקומוניסטי, השנאה לברית המועצות העלתה גם כוחות בעייתיים מאוד אל פני השטח בפולין, באוקראינה, ובקרואטיה. הגיבורים החדשים היו אלה שנלחמו נגד הכיבוש הסובייטי, נגד מוסקבה. כך צצו להם פסלים של בנדרה בקייב, טיסו הסלובקי ופאבליץ' הקרואטי ששיתפו פעולה בהתלהבות עם הנאצים נחשבים גיבורים היום על ידי רבים במדינותיהם. השנאה לברית המועצות בפולין, שנאה רבת דורות של מלחמות אין ספור שבהן אף הגיע צבא פולני למוסקבה וצבאות רוסים פעם אחר פעם ללב פולין ממשיכה לבעור, וכך גם השנאה לגרמניה.
כשאי אפשר לתקן את ההיסטוריה - משכתבים אותה
כעת יש בפולין ממשלה ימנית, לאומית, הנחושה לתקן את ההיסטוריה. בפועל, אי אפשר לשנות את העבר אז משכתבים אותו. מעלים על נס את האומה, זה חלק מסדר היום של פולין - ולא רק שלה: בהונגריה המצב דומה, ואפילו ברוסיה, יורשתה של ברית המועצות יש היום חקיקה מחמירה נגד מי שינסה להזכיר אפיזודות היסטוריות בלתי נוחות, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב למשל.
אין לפגום בדימוי הנוח שכולם לחמו נגד החיה הנאצית. דברים דומים, הבה נזכור היו גם בצרפת למשל החיה את המיתוס לפיו כל העם השתתף ברזיסטאנס, בהולנד המספרת לעצמה ולעולם שכולם הסתירו יהודים כמו משפחת פרנק. השכחה נוחה לכולם.
פולין מיוחדת עוד יותר מהשאר. כי שם היה הקיבוץ היהודי הגדול. כי על אדמתה, משיקולים אדמיניסטרטיביים נאצים, שלא רצו את מפעל ההשמדה על אדמת גרמניה, הוקמו מחנות המוות, כי שם חי מרבית העם היהודי ושם מת. ועוד דבר - כי אכן היו מקרים כמו ידוובנה, כמו קיילצה. אין ספק שהיו פולנים שרצחו את שכניהם היהודים. בניגוד למקומות אחרים - לא היו כמעט פולנים משתפי פעולה עם הנאצים.
הנאצים ראו בהם תת-אדם סלבים, מיועדים להשמדה ושיעבוד, והמחתרת הפולנית איימה במוות על משתפי פעולה פולנים. האם היו יותר רוצחים בפועל או משתפי פעולה פולנים ברציחות יהודים מאשר באוקראינה, בארצות הבלטיות, בהונגריה, ברומניה? לא. הרבה פחות, ודאי באחוזים. האם אפשר להבין את הזעם הפולני, את התסכול על שפולין מזוהה, ולעד תהיה מזוהה עם הפשע הגדול ביותר בתולדות העולם? כן. אז האם החוק מוצדק? לא. אלף פעמים לא.
כי בסופו של דבר אכן היו מקרים, וצריך לחקור אותם. צריך להזכיר אותם. צריך לזכור אותם. גם אותם. זה לא אומר שידוובנה היא אושוויץ, כמובן. אבל אסור שיהיה מצב שבו, וזה המצב על פי החוק החדש, שמחבר המחקר על אירועי ידוובנה, פרופסור יאן גרוס שספרו היה הבסיס להצגת התיאטרון המצמררת "הכיתה שלנו" יעמוד לדין. מצב שבו שאי אפשר יהיה לחקור את העבר.
מוסדות ברחבי העולם, יד ושם הידוע שבהם, חוקרים את אירועי השואה. את הזוועה, את הטוב המועט שהתגלה באדם. וכדאי לזכור שמפולין יש את הכמות הרבה ביותר של חסידי אומות העולם - ומי שהסתיר יהודים ונתפס היה נרצח בידי הנאצים. יש לדבר על כך, לחקור את המעשים ולהעלות אותם על נס. ובאותה מידה יש לחקור ולהזכיר את מעשי הרצח שנעשו בידי פולנים על אחיהם הפולנים - רק מדת אחרת. והיו כנראה מאות מקרים כאלה, בזמן השואה ואחריה.
פולין של היום היא מדינה לאומנית. הלאומנות של פעם חוזרת לפולין והונגריה, עם רדיפת עיתונות, דריסת מערכת המשפט וכן, שכתוב ההיסטוריה. רדיפה שיטתית ברחבי העולם של ניצולי שואה, של חוקרים, של עיתונאים ומי לא, אם יאמרו דבר שלא ערב לאוזניים פולניות. וזה הדבר החמור ביותר בהצעת החוק הזו.
ההיסטוריה של העם היהודי ופולין היא מורכבת, מלאת סתירות. אי אפשר ואסור לשפוט אותה רק בפריזמה של השואה. ואפילו אחריה עדיין היו חיים יהודים, מעטים אמנם, בפולין. וכדאי ומומלץ לבקר במוזיאון לתולדות העם היהודי בוורשה, ולבקר במוזיאון המחתרת הפולנית הסמוך. אולי נבין יותר טוב מאיפה באה הצעת החוק המגונה הזו - אבל חייבים להתנגד לה בכל תוקף עד סילוקה המוחלט בפולין - ובכל מקום.