בקיבוץ יקום, שלפני 70 שנה היה ממייסדיו, הלך השבוע לעולמו חנן פלורסהיים. בן 95 היה במותו מי שהגדיר עצמו "בר מזל". "כך הוא הגדיר את עצמו, בגלל שתמיד קיבל החלטות גורליות, שבדיעבד התבררו כנכונות", אמרה בתו רותי. מסלול חייו התחיל בילדות מאושרת בגרמניה, מעבר להולנד, בריחה ברחבי אירופה בזמן השואה, העפלה ולחימה בפלמ"ח, הקמת קיבוץ ומשפחה ויצירת חיים מלאי תוכן.
הוא נולד בשנת 1923 בעיירה הקטנה רוטנבורג שבגרמניה, 4,000 תושבים בלבד, בהם 30 משפחות יהודיות. אביו יוליוס סחר בטקסטיל, ואמו פאולה הייתה עקרת בית. לחנן הייתה גם אחות קטנה בשם עדית.
כשהגיע לגיל 80 כתב ספר בשם "יומנו של בר מזל", ושם תיאר ילדות שמחה ונוחה. אולם כשמלאו לו עשר שנים, שמי גרמניה החלו להתקדר, עם עליית היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון. העיירה הנעימה שינתה את פניה. "באחד הערבים בחודש מאי, כשאבי היה במסעותיו מחוץ לבית, התקבלו לפתע כמה שיחות טלפון ובעקבותיהן בישרה לנו אימא, שאנחנו ניסע עוד באותו לילה למקום אחר. התברר יותר מאוחר שהתקבלה אזהרה שמתכוונים לאסור יהודים בעיר".
עוד בוואלה! NEWS
פיגועים, אסונות טבע וטראמפ אחד: סיכום שנת 2017
ניוון שרירים בפנים - גמילה מעישון בחוץ: סל התרופות ל-2018
"היינו לבד בבית ופתאום שמענו בום חזק, זה היה מפחיד ומלחיץ"
המשפחה עקרה ללייפציג. בעיר הגדולה לא הורגשה אנטישמיות למרות שגרו בה אלפי יהודים, רובם מהגרים ממזרח אירופה. בזיכרונותיו, כתב כי כילד היה "גאה מאד ב'גרמניות' שלי". אבל שנאת היהודים בגרמניה הלכה והעמיקה והוריו ביקשו כי יחיה בסביבה בטוחה יותר. חנן בן ה-14 נשלח לאמסטרדם שבהולנד, לקרובי משפחה.
שנה אחר כך שמע כי ב"ליל הבדולח", נשלח אביו למחנה ריכוז למשך שישה שבועות. חנן לא שב עוד לגרמניה ולא פגש יותר את הוריו. את אחותו הצליחו ההורים לחלץ ולשלוח לבריטניה, וב-1941 כתבה לו אמו כי אביו נלקח למחנה זקסנהאוזן ליד ברלין ושם נרצח. האם לא כתבה יותר, וחנן לא שמע ממנה עוד.
בשלב מסוים גם הולנד הפכה לא בטוחה. המדינה נכבשה בידי גרמניה, ובראשית 1943 החל ציד יהודים ברחובות והם נשלחו למחנה וסטרבורק. "אמסטרדם הייתה בתקופה זו ממש מוקד של פורענות. ערב ערב נאספו מאות יהודים", כתב בזיכרונותיו. בלבו של חנן הנער גמלה החלטה להגיע לשוויץ ולהתחיל במה שהגדיר "המסע אל החופש".
ב-23 באפריל 1943, צוו היהודים להתייצב במחנה מסוים תוך שישה ימים. באותו יום קיבל החלטה גורלית שתשפיע על מסלול חייו. וכך כתב: "באותו יום שלישי עמדתי בבוקר בחדרי הנחמד שטוף השמש האביבית, חפציי ארוזים פחות או יותר, ביד ימין תעודת זהות מזויפת וביד שמאל התעודה האמיתית שלי, עם האות J המודפסת עליה, כלומר יהודי. הרגשתי את גודל השעה ואת כובד ההחלטה. במה לבחור? האם להמשיך כיהודי עם הנימוק המרגיע במידת מה, לפיו מה שיקרה לכולם יקרה גם לי?".
"עם הרגשת השותפות החמימה להיות חלק מהמון גדול, או לבחור בדרך בלתי ידועה, מלאת סכנות, בודד, או אולי עם כמה שותפים, בשחייה נגד הזרם, ואולי על ידי כך גם לזכות בחופש? היו שיקולים לכאן ולכאן, ובייאוש ציפיתי לאיזה אות שיבוא מאין שהוא וירמוז לי באיזו דרך ללכת. בסוף החלטתי בעד חיי מחתרת. יהיה מה שיהיה! אם לא אצליח, תהיה לי לפחות הנחמה שניסיתי הכל כדי להימלט מן הגזירה!".
אחרי כשש שנים בהולנד, נגזר עליו לפתוח בפרק חדש ולא ידוע. יחד עם כמה חברים מתנועת הנוער החלוצית בהולנד "ווסטרוויל", חצה את הגבול לבלגיה ומשם לצרפת. בצרפת עבדו בחברה קבלנית שבנתה ביצורים עבור הגרמנים, וכך גם התפרנסו בדוחק וגם זכו במעין "תעודת ביטוח".
"היה לי אמון מלא בבורא עולם, אך מעולם לא סמכתי על כך"
צרפת הייתה תחנה זמנית ולחנן וחבריו היה ברור כי עליהם להמשיך ולברוח, וכי רק בספרד יזכו לשקט וביטחון. הם תכננו לחצות את הגבול מצרפת לספרד דרך הרי הפירנאים בעזרת קבוצת ווסטרוויל. הניסיון הראשון בנובמבר 1943 נכשל עקב תנאי מזג האוויר החורפיים. חנן הגה אז במוחו רעיון דמיוני לעבור את גבול צרפת-ספרד בתחתית קרון רכבת. הרעיון כשל גם הוא בתחילת דצמבר של אותה השנה, וגם בניסיון השלישי בינואר 1944 מזג האוויר לא אפשר לעבור את הגבול.
בתקופת ההמתנה לקראת הנסיון הבא, נתפס חנן בפברואר 1944 בידי הגרמנים והוכנס לבית מעצר בחשד שהוא מרגל. בחקירותיו הצליח להתל בגרמנים, שכלל לא חשדו כי הוא יהודי. כעבור שישה שבועות שוחרר. "למרות שאומרים שאין כבר ניסים בעולם, קרה לי בכל זאת נס. הייתי אסיר תודה לבוראי, ורק צינת הערב הוציאה אותי מתוך מחשבותיי הכמעט דתיות", כתב בספר זיכרונותיו.
בפעם השלישית, ב-16 לאפריל 1944, החבורה הצליחה סוף-סוף במשימה וחצתה את שרשרת ההרים בדרכה ליעד המיוחל - ספרד. "תמיד היה לי אמון מלא בבורא העולם", כתב ביומנו, "אך מעולם לא סמכתי על כך בכל השיקולים שלי. תמיד לקחתי בחשבון את האפשרות הרעה ביותר ולכן לא נחלתי הרבה אכזבות. כי או שקרה כפי שציפיתי או יותר טוב מזה. בזמן ישיבתי בבית הסוהר התקופה המסוכנת ביותר נהגתי פעם ביום לשלוח תפילה קצרה אל על. עד כמה זה נשמע מצחיק היום, אך ראה זה פלא! הכול הצלחתי לעבור בשלום! עד היום אינני מבין, מה עשיתי כדי לזכות בגורל מאושר כזה, לעומת רבים ההורים, ידידים, מכרים - שגורלם נחרץ בצורה כה אכזרית. אני אשאר אסיר תודה תמיד כלפי זה שכיוון את צעדיי לדרך הנכונה".
בנובמבר 1944 עלו על אנייה מספרד לארץ ישראל, ובנמל חיפה התרגשו מאד לפגוש את העולים שהגיעו ארצה, עוד בטרם הסתיימה מלחמת העולם. כעבור כמה ימים במחנה עתלית היה צריך לבחור לאן מועדות פניו. הוא בחר בקיבוץ הזורע שבו התגוררו יוצאי גרמניה, אולם לדברי בתו, הרגיש כי "זה לא מספיק לחיות בקיבוץ, צריך להקים קיבוץ".
הוא הצטרף לגרעין מייסדי קיבוץ יקום, שישב בחדרה, וב-1947 עלו על הקרקע והקימו קיבוץ חדש. בסוף אותה שנה התגייס לפלמ"ח. בראשית שירותו היה אחראי על יוני הדואר בכפר מנחם ואחר כך שרת כאלחוטאי מורס בכל המבצעים הגדולים של חטיבת הנגב. גם במילואים המשיך לשרת כאלחוטאי.
ביקום נישא למרים ולזוג נולדו ארבעה ילדים. חנן עבד בכמה ענפי חקלאות ובשנות ה-70 נחשף לעולם המחשבים החדש - והפך בר-סמכא בתחום ומיחשב את הכלבו בקיבוץ. גם את זיכרונותיו הרבים העלה על הכתב. רותי, הבת, סיפרה כי היה אדם שופע הומור ופעיל בחיי הקיבוץ. בכל החגים עלה על הבמה וקרא דברים שכתב.
עד לפני שבועיים, והוא קרוב לגיל 95, המשיך לרכוב על אופניו, לשחות בבריכה ולהיות עצמאי לגמרי. משפחתו סיפרה כי גם ברגעי משבר אישיים ובזמנים קשים בקיבוץ או במדינה, ידע חנן להאמין בטוב ולשמור על אמונה בעתיד. "בכל מסלול חייו, גם ברגעים קשים, היה תמיד אופטימי. לא נתן לזיכרונות העבר ולאובדן הוריו להעכיר את רוחו", אמרה בתו.
