בעשור האחרון התפתח בצה"ל חדר מלחמה מיוחד שנקרא : "חופת אש". התכלית שלו היא ציד חוליות טרור בזמן אמת וסגירת מעגלי אש, תקיפת המטרה ופגיעה. הייחודיות של "חופת אש" היא רמה מקצועית גבוהה של המודיעין בזיהוי המטרות והפללתן, ומנגד דיוק של התקיפה מהקרקע או מהאוויר. "חופת אש" הגיעה להישגים גדולים במבצע "צוק איתן" באיתור האויב שעושה את הכול כדי להסתתר מפני צה"ל או פועל בחסות מתקנים רגישים כמו מתוך מסגדים, בתי ספר ובתי חולים כדי להקשות על התגובה צבאית.
אז מדוע צה"ל לא מפעיל את ציד החוליות גם עכשיו? ככלל, פעילות איסוף המודיעין סביב חוליות סוררים, חוליות קטנות וממודרות, היא מורכבת מאוד ודורשת משאבים רבים. מדובר בריבוי פעילי זרמים וארגונים שלא סרים למרות חמאס. התשתיות לא תמיד סדורות, אין להם בהכרח מדיניות מובהקת ויד מכוונת, והחתימה בשטח זעירה מאוד בגלל שהם מודעים ליכולות המודיעין הישראלי. ככל שהם קטנים יותר, האתגר הופך לגדול יותר. לא בכדי מרבית הרקטות מוטמנות מתחת לפני הקרקע ומשוגרות באמצעות טיימרים שכוונו על ידי הפעילים מראש.
עוד בנושא:
ליברמן לראשי רשויות בעוטף עזה: "מוכנים לשלם מחיר על הכרת טראמפ"
מרחק הבלימה של חמאס: בין רקטה לרקטה הסבלנות עלולה לפקוע
בתגובה לירי לחוף אשקלון: צה"ל תקף מתחם צבאי של חמאס בעזה
לכן, כהחלטה אסטרטגית המעקב של ישראל אחר אותם פעילים הוא לא שווה ערך לאיסוף והמחקר סביב חמאס, הג'יאהד האסלמי ושאר הפלגים והדמויות ברצועת עזה. לצד אלו, יש פרויקטים גדולים עבור המודיעין, בהם עולם המנהרות ההתקפיות וההגנתיות ברצועת עזה שדורש כוח אדם וכסף רב. המודיעין מתעדף את איסוף המידע על האיומים. זה לא סוד שכיפת ברזל - על אף המקרים של נפילת רקטות בשדרות ובמועצה האזורית חוף אשקלון - מאפשרת לדרג המדיני והמודיעין לקיים ניהול סיכונים בנושא ולרכז מאמץ סביב אתגרים אחרים מסוכנים הרבה יותר.
ניהול הסיכונים שמבצע שר הביטחון אביגדור ליברמן וצה"ל בסוגיה הזו לא בא לידי ביטוי רק במדיניות הלוחמה נגד הרקטות אלא גם בתהליך שיחזיר את השקט. ל"חופת אש" יש מימד ואפקט של סיכול ממוקד. מה שמרתיע מאוד את ארגוני הטרור ונתפס כהסלמה רחבה. לכן, במערכת הביטחון נזהרים מלהשתמש בכלי הזה לפחות בשלב הזה.
החלק השני של ניתוח השאלה נוגע בהתייחסות לחמאס שנתפס כריבון על רצועת עזה וממנו מצופה לאכוף את השקט גם כשמדובר ב"סוררים". חמאס מבחינתו רוצה שהכול יתנהל בשליטה ולכן, לדברי גורם ביטחוני בכיר, הוא מבצע אחרי כל שיגור רקטה גל מעצרים, מוביל את החשודים לחדרי החקירות שם הם עוברים גם "טלטולים" בלשון מעטה. המטרה של ישראל היא להוביל קו ברצועת עזה שדומה מאוד למציאות בדרום לבנון. חיזבאללה שולט באזור ביד רמה וכל פעם שיש הפרות, כולל שיגורי רקטות באמצעות שעוני עצר על ידי חוליות פלסטיניות הוא דואג לחקור, לעצור ולהעניש. חמאס עוד לא הגיע לאותה רמת שליטה ובכל זאת לצה"ל אין כוונה לשאת בעול הביטחוני שלו בכל מחיר. לכן חוזרים בצה"ל על המשפט :"אנו רואים בחמאס אחראית לכל מה שקורה בשטחה ומשטחה".
החלק השלישי הוא הערכת המצב הביטחונית. ביום שישי הקרוב יתקיים יום הזעם האחרון בתגובה להכרזת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. ההערכות הן שהחל מיום ראשון אמור לשוב השקט. מה שעשוי לתרום ליציבות היא ההחלטה של סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס לדחות את ביקורו כולל ביטול הביקור בכותל. במערכת הביטחון היו מאוד רוצים להתרחק ממועד ההכרזה של טראמפ ומההצבעה בעצרת הכללית כדי להרגיע את השטח.
אסור גם להתנהל מהמצוקה של חמאס. הוא אומנם רוכב על גל ההסתה נגד ישראל וקורא להתנגד באלימות. מתנגד לשיגורי הרקטות מרצועת עזה אבל מקדם הפגנות אלימות כל יום על גדר המערכת. הוא ספג בשנה האחרונה אובדן של שישה פעילים, בהם מפקדים בכירים. אחד מהם הוא מאזן פוקהא. בכל תגובה של צה"ל לשיגורי הרקטות משמיד צה"ל עמדות ומוצבים, מחסני אמצעי לחימה, תצפיות, אמצעים טכנולוגיים ואתר ייצור אמל"ח, הזמן לא פועל לטובתו. במיוחד כשהוא עדיין לא הצליח לאתר מימון למשכורות נובמבר, כסף לדלקים, חשמל ותרופות. המסקנה הברורה מההתנהלות שמוביל ליברמן היא לדחות מערכה רחבה ככל שניתן תוך כדי מיצוי כלים טקטיים חכמים נגד החמאס. אך אם המסר לא יעבור בטווח הנראה לעין והשקט לא יחזור, נדמה כי הוא לא יבחר מדרגות ביניים אלא יגיב בעוצמה בשונה מהשבועיים האחרונים.